בדור שלנו זכינו לאורו הגדול של הרב יהודה לייב הלוי אשלג, בעל הסולם – מורה רוחני עצום, שהשפעתו המרחקת לכת על דורנו זה, אך החלה להיגלות.

“ראה הקדוש ברוך הוא שצדיקים מועטין – עמד ושתלן בכל דור ודור” (מסכת יומא ל”ח)
בדור שלנו זכינו לאורו הגדול של הרב יהודה לייב הלוי אשלג, בעל הסולם – מורה רוחני עצום, שהשפעתו המרחקת לכת על דורנו זה, אך החלה להיגלות. הכינוי “בעל הסולם” דבק בו על שום חיבורו הגדול, פירוש “הסולם” לספר הזוהר הקדוש. על עניין נתינת שם זה לפירוש שלו, הוא עצמו כותב: “קראתי הביאור בשם “הסולם” להורות, שתפקיד ביאורי הוא בתפקיד כל סולם, שאם יש לך עלייה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא “סולם” לעלות בו, ואז כל טוב העולם בידיך” (הקדמה לספר הזוהר, אות נ”ח). אכן השאיר לנו הרב אשלג בכתביו, סולם לעלות ולחלץ את עצמנו ואת האנושות כולה מצרות הימים של סוף הגלות, בהם זכינו לחיות, דור אחרון, עיקבתא דמשיחא. כפי שכתוב בספר הזוהר עצמו, שאומר אליהו הנביא לרבי שמעון בר יוחאי: “בזכות ספרא הדין דאיהו ספר הזהר יפקון בני ישראל מן גלותא ברחמי” – בזכות ספר הזה יצאו בני ישראל מן הגלות ברחמים”. כתביו של הרב אשלג מאירים את הדרך לא רק בלימוד הקבלה עצמה, תלמוד עשר הספירות ופירוש “הסולם” לספר הזוהר, אלא גם בכתבים רבים נוספים המדריכים אותנו בעבודת השם המדויקת, עבודת החסידות האמתית, ותיקון אישי וחברתי של עם ישראל ושל האנושות כולה, התעלות בדרך של ‘ואהבת לרעך כמוך’ עד לגמר תיקון האדם והגאולה השלמה.
לידתו ושנות נעוריו
הרב אשלג נולד בעיצומם של עשרת ימי תשובה ב-ה’ תשרי תרמ”ה (1884) בעיר ליקובה שבפולין. בילדותו עברו הוריו  הרב שמחה הלוי אשלג ז”ל ומרת מאשה רחל ע”ה לעיר הגדולה וורשה. כבר מילדותו ניכר בו כישרונות תורניים עצומים, חריפות ועומק מחשבה המשולבים בזיכרון פנומנלי אדיר. התמדתו ועמלו הבלתי רגיל בלימוד, הניבו פרי, כפי שהעיד על עצמו בערוב ימיו, “בגיל שתים עשרה היה לי ידיעה בש”ס ובגיל ארבע עשרה כבר ידעתי ש”ס עם תוספות”. מסופר עליו שכבר בהיותו תלמיד ישיבה, נעורה בו הכמיהה ללימוד רזי התורה והיה מחביא דפים מספר “עץ חיים” בין דפי הגמרא, והיה מעיין בהם באין רואים. על כן כבר בהיותו בן שמונה עשרה היו שגורים בפיו ספר הזוהר, כתבי האריז”ל והרמ”ק. בהיותו בן תשע עשרה נבחן בעל פה אצל גדולי רבני וורשה על ארבע חלקי השולחן ערוך, והוסמך לרבנות. בימי נערותו גם החל לקדש ולטהר את עצמו בעבודת השם, ברצון לזכך את גופו מהתאוות הגשמיות ע”י פרישות וטהרה. כך סיפר בשיחת מוסר לאחד מחסידיו, הרב למברגר: “כבן אחת עשרה שנים התחלתי ללמוד ספרי מוסר, ולא עברתי מספר אחד למשנהו, לפני שקיימתי מה שלמדתי בקודם לו, ובגיל תשע עשרה כבר הייתי אדם”. עוד העיד על עצמו שכבר בהיותו כבן חמש עשרה היה כה דבוק באמת שלא היה מסוגל להוציא דבר שקר מפיו. מידות אלו ויגיעה זו הם שהולידו את הדמות שעתידה לחדש חידושים כה גדולים בעולם.
נישואיו
בשנת תרס”ו (1905) נשא לאשה את נכדת דודו מרת רבקה רויזא אברמוביץ והם התברכו ב-11 ילדים, הבכור שבהם הרב ברוך שלום הלוי זצ”ל, הרב”ש. בתחילה עברו הזוג הצעיר לעיר פוריסוב וחיו אצל הורי הכלה, אך במהרה חזרו אל וורשה. כל חייהם חיו בדלות גדולה מאוד, כשהסכם שמור ביניהם שהיא דואגת לכל צרכי הבית הגשמיים והוא מקדיש את עצמו ללימוד התורה בדבקות גדולה ונוראה. יחד עם זאת, בשנות הנשואים הראשונות מונה לרב דיין, אל אף גילו הצעיר, והצליח לעזור בקיום הבית. רבים ומופלאים סיפורי הניסים שהיו מנת חלקם בענייני הפרנסה והם מסופרים בזיכרונות שכתבה הרבנית הצדקת. לאחר מקרה אחד כתבה הרבנית, “השם יתברך עזר והתחזקתי בכך שאסור ללכת בשום דרך אחרת, רק בדרך שהרבי הראה לי, כי העבודה של הרבי היא נצחית, שבשביל כל הגשמיות לא כדאי אפילו לחשוב, רק בשביל שיהיה קיום לרוחניות”.
באורם של גדולי ישראל
בצעירותו קנה את דרכי החסידות אצל האדמו”ר מקאלושין, ר’ מאיר שלום רבינוביץ’, נכד היהודי הקדוש מפשיסחה. לאחר פטירתו המשיך ללמוד אצל בנו ר’ יהושע אשר מפוריסוב. הרב אשלג ראה ברבי מפוריסוב את אביו הרוחני והיה נוסע מביתו שוורשה לשהות אצלו לעיתים תכופות, כמנהג החסידים. במהרה היחסים בין המורה לתלמיד נעשו הדדיים, משום שגדולתו של הרב אשלג הלכה ונתגלתה לרבו. יחד עם רבו נסע גם אל האדמו”ר, ר’ יששכר דב רוקח מבעלז זי”ע וגם אל הרה”ק ר’ יחיאל מאיר מאוסטרוביץ זי”ע. גם אחרי הסתלקות רבו ועד לסוף ימיו, המשיך הרב אשלג לנהוג את כל מנהגי פוריסוב. כגון החומרות הגדולות של פסח, הניגונים של הרבי מפוריסוב ונוסח התפילה של הימים הנוראים בחצר החסידית של פוריסוב. באותה עת התייגע הרב אשלג למעלה מן הכח האנושי בעבודת השי”ת ובלימוד חכמת הנסתר, מלא בכמיהה והשתוקקות למורה שיגלה לו את סודות התורה. בשנים מאוחרות, כששאל אותו בנו, רבי ברוך שלום, במה זכה להשגותיו הגדולות, ענה לו אביו: “חמש עשרה שנה למדתי ספרי קבלה רבים ביגיעה עצומה, מבלי להבין הכתוב בהם, ועם כל זה לא נשברתי, ורק לאחר ט”ו שנים התחיל להאיר לי ונפתחו לי מעיינות החכמה”. באותה תקופה גם נגלה אליו צדיק נסתר אשר לימד אותו מסודות התורה. הקשר ביניהם נמשך כשלושה חודשים בלבד עד לפטירתו של אותו צדיק, וסיפר על כך הרב אשלג במכתב ששלח לדודו: “ומורי הקדוש הנזכר היה מתפרנס ממסחרים גדולים והיה מפורסם בכל העיר לסוחר נאמן, אבל בחכמת הקבלה לא הכיר בו שום בן אדם עד היום הזה, ולא נתן לי רשות לגלות שמו”. מאותה עת הלך הרב אשלג והתגדל, ושמו נודע לפניו ברחבי פולין.
גמר תיקון
מסופר שבאותה תקופה, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, נכנס הרב אשלג יחד עם שני תלמידים חשובים נוספים אל רבו, האדמו”ר מפוריסוב, ובמעמד זה שאל אותם הרבי, מה עוד הם מתכוונים לעשות ולפעול בעולם. שני התלמידים שתקו והרב אשלג השיב שבדעתו לחפש עוד עבודה. האדמו”ר פנה לאותם שניים ואמר להם, “הן סיימתם כבר את שליחותכם בעולם”, ולרב אשלג אמר, “לך יש עוד תפקיד ותמצא מה לעשות”. שני התלמידים אכן הלכו לעולמם באותה השנה והרב אשלג החל לרקום את תכניותיו לעלות לארץ ישראל. הוא הבין שרק בארץ ישראל הקדושה יוכל להמשיך בעבודתו למען האנושות, להעלות בקודש, ובכך לא להסתלק מהעולם ולהמשיך להוציא לפועל את ייעודו בעולם הזה. כשהתנגד הרבי מפוריסוב לכך בטענה כי “בארץ ישראל מאבדים את כל המדרגות”, ענה לו הרב אשלג, “אינני מחפש מדרגות, אני מחפש עבודה”. בנוסף אמר, “כל מי שיש לו המשכה לסודות התורה, יש לו המשכה לארץ ישראל”. ואכן לאחר קשיים גדולים ומניעות רבות, ארזו בני הזוג אשלג בבהילות את חפציהם ויצאו למסע הארוך. בהיותם כה מחוסרי אמצעים ונחפזים לצאת לדרך, נאלצו להשאיר כמה מילדיהם בוורשא אצל קרובי משפחה, והילדים הצטרפו אליהם מאוחר יותר.
ארץ ישראל
ביום הראשון של חול המועד סוכות, שנת תרפ”ב (1921) בהיותו בן 36, הגיע הרב אשלג לארץ הקודש והתיישב ברובע היהודי שבעיר העתיקה. הוא התגורר עם משפחתו במרתף צפוף וקטן וקבע את תפילתו בכותל המערבי. רצונו היה להסתיר את זהותו והוא הצטרף לאברכים הלומדים בישיבת “חיי עולם” כאברך מן המניין. אך יהודים שהגיעו מפולין הפיצו שמועות על גדולתו והיותו רב ודיין צדק בוורשה. לא חלף זמן רב עד שנתגלה טיבו, שאין מקצוע בתורה שאין לו בקיאות עצומה בו, ועל כולם ידיעתו בתורת הקבלה על כל מדוריה וחלקיה. מיד החלו להתקבץ סביבו תלמידיו הראשונים, אותם שיהפכו לגרעין אוהביו ויהיו מסורים לו עד כלות נפשם. קבוצה מצומצמת זו של אברכים מופלגים וידועים, שברובם היו מבוגרים ממנו, נענו בהכנעה לכל תנאיו של האברך שהיה אז רק בשנות השלושים של חייו. הרב אשלג דרש התבטלות מוחלטת מהישות, כאבן ייסוד לכל מי שחפץ להתקבל ללימוד אצלו. דרישותיו מתלמידיו היו כלקוחות מעולם החסידות של ראשית תנועת החסידות. בחצות של כל לילה הגיעו התלמידים ללימוד סודות הקבלה, ליבם מלא בהתפעמות מהרבי החדש שלהם. הם נהגו לכנות אותו “האר”י החי”, באשר דמותו הקדושה נראתה בעיני רוחם כהאר”י הקדוש שבא שנית לעולם בדמות רבם. אמנם במכתב משנת תרפ”ז (1926), כותב הרב אשלג, “ותדע נאמנה, שעדיין לא היה מזמן האר”י ז”ל עד היום הזה, מי שיבין שיטת האר”י ז”ל על שורשו וכו’ והנה ברצון עליון ית’, זכיתי לעיבור נשמת האר”י ז”ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו עד היום, ולא אוכל להאריך בעניין זה מפני שאין דרכי בזה לדבר בנפלאות”.
נדודים
המצב בירושלים של אותם הימים היה רחוק מלהיות פשוט. העוני שלט בכל פינה. רבני ואברכי ירושלים נאלצו להתקיים בדלות על תרומות שהגיעו מהתפוצות. אולם יתרה מזאת, מהרגע שנודע הרב אשלג והחל ללמד את תורת הקבלה בדרכו הבהירה וחסרת הפשרות, קנה לעצמו לא רק תלמידים נלהבים, אלא גם מתנגדים רבים. לא נרחיב כאן בעניין זה, אך נציין שנאלץ לאכול מרורים מכיוונים רבים, שכללו גם את אותם שהיו מחשובי הקהילה בירושלים. זאת היתה מנת חלקם של חכמים שדבקו באמת לאמיתה בכל הדורות. מדבריו על אותה תקופה עולה שקיבל על עצמו את הייסורים ושוב, רק עבודת השם השלמה עמדה לנגד עיניו. בשנת תרפ”ד (1925) עבר לגור בשכונת גבעת שאול החדשה והמנותקת מהישוב של ירושלים דאז. הוא נתמנה כרב המקום ומורה צדק ע”י הרב יוסף חיים זוננפלד זצ”ל, רבה של ירושלים. הרב זוננפלד כינה את הרב אשלג, הכהן הגדול בלימוד הקבלה. בשנת תרפ”ה (1926) חזר לפולין לפגוש את רבו, האדמו”ר מפוריסוב ובשובו הביא עמו את שאר משפחתו שנותרה בפולין. בזמן שהותו שם המשיך לעמוד בקשר מכתבים עם תלמידיו שבארץ ועקב מרחוק בעירנות אחר התקדמותם בעבודת השם, במיוחד הדגיש את הצורך בהתאחדות באהבת חברים, כפי שכתב, “שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם” (פרי חכם, אגרות).
בעל הסולם” ותלמידיו
חבורת התלמידים בני העליה שהתכנסו סביבו, היו מגיעים אליו במסירות נפש בכל לילה בשעה אחת אחר חצות ולמדו ממנו עד אור הבוקר. גם כשהתמנה לרבה של שכונת גבעת שאול, תלמידיו המסורים היו צועדים לילה לילה מרחק שעת הליכה מהרובע היהודי עד גבעת שאול, דרך לא דרך, שהיתה כרוכה בסכנות גדולות ורבות. מסופר כי באחד הימים עצר אותם מפקד המשטרה הטורקית והתריע בהם כי צבוע מסוכן מסתובב באותו אזור. התלמידים לא ייראו, השתוקקותם להיות עם רבם היתה כה גדולה, ששום מניעה לא עמדה בדרכם. בבוקר, כשהיו בדרך חזרה מהלימוד הליילי, נעצרו על ידי השוטרים הטורקים והועמדו בשורה חרדים ונבוכים בחצר בית הסוהר שהיה בעיר העתיקה. המעמד המבהיל לא נמשך זמן רב. מפקד המשטרה כינס את כל פיקודיו, ואמר להם: “אתם רואים את היהודים האלה? אותם אני רואה יום יום הולכים עד גבעת שאול בחצות הלילה, מהם אתם צריכים ללמוד מהי הקרבה ומהי דביקות במטרה. אלה נקראים חיילים”. הבולטים שבתלמידיו: בנו, רבי ברוך שלום אשלג, גיסו, הרב יהודה צבי ברנדווין, הרב משה יאיר ווינשטוק, הרב דוד מינצברג, הרב משה ברוך למברגר, הרב יצחק אגסי, זכר צדיקים לברכה. תלמידיו היו מגדולי ירושלים, כולם צאצאים של הבעל שם טוב ומיוחסים היטב, אולם הרב אשלג לא ראה בכך מעלה גדולה. להפך, הוא סבר כי הייחוס עלול לפגום ביכולת לתפוס את הלימוד, ובכדי לעקור מתלמידיו כל ריח של התנשאות הבאה מייחוס, שלח אותם לעבוד, חלקם בבניין וחלקם בשאר עבודות.
הוצאת כתביו  לאור
במוצאי חג השבועות תרפ”ו (1927) נסע הרב אשלג ללונדון ושם כתב את ספרו הראשון “פנים מאירות ומסבירות”, פירוש על הספר “עץ חיים” של האר”י הקדוש. היה זה חידוש גדול בעולם הקבלה משום שעד כה לא נתפרסם על הספר “עץ חיים” פירוש כה שיטתי המציג דרך בעלת עקרונות וחוקיות נפלאה ובהירה. מעבר לזה, איננו יודעים הרבה פרטים על מטרת שהותו בלונדון, אך ביומנה של הרבנית היא כותבת שאמר לה, “אני נוסע בעיקר כי אני מרגיש שיש לי שם לפעול לקרב את היהודים להשי”ת”. בכסלו תרפ”ח (1929) חזר לארץ ישראל, עקר את ביתו מגבעת שאול ועבר לבתי וורשה, שיכונים סמוכים לשכונת מאה שערים. אולם כעבור כמה שנים, עקב היחלשותו מדלקת פרקים והמלצת רופאו שיתגורר ליד הים, עבר אל העיר היהודית המתפתחת – תל אביב, לדירה קטנה ברחוב אחד העם 21. מיד החלו להתקבץ סביבו תלמידים חדשים רבים, ואחד מהם שכר עבורו דירה בת חמישה חדרים ברחוב הבעל שם-טוב בקרבת יפו, שם נפתח בית מדרש גדול שלהבדיל מהנהגותיו הקודמות של הרב אשלג, היה פתוח בפני הציבור הרחב. הוא היה עורך שעורים קבועים וטישים בלילי שבתות, ובחג הסוכות נבנתה בחצר הגדולה סוכה ענקית ומפוארת בצורה היוצאת מגדר הרגיל, אשר עשתה לה שם ברחבי תל אביב. במקום זה בשנת תרצ”ג (1933) כתב ופרסם את הקונטרסים לעבודת השם אשר לימים נקבצו בספר “מתן תורה”. המאמרים נכתבו בצורה מדעית שתתאים גם לציבור שאינו שומר תורה ומצוות אבל גם לאדם חרדי בעל משיכה לגילוי האמת בעבודת השם, שיגלה בספר זה אוצרות חיים, כי כתובים בו כל יסודות הדת על דרך האמת. באותה שנה החל גם לחבר את חיבורו הענק “תלמוד עשר ספירות”. בחיבור זה קיבץ קטעים מכל כתבי האר”י לפי סדר השתלשלות המצבים הרוחניים בדרך סיבה ומסובב. ע”י ספר זה למעשה נפתחה חכמת הקבלה באופן מדהים בפני הציבור כי ניתנה ההזדמנות לכל אדם להתרומם לגבהי המדרגות של התגלות אלוקית.
באותה השנה החל גם בכתיבת פרוש “אור פשוט” לספר “בית שער הכוונות” של האר”י הקדוש.
המשך הנדודים והמלחמה הגדולה
בשנת תרצ”ו (1936) עקב מצב בריאותה של הרבנית עבר הרב אשלג לגור בבני ברק, המושבה הירוקה החדשה, ושם הקים בית מדרש גדול ברח’ בן פתחיה מול ביתו של מרן החזון איש, אך שוב עקב קשיים כספיים גדולים, נאלץ לעקור את מגוריו משם. לכן בשנת ת”ש (1940) חזר לגור בירושלים. בתחילה בדירה ברחוב בן דוד, אח”כ ברחוב יחזקאל, ולבסוף השתכן ברחוב מוסיאוף שבשכונת הבוכרים, בבניין שתרם יהודי מיוצאי בוכרה. מסופר כי במקום זה בלילה אחד כתב את ה”הקדמה לספר הזהר”, ובאותו בוקר קיבל התקפת לב. הרופא שטיפל בו המליץ שבכדי שעצביו ירגעו, אסור לו להעמיק בלימוד, ולכן טוב שיאמר תהילים. הרב אשלג השיב, “וכי תהילים כן אפשר לומר בלי התעמקות?”. אחרי מקרה זה היה זקוק למנוחה גדולה כדי להתאושש ולחזור לכתיבתו. בערך כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, נכנס הרב אשלג לומר שעור לפני תלמידיו, ואמר אז בקדרות גדולה – “רואה אני ענן שחור מעל אירופה”. ידוע שעוד בתקופה שחי בוורשה, לפני עלייתו לארץ ישראל, הזהיר וכתב אגרות לגדולי הרבנים של מזרח אירופה, בהזהירם על הצרה המתקרבת, בדגש גדול על חשיבות הלימוד בספר הזוהר והעלייה לארץ ישראל. אך קולו לא נשמע. בזמן המלחמה הפציצו מטוסים איטלקיים את העיר תל אביב. המהומה והבהלה היו גדולים ורבים נסו מהעיר. דוקא אז שלח הרב אשלג את הרבנית עם תלמיד, לשכור לו פעם נוספת דירה בעיר. כשחזרה הרבנית וסיפרה על המצב, אמר שדוקא בגלל ההפצצות שלח אותם, ואכן שלושה ימים אחרי שעבר לתל אביב פסקו אותן מתקפות לחלוטין, ולאחר שבועיים ימים שב לירושלים. עוד מסופר שכאשר לנאצים היתה חזית בסוריה והסכנה ליישוב היהודי בארץ היתה ממשית, או אז בסעודת ברית אמר הרב אשלג שיבלבל להיטלר ימ”ש את אותיות סוריה ורוסיה, ואכן כעבור כמה ימים במסיבת עיתונאים הודיע אותו מנהיג ארור ששינה את תכניותיו השטניות והחזית תתמקד ברוסיה. לקראת סוף המלחמה בשנת תש”ה (1945) אמר הרב אשלג שהצורר הנאצי יפול מממשלתו, שכתוב בתהילים “כל שתה תחת רגליו”, ו’שתה’ מרמז על שנת תש”ה.
פרוש “הסולם” וגאולת ישראל
בשנת תש”ג (1943) החל לכתוב את פירוש “הסולם” לספר הזהר הקדוש. כעשר שנים נמשכה המלאכה, במאמץ על-אנושי. בכוחות שמעל הטבע היה הרב אשלג יושב וכותב כשמונה עשרה ולעיתים אף עשרים וארבע שעות ברציפות. בכתב ידו, בטורים צפופים, ברציפות, ובמהירות ללא הפסקה, היה שוקד במאמץ עליון להביא את בשורת ספר הזוהר לעם ישראל, וכל זאת תוך שהוא סובל מדלקת פרקים קשה. בתו סיפרה כי כמה פעמים, משהתגברו עליו הייסורים, ביקש ממנה לשבת ליד שולחן הכתיבה ולרשום ככל היוצא מפיו. הוא הקריא לה ללא הפוגה, אך מעולם לא קרה שיחזור בו ויאמר, “כתבי מילה זו במקום זו”. בחודש כסלו תש”ט לקה שוב בהתקף לב ונאלץ לנוח מעט, ובחודש תמוז תש”ט קיבל התקפה חמורה יותר, אשר מהשלכותיה לא החלים עד יום פטירתו. מעבר לקשיים הבריאותיים, היו תמיד גם הקשיים הכלכליים, זאת היתה “תקופת הצנע” ואפילו מזון היה קשה להשיג, כל שכן להביא את הכתבים לדפוס. אבל את הרב אשלג עניינה רק התכלית, השלמת כתיבת פרוש “הסולם” לזוהר הקדוש. כאמור, הביאור נקרא “הסולם” משום שתפקידו לשמש כסולם, אך כפי שהוא עצמו כתב, “אין “הסולם” מטרה כלפי עצמו, כי אם תנוח במדרגות הסולם ולא תיכנס אל העליה, אז לא תושלם כוונתך, כן הדבר בביאור שלי על הזהר, כי לבאר דבריהם, העמוקים מכל עמוק, עד סופם, עוד לא נברא הביטוי לזה, אלא עשיתי על כל פנים בביאורי זה, דרך ומבוא לכל בן אדם, שיוכל על ידו לעלות ולהעמיק ולהסתכל בספר הזהר גופו, כי רק אז תושלם כוונתי בביאורי זה” (הקדמה לספר הזוהר, אות נ”ח). עוד בטרם החל בכתיבה אמר, “עומד אני לחבר פירוש שעוד חמישים שנה ילדים יוכלו להבין בו”, ועוד אמר, “שע”י הפירוש הזה יוכלו ללמוד את הזהר כפי שלומדים חומש עם רש”י”. בשנת תשי”ג נשלמה המלאכה האדירה, ואז אמר הרב אשלג, “התחלתי לכתוב בשנת תש”ג, תשיג בלי יוד, דהיינו השגה חסרה (האות יוד מרמזת על אור החכמה), וסיימתי בשנת תשי”ג, עם יוד, כלומר עם השגה שלמה”. החיבור נפרס על עשרים ואחד כרכים. השמחה היתה עצומה אין לשער ואין לתאר. נערכה סעודת הודיה במירון ובה דיבר הרב אשלג על דבקות האדם לשי”ת, ואשר הגילוי הגדול של ספר הזוהר מורה על כך שאנו בדורו של מלך המשיח וע”י ספר הזהר יוכל עם ישראל להכין את עצמו כראוי לגאולה השלמה.
ימיו האחרונים והסתלקותו
כמעט בלתי אפשרי לתפוס איך בדור שלנו, הדור האחרון, דור שנשאר כמעט יתום וללא דרך, הופיע אור כה גדול, נשמת הרב יהודה הלוי אשלג זצ”ל, לפתוח את הבריחים הגדולים שהושמו על דלתות תורת הסוד. מסכת חייו היא סיפור של תעצומות נפש אשר אינן נתפסות בשכל האנושי ואיתם דבקות שלמה באלוקות עצמה. גופו היה בעולם הזה אך נשמתו ריחפה בעולמות עליונים. ימי חייו כקריעת ים סוף, פלאיים ובלתי אפשריים, ונתקיים בו מה שכתוב על בני ישראל ש“הלכו ביבשה בתוך הים” (שמות ט”ו, י”ט), כך הוא הילך בעולם הזה המשול לים כמהלך ביבשה. בשל דבקותו היה לו הים ליבשה והנסתר לגלוי. מסופר כי בשבת קודש, כשחי באחת מדירותיו בתל אביב, עמד הרב אשלג על המרפסת מתבונן למראית עין ברחוב שממולו, ולמעשה שקוע בשרעפיו. אורח זר הגיע למקום, ראה את המראה והשתומם – הן מכוניות נוסעות להן ברחוב מעשה חול, בני אדם מחללי שבתות הולכים בגלוי ראש ומעשנים סיגריות להנאתם, וכיצד יכול הרבי הקדוש לעמוד כך ולהתבונן בעוברי עברה ברוגע וללא התרגשות?! בני הבית לא השיבו לאיש, והלה עורר מהומה וניגש אל הרב אשלג אישית ושאלו – כיצד יכול הרבי לעמוד כך ביום השבת בלב מחלליה? הרב אשלג שמע את שאלתו וננער בחרדה – היכן יש חילול שבת??? אז כבש האיש את ראשו בקרקע מבושה והבין כי אם רגלי “הסולם” מוצבות ארצה, הרי שראשו מגיע השמיימה. כזאת היתה דבקותו המופלאה של הרב אשלג בבוראו. כאמור, כבר בצעירותו אמר לו רבו כי סיים את תיקונו הפרטי בעולם ורק בשביל הדור הוא נשאר בעולם הזה. בשנת תש”ו (1946) בעיצומה של כתיבת פרוש “הסולם”, עבר לגור ברחוב יבנה 4 בת”א, ומשם בשנת תשי”א לרחוב בלפור 44 פינת שדרות רוטשילד, כשבכל מקום אליו הוא פונה, הותקן מקום לבית מדרש צמוד, ובדירה זו שברחוב בלפור, בגיל שישים ותשע, בעיצומו של יום הכיפורים תשט”ו (1954), השיב את נשמתו ליוצרה.
אהבתם? שתפו

מוקדש לרפואת הרב מיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת גילה בת חיים ז”ל ת.נ.צ.ב.ה

השאירו תגובה

אודות הכותב

הרב דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.