מאמר מפורט על היסודות הרוחניים החשובים של חג מתן תורה, על תיקון ליל שבועות ועוד
תחנת דלק רוחנית
כולנו נוסעים במעגל הזמן. פוגשים את נקודות ההזדמנות שנתן לנו הבורא לחיבור ולהתחדשות. נקודות ציון בלוח השנה העברי. אלה הם חגי ישראל, מועדי השם. תחנות כוח נצחיות בהן ניתן לתקן דברים גדולים בתוכנו. האר”י הקדוש אומר שאם אדם היה עושה את כל מה שמצווה עליו במעגל השנה הוא היה יכול בשנה אחת לגמור את כל התיקון של נשמתו. כי בכל מעגל שנה נמצאת תוכנת התיקון כולה. אלא שרובנו לא מצליחים להשלים ולכן אנו חוזרים על מעגל השנה שוב ושוב. לכן גם המילה ‘שנה’ היא מלשון ‘שונה’, גם ‘אחר’, אבל גם ‘חוזר’. תוכנת התיקון חוזרת אלינו באופן שונה בכל שנה ושנה. גם המילה ‘חג’ היא מלשון ‘לחוג’, לשון ‘מעגל’. אנו נעים בצורה מעגלית ומגיעים שוב ושוב אל אותו החג. הכול למען בואנו אל התכלית ואל גמר תיקונו של עולם.
אין העדר ברוחניות
ידוע לבעלי המדע כי בת-קול היוצאת מפי האדם מהדהדת ותלויה בחלל לנצח. חכמת הקבלה מלמדת שברוחני זה ממש אותו הדבר, שאין העדר ברוחני. מאורע שהתרחש פעם אחת, קיים ועומד לנצח. מידת החיבור לאותו מאורע תלויה במדרגת ההזדכות של האדם. אלה דברים חשובים בימים אלה כאשר אנו ניצבים שוב לפני מעמד מתן תורה. כתוב בשם הבעל שם טוב שהאדם מחויב בכל יום לשמוע את עשרת הדיברות על הר סיני. בפרט ביום מתן תורה. מסופר שכאשר היה הבעש”ט לומד עם תלמידיו הם היו שומעים יחד את הקולות והרעמים שהיו במעמד הר סיני. הם היו במדרגה הזאת.
כתוב בספר ‘שמעתי’ בשם “בעל הסולם”, “ענין מתן תורה שהיה במעמד הר סיני, אין הפירוש שאז ניתנה התורה פעם אחת ואחר כך נפסקה, אלא אין העדר ברוחניות, כי זה ענין נצחי שאינו נפסק, ומצד הנותן אין שינוי, אלא כל השינויים תלויים במקבלים” (שמעתי, מאמר ר”ח). הכתוב ממשיך, “בכל שנה ושנה, יש זמן קבלת התורה, מטעם שהזמן הוא מוכשר לאתערותא דלתתא, משום שאז מתעורר הזמן שהיה מגולה אצל התחתונים האור של מתן תורה, לכן יש התעוררות למעלה שנותנת כוח לתחתונים שיוכלו לעשות את הפעולה של הכשרה לקבלת התורה, כמו שהיו אז מוכנים לקבלת התורה” (שם). יוצא מדברים אלה, שכל מי שעיניו בראשו, חייב להתעורר בחוזקה לקראת חג השבועות, זמן מתן תורה, מפני שזוהי תחנת כוח רוחנית בה יכולה הנשמה לקבל אור גדול של חיות, אור תורה וחירות.
עצרת
עם ישראל חוגג שלושה רגלים – סוכות, פסח ושבועות. בשני הראשונים אנו חוגגים שבעה ימים ואילו חג השבועות הוא של יום אחד. חז”ל קראו לשבועות ‘עצרת’. בסוכות, לאחר שבעת הימים בסוכה אנו חוגגים את שמיני עצרת. ספר התודעה מסביר, “לפי שעיקר ענינו של חג זה שהוא שמיני שאחר שבעה ימי חג המצות וקשור עמהם; המשכם הוא וסיומם. ימי הספירה שביניהם אינם מפסיקים, שהם כ’חולו של מועד’ שאינו מפסיק בין חג ראשון לאחרון. נמצא שיום זה הוא כשמיני עצרת שלאחר החג, ולכן קראוהו על שמו, כלומר, עצרת של פסח” (ספר התודעה, מאמרי סיון). כאן מתגלה דבר מופלא. למעשה, פסח ושבועות הם חג אחד ויחד עם כל תקופת ספירת העומר מהווים בעצם יחידה רוחנית אחת, מצוה ארוכה הנמשכת על פני שבעה שבועות. למרות שספירת העומר היא תקופה לא פשוטה, נוהגים בה מנהגי אבלות והיא נחשבת לימי דין, בכל זאת בפנימיותה יש אור של חג מתמשך. זוהי תקופה של בנייה רוחנית חיובית, כפי שנראה בהמשך.
עצירות במעגל השנה
שמיני עצרת וחג עצרת הם שניהם ימים טובים שמסיימים תקופה של חמישים יום קדושים במעלתם. חג עצרת מגיע אחרי תקופה של חמישים יום הנספרים מהיום שלמחרת יום טוב של פסח. חג השבועות הוא למעשה היום החמישים ואחד מליל הסדר, כמניין נ”א. בדומה לכך, שמיני עצרת בא לאחר תקופת חמישים יום המתחילה בראש חודש אלול, ובתוכה כל המועדים – ראש השנה, כיפור וסוכות. היא מסתיימת בשמיני עצרת שהוא היום החמישים ואחד, כמניין נ”א. שני ימי עצרת אלו הם ימים בעלי קדושה יתרה, בהם אנו לא מצווים בשום מצוה מעשית, כמו אכילת מצה או נענוע לולב. זאת מפני שימים אלה הם למעלה מכל עשיה, ימים של ייחוד שלם בין הבורא ובינינו, בין הקב”ה וישראל. הייחוד והקדושה היתרה מתבטאים בלימוד ושמחה בתורה, קבלת התורה בשבועות ושמחת תורה בשמיני עצרת.
דוד המלך מתפלל במזמור תהילים, “אָנָּא השם הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא השם הַצְלִיחָה נָּא” (קי”ח, כ”ה). למעשה, בפסוק זה מרומזת העבודה של כל מעגל השנה, כשהמילה ‘נא’, מרמזת על היום הנ”א, בסיום שתי התקופות של חמישים יום הנ”ל. אומר ה”נתיבות שלום”, “התקופה שקודם שמיני עצרת היא ימי דינים ותשובה, שהיא (עבודה) ב”סור מרע”, ולכן מבקשים, “אָנָּא השם הוֹשִׁיעָה נָּא”, שיושיענו (מהרע שבחיינו, מהרע שבתוכנו) …וכנגד חג השבועות שהוא אחרי תקופה של אהבה, ראשה בפסח שהוא מידת אהבה וסופה בקבלת התורה בשבועות, שעניינה “עשה טוב”, (לעורר את הטוב שבקרבנו), על זה נאמר, “אָנָּא השם הַצְלִיחָה נָּא”…” (נ”ש שבועות). דוד המלך מלמד ששני ימי העצרת הינם נקודות הארה לכל השנה כולה.
קדושת שמיני עצרת מאירה את כל הימים שלאחריה עד לחג הפסח באור העבודה של “סור מרע”. קדושת עצרת של שבועות מאירה באור העבודה של “עשה טוב” את הימים ממנה ועד ימי התשובה של אלול. שתי הקדושות אינן קדושות רק לשעתן, ליום המיוחד שלהן, אלא שהן עוצרות ואוצרות את הקדושה לכל התקופה שבאה אחריהן. לכן גם אומר האריז”ל שכל מי שנוהג את ליל שבועות כראוי, מובטח לו שיחיה עד סוף השנה. בכל מעגל שנה יש סדר עבודה בו ניתנת לנו ההזדמנות לתקן את נפשותינו ב“סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב” (תהילים ל”ד ט”ו), יראה ואהבה. זאת הדרך להכין את הכלים שלנו שיהיו ראויים לקבלת אור הבורא.
עצרת בפנימיות
הרמב”ן אומר שעצרת פירושו שהקב”ה אומר לישראל, ‘היו עצורים איתי’, בחינת, ‘בואו ונשמח אני ואתם’ (רמב”ן, ויקרא). עצרת הוא יום של שמחה עצומה בכל העולמות. יום של עצירה. בכתבי “בעל הסולם” הוא מסביר שכל תנועה מקורה בחסרון. למעשה האדם לא עושה שום תזוזה אלא בכדי להשלים חסרון המתגלה בו. כמו היד המושטת אל הכוס על מנת להרוות את הצימאון. אם אין לאדם חסרון הוא במנוחה. מובן מכאן שהבורא נמצא במנוחה מוחלטת. הוא אינו בעל חסרון כלשהו כי ממי יקבל?! ‘אין עוד מלבדו’. הוא ממלא כל המציאות וסובב כל המציאות. לכן זה נחשב שהוא תמיד במנוחה מוחלטת. העצירה של עצרת קשורה ישירות למנוחה הזאת. כאמור, בימים אלה אנו עוצרים עם הקב”ה. הנפש שלנו מגיעה למצב של עצירה ומתמלאת בשמחה אמיתית.
ר’ לוי יצחק מברדיטשוב אומר שעצרת משמעותה לעצור ולקלוט את השפע העליון (קדושת הלוי). ביום הנ”א אנו עוצרים וקולטים את כל הקדושה שאספנו וקיבלנו בחמישים יום שקדמו לעצרת. נפשנו עוצרת מטרדות העולם הזה ומתפנה לקבלת השפע, לחיבור עם האור, לקבלת התורה הקדושה, באהבה ושמחה גדולה.
קדושת היום
מתוך דבריו של ה”נועם אלימלך” אנו לומדים עוד על הקדושה הגדולה של חג השבועות ועל היותו תחנת עצירה המכילה בתוכה אור כה גדול. הוא אומר שבספר התורה קדושת הקלף החלק גבוהה מקדושת האותיות של התורה. לכל אחת מהאותיות יש רק את הקדושה שלה עצמה אבל הקלף החלק מכיל את הקדושה של כולן יחד (נעם אלימלך על התורה). למעשה כל אות היא צמצום של האור והקלף הוא ממש בבחינת אור אינסוף עצמו.
באותו אופן, ימי ספירת העומר מפסח עד שבועות, הם ימים של דין, של צמצום. בכל יום מתגלה אור מסוים ואנו מתקנים בחינה מסוימת של ז’ הספירות התחתונות שבתוכנו – חסד שבגבורה, יסוד שבנצח וכו’. חמישים הימים האלה הם בבחינת אותיות התורה, וחג השבועות, עצרת, הוא בבחינת הקלף החלק, המקום והזמן בו מתגלה כללות האור הגדול.
מנחה חדשה
כתוב בתורה, “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַהשם” (ויקרא כ”ג ט”ו). בתקופת בית המקדש, מיד למחרת הפסח, היו מקריבים את מנחת העומר, מנחה של שעורים. לעומת זאת, בסיום הספירה, בחג השבועות, היו מקריבים מנחה חדשה, מנחה של חיטים. שעורים נחשב למאכל בהמה וחיטים למאכל אדם. להורות לנו את הדרך הרוחנית שאנו עוברים בימי הבנייה של ספירת העומר. מעבר מתודעה של בהמה אשר פניה פונים ארצה, טרודה רק בעניינים גשמיים, לתודעה של אדם שעיניו נשואות השמיימה בקומה שלמה וזקופה. כאמור, ספירת העומר היא תקופה של בניה והתחדשות המגיעה לשיאה בחג השבועות.
כתוב על יציאת מצרים, “וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים” (שמות י”ט ד’). רש”י מפרש, “כנשר הנושא גוזליו על כנפיו שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם. אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנו על כנפיו, אומר, מוטב יכנס החץ בי ולא בבני”. הקב”ה נושא אותנו על כנפיו כמו נשר. משל ורמז נפלא על מהות העבודה הרוחנית שלנו בחג השבועות.
כאשר נשר מזדקן הוא משיר את כל נוצותיו הישנות ומתחדש בנוצות חדשות. לכן הוא נקרא נשר. וכתוב בתהילים, “תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי” (תהילים ק”ג ה’). מפרש ה”נתיבות שלום”, “צריך איש יהודי להסיר מעצמו בזה החג הקדוש את כל עברו הישן ולהתחדש כבריה חדשה” (נ”ש שבועות). וזהו ענין, “מִנְחָה חֲדָשָׁה לַהשם”. במקום שנתעסק בדרך שבה הלכנו, בחג השבועות זו ההזדמנות לקבל עלינו את התורה מחדש, לפתוח דף נקי, להתחיל דרך חדשה. ברמז אפשר לומר כי ‘מנחה חדשה’ זה ראשי תיבות ‘מח’. אם נרכז את כל התודעה שלנו אל היום הקדוש הזה, נוכל לצאת ממנו כבריה חדשה עם מוחין חדשים ממש.
“ליליא דכלא”
עיקר העבודה בחג הזה הוא התיקון שאנו עושים בליל שבועות. הלילה שנקרא בפי המקובלים, “ליליא דכלא”, הלילה של הכלה, השכינה הקדושה, הכוח הרוחני של כלל נשמות ישראל. חכמת הקבלה מלמדת שהנשמות שלנו נבראו ככלים לקבלת השפע האינסופי של הבורא, בבחינת אישה המקבלת מבעלה. לכן לפני כל מצוה אנו אומרים, לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתא, שיהיה חיבור שלם בין הקב”ה והשכינה. בהנחת התפילין כל בוקר, אנו אומרים את הפסוק, “וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים” (הושע ב’ כ”א). למעשה, כל העבודה הרוחנית סובבת על עניין הזיווגים והחיבורים בין האור והכלים. כשעיקר החיבור הוא בין הקב”ה והשכינה.
בשבועות החיבור הזה מגיע לשיא. בליל שבועות השכינה מתכוננת לחתונה עם בעלה, הקב”ה. משום שלמחרת בתפילת מוסף, אנו עומדים ממש במעמד הגדול של קבלת התורה, מעמד של חופה. לכן גם נקרא החג ‘שבועות’, מלשון ‘שבועה’. שיש בו ב’ שבועות, ישראל נשבעים מחדש לקב”ה שישמרו לו אמונים, והקב”ה מחדש את שבועתו לישראל שלא יחליפם בשום אומה אחרת, ממש כמו ברית נישואין. על זה אמרו חז”ל פרוש הפסוק, “בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ” (שיר השירים ג’ י”א), זה מתן תורה (תענית כ”ו). בחג השבועות יש שבועה הדדית וכמו בנישואין שני הצדדים מתחייבים להיות מסורים ונאמנים זה לזה.
קישוטי הכלה
בתיקון ליל שבועות אנו מכינים את הכלה לקראת כניסתה לחופה בבוקר של החג. כתוב בזוהר הקדוש, “כל החברים שהם בני היכל הכלה, צריכים באותו הלילה, שלמחרתו (ביום השבועות), הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, להיות עמה כל אותו הלילה, ולשמוח עמה בתיקוניה שהיא מתתקנת בהם. דהיינו, לעסוק בתורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה. משום שאלו הם התיקונים שלה ותכשיטיה, והיא הכלה, ועלמותיה, באה ועומדת על ראשיהם, ומתתקנת בהם כל אותו הלילה, ולמחרת, אינה באה לחופה אלא עמהם. ואלו (החברים העוסקים כל הלילה בתורה), נקראים בני החופה. וכיון שבאה לחופה, הקב”ה שואל עליהם, ומברך אותם, ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקם” (הקדמת ספר הזוהר).
ליל שבועות הוא גם ‘לילה לבן’, לילה שבו אנו נשארים ערים וזוכים לחבר את האור של יום האתמול עם האור של יום המחר. בקבלה זה נקרא ‘תיקון כרת’. תיקון שמגיע עד ספירת הכתר. אלה אותן אותיות ‘כרת’ ו’כתר’. חז”ל תיקנו סדר לימוד מיוחד ללילה הזה, אותו אפשר למצוא בכל אחד מסידורי החג. בלימוד המשותף אנו נוגעים בכל פרד”ס התורה, מהפשט עד הסוד. ישנם כ”ד ספרים בתנ”ך – תורה, נביאים, כתובים, ואלה נקראים כ”ד קישוטים של הכלה. התורה שאנחנו לומדים בלילה הזה עולה ומקשטת את השכינה הקדושה על מנת שתוכל להתחבר עם בעלה, הקב”ה. כתוב בזוהר שכאשר רבי שמעון והחברים עסקו בתיקון ליל שבועות, אמר להם ר’ שמעון: “בני, אשרי חלקכם, כי למחר לא תבוא הכלה אל החופה, אלא עמכם, משום שכל אלו המתקנים תיקוני הכלה בלילה הזה, ושמחים בה, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרון, והקב”ה מברך אותם בשבעים ברכות ועטרות מהעולם העליון” (שם).
סדרות של עשר
דבר נוסף שחשוב להתבונן בו בבואנו אל חג השבועות זאת העובדה שמעמד הר סיני היה קצהו של מהלך שהתחיל במעשה בראשית. כתוב שהעולם נברא בעשרה מאמרות. אולם המאמרות הללו לא רק היו הכלי למעשה הבריאה, תפקידן הוא להיות צינורות מחיים של כל הנבראים בכל רגע ורגע. במהלך הדורות הראשונים התלבשו על אותן צינורות שפע עשר קליפות של טומאה. המילה ‘טומאה’ באה מלשון ‘אטום’. זה החושך שמסתיר את האור. הטומאה הזאת אשר ינקה את כל החיות של העולם נקראת קליפת מצרים. לכן ביציאת מצרים היו צריכות להינתן עשר מכות כדי לשבר את אותן עשר קליפות. ומשם הדרך הייתה סלולה להגיע למעמד הר סיני ולקבל את עשר הדיברות. נתינת עשרת הדיברות היתה בעצם חידוש העולם על ידי גילוי מחודש של עשרת המאמרות שמהוות את תשתית כל הבריאה, והדברים עמוקים מאוד.
ברוחניות, בכל שנה, המהלך הזה חוזר ומתנהל בנפש של כל אדם – עשרה מאמרות, עשר מכות, עשר דיברות. אחרי שבראש השנה העולם והאדם כמו נבראים מחדש, ואחרי שבפסח יצאנו ממצרים באמצעות עשר המכות, עכשיו, בחג השבועות יש לנו את האפשרות לגלות מחדש את עשר הדיברות בחיינו, להסיר את הלוט מעל האור של הבריאה בתוכנו.
מעמד הר סיני
לפני סיום, ואולי על מנת שבאמת נקבל מעט השראה לקראת מעמד מתן תורה של השנה הזאת, כדאי לקרוא קצת במדרשים הרבים על אותו מעמד נשגב שהיה בהר סיני. ממקומנו קשה לנו לתפוס את עוצמת הדברים. העיון במדרשים נותן מעט טעם ללב. וכך כתוב, “כשנתן הקב”ה את התורה, ציפור לא ציפצף, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש, עד שיצא הדיבור” (שמות רבה), וכתוב, “יצא קול ראשון והשמים והארץ רעשו ממנו, והימים והנהרות ברחו, ההרים והגבעות נתמוטטו, וכל האילנות כרעו, והמתים שבשאול חיו ועמדו על רגליהם, וכל העתידים להבראות עד סוף כל הדורות, שם עמדו עמהם בהר סיני” (פדר”א), וכתוב, “וכששמעו ישראל את הדיבור יוצא מפי הקב”ה, חזרו לאחוריהם שנים עשר מיל ויצאה נשמתן. כיון שראו מלאכי השרת שפרחה נשמתן של ישראל, אמרו לפניו: למי אתה נותן התורה למתים או לחיים? מיד הניף הקב”ה גשמי חיים על ישראל שיקבלו התורה ברוח נדיבה, והיו מלאכי השרת מניפים להם במניפות” (עשה”ד), ועוד “שלח לכל אחד ואחד מישראל שני מלאכים, אחד שמניח ידו על ליבו שלא תצא נשמתו, ואחד שמגביה ראשו שיוכל לראות את בוראו, והקב”ה נתן להם רשות שיהיו יכולים להסתכל בכבודו” (עשה”ד), ולסיום, “מיד פתח להם הקב”ה שבעה רקיעים ושבעה ארצות ואמר: ראו, אתם עדי שאין כמוני במרומים ובארץ, ראו שאני אחד ונגליתי אליכם בכבודי ובתפארתי” (עשה”ד). פתחנו ואמרנו שאין העדר ברוחני, מה שהתגלה בהר סיני, קיים בנצחיות, ואם נזכה, נוכל גם אנחנו להתחבר לאותו מעמד ממש ממקומנו אנו.
חירות
אולי חלק מאתנו שואלים, למה אני צריך להתחבר לזה?! מדוע בכלל אני צריך לקבל את התורה?! אולי אני לא שומר תורה ומצוות ואם כן למה אני צריך את כל זה, ואולי אני כן שומר תורה ומצוות ואז, לשם מה אני צריך לקבל את התורה מחדש?! על מנת להבין זאת, צריך לגעת במהות הרוחנית של התורה שניתנה לנו. התורה אינה רק ספר חוקים או ספר היסטוריה גרידא. התורה היא תורת חיים. היא ניתנה לנו כמתנה אינסופית של אור על מנת לעזור לנו בתיקון שלנו בעולם הזה, בכל דור ובכל זמן מחדש.
כתוב על לוחות הברית, “וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת” (שמות ל”ב ט”ז), ואמרו חז”ל, “אל תקרא חרות, אלא חירות” (שמו”ר מ”א). מה שיורד מהר סיני בליל שבועות זה האור של אותה חירות שניתנה בפעם הראשונה במעמד מתן תורה. זה לא “חופש” במובן המוכר לנו. רבי עקיבא אומר, “והמצודה פרוסה על כל החיים” (אבות ג’ י”ט), כל העולם נמצא בכלא גדול. הכלא הגדול של הרצון לקבל, כלומר, האגואיזם שלנו. לכן אמרו חז”ל שקיבלנו חירות ממלאך המוות, חירות מאותה אנרגיה של סוף, של חוסר, של צמצום השפע, חירות פנימית, חירות בדעת, יציאה מהעבדות לרצון לקבל, והפיכתו לרצון לקבל על מנת להשפיע. מה שאנחנו יכולים לזכות לו במעמד הר סיני, בחג השבועות, זה חיבור לתודעה של אור, של השפעה, וכתוצאה מכך, של דבקות עם הבורא. זאת המתנה האמיתית שהתורה יכולה להביא לכל אדם באשר הוא.
סוף דבר
לבסוף, חשוב שננצור בלבנו שישנו תנאי אחד בלתי מתפשר שבלעדיו לא ניתן לקבל תורה, ולא משנה כמה הכנה נעשה לקראת החג הקדוש הזה. כשבאו עם ישראל אל הר סיני לקבל את התורה, כתוב, “וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר” (שמות י”ט ב’). רש”י מפרש, “כאיש אחד בלב אחד”. עם ישראל הגיעו למצב תודעה של אחדות מושלמת ורק אז יכלו לקבל את התורה. “בעל הסולם” מסביר שבגשמיות זמן נתינה וזמן קבלה הם אחד. אולם ברוחניות הם לא בהכרח פולים באותו זמן. מצד הבורא מתן תורה כבר היה, אבל מצדנו טרם הייתה קבלת התורה בשלמות. על מנת שאנו נוכל לקבלה בשלמות אנו חייבים להגיע לאחדות, להיות “כאיש אחד בלב אחד”. עלינו להסיר את קליפת הרצון לקבל, להתנער מהאגואיזם שלנו, ממחיצות הברזל אשר מפרידות ביננו, ולקבל על עצמנו אהבת ישראל שלמה. כמו שאומר האריז”ל שאם אדם רוצה שתפילתו תתקבל, מוטב שיאמר לפני התפילה, “הריני מקבל עלי מצות עשה של ‘ואהבת לרעך כמוך’ והריני אוהב כל אחד מבני ישראל כנפשי ומאודי”. לפני חג השבועות, לפני שנגיע אל התיקון של ליל שבועות ואל מעמד מתן תורה של הבוקר, כדאי שנתבונן כל אחד בנפשו פנימה, היכן הוא אוחז באהבת חברים, באהבת ישראל. כגודל אחיזתו וקבלתו לעתיד, כך תקבע גם מידת החיבור שלו אל אורה של תורה.
בברכת חג שמח, שנזכה ביחד לקבל את התורה ולהאיר את העולם כולו באורה.
הרב דוד אגמון
מוקדש לשמירה והצלחה של כל החיילים שלנו ושובם בשלום הביתה
מוקדש לרפואת משה בן עליזה, ים בת לי, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו, קרן נעמי בת עפרה בתוך שאר חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת אורי אלכסנדר בן גבריאל ז”ל, רויטל בת חביבה ז”ל ת.נ.צ.ב.ה
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.