האויב האמיתי

תכלית המלחמה היחידה שיש היא להביא את כולנו אל מדרגת שלמות האמונה

מלחמת עמלק

בספר שמות בסיום פרשת בשלח מסופר על המלחמה הראשונה של עם ישראל כאומה, הלא היא מלחמת עמלק הידועה. עניין זה של מלחמת עמלק תופס מקום נכבד בעבודה הרוחנית הכוללת של עם ישראל ובעבודה הפרטית של כל אחד מאיתנו. מייד לאחר אותה מלחמה כתובים בתורה הציווי וההבטחה של הקב”ה אל משה, “כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם” (שמות י”ז י”ד) וכתוב בהמשך, “כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ, מִלְחָמָה לַהשם בַּעֲמָלֵק, מִדֹּר, דֹּר” (שמות י”ז ט”ז). ציווי נוסף בעניין עמלק מופיע בספר דברים, שם התורה מזכירה שוב את עניין מלחמת עמלק, “וְהָיָה בְּהָנִיחַ השם אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר השם אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם” (דברים כ”ה י”ט). כמו כן כתוב במדרש, “שבועה נשבע הקב”ה בכסא כבודו, שלא להשאיר זכר עמלק תחת השמים, לא נין לו ולא נכד בעמו, שלא יאמרו אילן זה של עמלק, גמל זה של עמלק, רחל [כבשה] זו של עמלק” (מדרש תהילים ט’ /איכה רבה ג’ כ”ג). עמלק הכריז מלחמה כנגד עם ישראל והקב”ה ציווה על מלחמת חורמה כנגדו, עד שהבטיח שהוא עצמו יילחם בו ויימחה את שמו מעל פני האדמה, “כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם” (שמות י”ז י”ד). כתוב בזוהר הקדוש, “הקב”ה נקרא שלום, הוא שלום ושמו שלום” (הסולם ויקרא קל”ד), והדבר מעורר פליאה גדולה שמי ששמו שלום מכריז על כזו מלחמה. לכן, עלינו לברר ולהתבונן היטב מה פשר המלחמה הזאת וכיצד הדבר קשור לחיי הרוח והאמונה של כולנו.

מיהו עמלק

ראשית, חשוב להבין שהיה איש כזה בשם עמלק. הוא היה נכדו של עשו הרשע. אחרי כל מה שקרה בין עשו ליעקב, שנאתו של עשו הייתה כה גדולה שהוא הצליח להחדיר אותה בגנים של בניו ובני בניו. עד למדרגה כזאת שרבי שמעון בר יוחאי אומר במדרש, “וידוע הלכה היא שעשו שונא ליעקב” (ספרי במדבר ס”ט), ממש בחינת הלכה. מסופר כי מייד אחרי שיעקב גנב את הברכות מעשו, שלח עשו את בנו אליפז להרוג את יעקב. כשאליפז לא קיים את שליחותו בהצלחה, השביע עשו את נכדו עמלק שינקום את נקמתו. מסופר שהאיבה של עמלק בערה בו כל כך, שהאריך ימים את כל תקופת גלות מצרים רק כדי שיוכל להתנפל על בניו של יעקב ברגע שיעלו משם (פרד”א מ”ד). המדרשים אומרים כי, “ארבע מאות פרסה פסע עמלק מהררי שעיר לרפידים להילחם עם ישראל” (מכילתא דרשב”י י”ז ח’), “ועמד על הדרך כדוב שכול להמית אם על בנים” (פדר”א פרק מ”ד). אויב טעון שנאה אשר בהחלט מזכיר את האויבים האכזריים ביותר שהיו לעם ישראל במהלך הדורות מאז ועד היום.

אכזריות לשמה

עמלק בא ותקף את ישראל כחודש אחד בלבד לאחר שיצאו ממצרים, “וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם” (שמות י”ז ח). אמנם, בני ישראל היו שרויים בתוך ענני הכבוד כך שאף אויב לא היה יכול לגעת בהם, אולם זה לא הרתיע את עמלק כלל. מסופר במדרש על תכסיסיו, “ועוד מה עשה עמלק? לארכיון של מצרים ירד ונטל טימוסיהן (לוחות כתב) של שבטים שהיה שמם חקוק עליהם במתכונת הלבנים (כמה צריכין להעמיד), ועמד לו חוץ לענן, והיה קורא להם: ראובן, שמעון ולוי, צאו, שאני אחיכם ומבקש לעשות פרקמטיא [מסחר] עמכם” (תנחומא ישן כי תצא י”ג), “וקורא לכל אחד ואחד בשמו… (והיה יוצא) והוא הורגו” (פסיקתא רבתי י”ב). אלא שבזה לא הסתיימה אכזריותו של עמלק, המדרשים ממשיכים לספר, “ואחר שהיו הורגין, היו מתעתעין בגופם ומחתכין איבריהם ומזרקין למרום, ומחרפים ומגדפים ואומרים כלפי מעלה: בזו חפצת הרי היא מושלכת לפניך” (פסיקתא רבתי י”ב), “שהיו מחתכים את המילה שנתונה בחיק ומזרקים אותה למרום ומחרפים ומגדפים ואומרים כלפי מעלה, בזו חפצת הרי היא מושלכת לך לפניך” (פסיקתא רבתי י”ב). דברים קשים מאוד המזעזעים כל בעל לב באכזריותם ואשר באופיים מזכירים את הנוראים שבפיגועים שהיינו עדים להם בעשורים האחרונים, רחמנא ליצלן. מעבר לכך, יש כאן “אכזריות לשמה” המכוונת לא רק כלפי עם ישראל אלא כלפי שמיים ממש, עדות גדולה לחריפות המלחמה שיש לנו עם עמלק וזרעו.

עמלק בפנימיות

עמלק וצאצאיו המשיכו להטריד אותנו במשך כל הדורות, מימי יהושע, דוד המלך, שאול המלך ועד לימי מרדכי ואסתר. והם ממשיכים לתקוף אותנו בכל דור עד עכשיו. יש אומרים שגם המנהיג הנאצי מהמאה שעברה, יימח שמו, היה מזרעו של עמלק. חכמים אומרים כי גם היום יש מזרעו של עמלק המעורבים בזרעו של ישמעאל ויש הסוברים כי אותו מנהיג איראני שמאיים על העולם כולו בדור שלנו הוא גלגול של המן האגגי, אשר הוא עצמו היה מזרע עמלק. הצרה הנוראה בעניין היא שכיום הדרך היחידה לזהות את עמלק בוודאות היא למעשה רק בדיעבד. מי שמוכן להמית את עצמו רק בכדי להרוג את ישראל הוא אמנם מזרעו של עמלק. ואחרי כל זאת חשוב לזכור שאין מנהגנו לעסוק רק בחיצוניות והתורה ודאי אינה אוסף סיפורי היסטוריה בלבד, ולכן עלינו לחפש מה הוא אותו עניין רוחני שעמלק מייצג בפנימיות שלנו. אכן, זהו פלא גדול כיצד מצד אחד, הדברים אמנם קרו וקורים כפי שהם כתובים, ומצד שני, התורה כולה מתנהלת גם בפנימיות הנפש של כל אחד מאיתנו. מה שמחייב אותנו להתבונן פנימה ובלימוד הזה להכיר מהו אותו כוח של עמלק הפועל בתוכנו. בכך נוכל להחליש את השפעתו עד שיגיע הרגע בו יימחה זכר עמלק מקרבנו ומקרב הבריאה כולה.

שליליות עמלק

כוחו של עמלק פועל על הנפש בדרכים שונות שמטרתן אחת – להרחיק אותנו מהטוב של בורא עולם. כתוב בספר דברים, “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כ”ה י”ז). מפרשים רבים אומרים שהמילה ‘קָרְךָ’ באה מלשון ‘מקרה’ ו’קרירות’, ורש”י אומר, “צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להילחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטיה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה, אף ע”פ שנכווה, הקרה [קירר] אותה בפני אחרים”. כוח עמלק רוצה לקרר אותנו מכל התלהבות טובה של קדושה, ובמיוחד בשלב בו אנו חפצים לצאת מגלות הדעת ומתחת שליטתו של פרעה. בכל פעם שאנו מתחזקים באמונה בהשגחת הבורא על כול מעשיו, באה קליפת עמלק ואומרת לנו, ‘זה הכול במקרה’, ‘אין כאן שום יד מכוונת’. עמלק עושה כל מאמץ לקרר אותנו מההתלהבות והחמימות של האמונה. השם ‘עמלק’ עולה בגימטרייה 240 כמו המילה ‘ספק’. הדרך שלו לקרר אותנו היא להכניס ספק בליבנו. במהלך החיים כוח הספק הפנימי מלווה אותנו כמעט בכל תחום ובכל דבר שאנו עושים – ספק אם אני עושה את הדבר הנכון או אם עשיתי את הדבר הנכון, ספק אם בחרתי את בן הזוג המתאים, ספק אם יהיה לי מספיק כסף, מספיק אוכל, מספיק אהבה וכו’. למעשה, אם מצמצמים את כל גילויי הספק הללו לנקודה אחת, הרי זהו ספק באמונה. המכשול הגדול ביותר שלנו בפני המדרגה של אמונה שלמה בבורא עולם הוא כוח הספק, אותה קליפת עמלק שמרעילה את המערכת שלנו שוב ושוב בהרהורים מחלישים. בנוסף, השם ‘עמלק’ עולה גם באותה גימטרייה של המילה ‘מר’. כל הספקות הללו בסופו של דבר מכניסים מרירות בלב האדם, מרירות הפועלת עליו בציניות מרושעת. הרב שיינברגר שליט”א אומר, “כל ענייני פרשת בשלח הם עניינים של התחזקות באמונה וביטחון בבורא עולם, לכן גם מופיע העניין של מלחמת עמלק בפרשה” (שיחות), זהו האויב הגדול ביותר של חיי האמונה שלנו.

מלחמה רוחנית

חכמת הקבלה מלמדת שהבורא הוא טוב ומיטיב. תכלית הבריאה היא לגלות את ההטבה והאור שלו כדי לאפשר להם להתפשט לכל המקומות כולם עד לתיקון השלם. כפי שכתוב, “כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת השם, כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים” (ישעיהו י”א ט’). אחרי כל הניסים הגדולים שהיו לעם ישראל ביציאת מצרים, אחרי הנס של קריעת ים סוף, התוכנית הייתה שעם ישראל יבואו ישר אל הר סיני, יקבלו שם את התורה ובכך יביאו את התיקון השלם לבריאה. אלא שאז בדיוק הגיע עמלק והחליש את כל המהלך. למעשה, זוהי תבנית שתחזור על עצמה עוד מספר פעמים בדרך של עם ישראל, ולמרות שהדבר נראה תמוה, ודאי גם הוא חלק מהתוכנית האלוקית. בכל פעם שמתעוררת שעת כושר ועם ישראל מתקרב אל גמר התיקון, מתעוררת קליפת עמלק ומצליחה לקלקל את השעה. כאשר ‘דור המדבר’ היה קרוב להיכנס אל ארץ ישראל ולהביא את גמר התיקון, הגיעו בלעם ובלק להפריע. האותיות האחרונות של בלעם ובלק, ‘עם’ ו’לק’, מגלות את שמו של עמלק משום ששניהם באים מאותו שורש רוחני שלילי. בזמן מלכות שאול, זמן קצר לפני בניית בית המקדש הראשון, גם כן התעורר עמלק. למעשה, שאול איבד את מלוכתו בדיוק על עניין זה. בהמשך, כשעמדו לעלות חזרה מבבל לבנות את בית המקדש השני, התעורר המן האגגי ועשה את כל מה שעשה. שלמה המלך אומר, “הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ” (קהלת ב’ י”ב). כיוון שתבנית זו פעלה בכל הדורות, ודאי שהיא גם פועלת על הדור שלנו בהיותנו ניצבים בפתח הגאולה האחרונה, וכל אחד יחכים להתבונן בעניין חמור זה. הכוח המטמא של עמלק היכה ומכה בנו בכל פעם מחדש. נזכיר שהמילה ‘טמא’ מרמזת על המילה ‘אטימות’. תפקידו של עמלק הוא לאטום את כניסת האור שהבורא רוצה להשפיע לנו, להרחיק אותנו מידיעת הבורא. אנו רואים שהמלחמה הגשמית בעמלק היא למעשה רק קצה הקרחון, המלחמה האמיתית היא מלחמה רוחנית עמוקה ושורשית שתמשך עד גמר התיקון ממש.

מלחמה אישית

תבנית זו של כניסת הכוח המפריע של עמלק ברגעי התיקון, פועלת לא רק במישור הכללי של עם ישראל, אלא כמובן גם במישור הפרטי, אצל כל אחד ואחד מאיתנו. ה’נתיבות שלום’, הרב נח שלום ברזובסקי, אומר כי יש כאן לימוד גדול עבורנו, “בנוגע לכל יהודי בפרטות, בזמנים הגבוהים שלו כאשר הוא מתעלה ומקבל על עצמו להיטיב דרכו ומתחיל לגדול, אז מתגברת עליו קליפת עמלק למנוע ממנו מלהגיע לעולם התיקון, שלא יהיה התיקון הגמור של עולמו הפרטי” (נ”ש בשלח). דווקא ברגעים שאנו קרובים להגיע לשלמות של שלב מסוים בעבודתנו הרוחנית, כשאנחנו נוגעים בקצה קצהו של תיקון מסוים, מגיע כוחו של הספק ומנסה לקלקל את כל מה שהשגנו. אילולא הבנה פנימית יותר של דברי הגמרא, “לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול” (ברכות ב’ ח’), תבנית זו של הבריאה הייתה נראית די תמוהה. ‘דווקא כשאני מתעלה שולחים עלי את הקליפה הקשה ביותר הבאה להרחיק אותי מהבורא?!’. אלא שחכמת הקבלה מלמדת שהנשמות שלנו בחרו להתייגע בעולם הזה על מנת להסיר את תחושת “לחם הביזיון” מעל השפע האלוקי המושפע אלינו מאינסוף ב”ה ולכן דווקא לפני רגע המילוי, רגע החיבור, אנו נדרשים לעשות מאמץ נוסף, מה שנקרא בפי ההמון “המייל הנוסף”, כדי להתעלות ולהיות ראויים “ליטול” את שם השם, להתחבר למקור חיותנו. זאת התבנית וצריך ללמוד איך לזהות את הכוחות הפועלים ולהצליח להתגבר על קליפת עמלק שבקרבנו.

רפיון ידיים

נחזור לסיפור התורה ונתבונן במה שקרה בדיוק לפני שבא עמלק בפעם הראשונה, משם נוכל ללמוד מהי רפואת המנע נגד אותו אויב. כתוב, “וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם, עַל פִּי השם; וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם” (שמות י”ז א’). השם ‘רפידים’ בא ללמד על המצב הרוחני של עם ישראל באותה העת. כפי שאומרת הגמרא, “לפי שריפו עצמן מדברי תורה” (בכורות ה’ ע”ב), רפו ידיהם של ישראל מהעיסוק בתורה, רפו מן האמונה. רפיון זה הוא שהביא את עמלק. חיידקים וזבובים מגיעים רק אל מקום של פצע פתוח, אל מקום בו העור אינו שלם. מי שפתח את הפתח לעמלק היה עם ישראל עצמו, כפי שנראה מייד. זוהי הפעם השנייה בפרשת בשלח שהעם מגיע למקום בלי מים, אלא שהפעם הם ממש רבים עם משה, “עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי” (שמות י”ז ד’). הקב”ה מורה למשה לקחת את המטה, להכות בסלע ולהוציא ממנו מים. פרשייה קשה שבסופה כתוב, “וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה: עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת השם לֵאמֹר, הֲיֵשׁ השם בְּקִרְבֵּנוּ, אִם אָיִן” (שמות י”ז ז’). כתוב בזוהר הקדוש, “וכי שוטים היו ישראל, שלא ידעו דבר זה [שהקב”ה נמצא בקרבם]. והרי ראו השכינה לפניהם, וענני כבוד עליהם שסובבים אותם, והם אמרו, היש ה’ בקרבנו אם אין. אנשים שראו זיו יקר מלכם על הים. ולמדנו, ראתה שפכה על הים, מה שלא ראה יחזקאל. הם נמצאו שוטים, ואמרו, היש ה’ בקרבנו אם אין. אלא כך אמר רבי שמעון, רצו לדעת בין עתיקא הסתום מכל סתומים, שהוא כתר, שנקרא אין, ובין זעיר אנפין [תפארת], שנקרא הוי-ה. ועל כן לא כתוב, אם יש ה’ בקרבנו אם לא… אלא היש ה’ בקרבנו אם אין. שואל, אם כן, למה נענשו. ומשיב, אלא על שעשו פירוד בין עתיקא לזעיר אנפין [תפארת], ועשו בניסיון, שכתוב ועל נסותם את ה’, אמרו אם זה בקרבנו נשאל באופן אחד, ואם זה, נשאל באופן אחר. וע”כ מיד, ויבא עמלק” (הסולם בשלח תל”ד). הזוהר הקדוש מגלה לנו רובד עמוק יותר של העבודה הרוחנית. כתוב, “לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ” (בראשית ד’ ז’), היכן שפותחים ליצר הרע פתח, שם הוא נכנס. ברפידים, עם ישראל הרפו מהעיסוק בתורה ולכן הגיע עמלק, הספק באמונה. אבל, הזוהר הקדוש אומר שהם לא היו שוטים ולא יצאו מכלל אמונה, אלא שבתוך מסגרת האמונה הם יצרו פירוד. אפשר שהשם ‘רפידים’ בא גם מלשון ‘פירוד’. הקב”ה אחד, כל גילויי השמות השונים שלו באים תמיד רק מצד הכלי המקבל, וחובה עלינו לזכור זאת בעיקר כשאנו עוסקים בלימוד הקבלה. מה שמורה לנו הזוהר הוא שגם כאשר אנו חושבים שאנחנו במסגרת האמונה, גם כשאנו עושים את עבודת השם המוטלת עלינו, ישנן צמתים בהם אנו יכולים לטעות ולהכניס פירוד במקום השלם. האמונה דורשת שלמות והתחזקות תמידית. אם יש לאדם הרהורים סימן שנחלשה עבודתו וכדאי לו להזדרז ולהתחזק לפני שבאותו פתח יכנס הספק, יבוא עמלק והאדם ייפול ממדרגת האמונה שכבר השיג.

הפירודים בתוכנו

בלי לשים לב, אנו עושים פירודים בשם השם בתוכנו. כל דבר בעולם מורכב מפנימיות וחיצוניות. בתודעה שלנו אנו בעיקר תופסים את הדברים בצורה חיצונית. יש את הקב”ה והוא למעלה בשמיים והוא סובב אותנו מכל עבר, ויש אותנו. יוצא שבמחשבה שלי אני מחליט כמה אני נותן לשם להיכנס אלי או לא. כמו משא ומתן מגוחך – עד כאן זה הקב”ה ומכאן זה אני. זוהי תחושת ישות וגאווה היוצרת פירוד בשם השם, אצלנו בפנים. בכל פעם שתחושה זאת מתעוררת אנו למעשה מתנתקים מהאור של הבורא ויוצרים פירודים קטנים בתוך עצמנו ובשמיים ממעל. לא משנה מי אנחנו, מה המקצוע שלנו, כמה התקדמנו רוחנית וכמה מצוות אנחנו שומרים, כל עוד אנחנו אוחזים בתפיסה חיצונית של המציאות, כל עוד אנחנו בעולם התיקון בו השם אינו שלם והכיסא אינו שלם, יש עוד עבודה לעשות, לייחד ייחודים, לחבר חיבורים, לתת לאמונה השלמה לסובב אותנו, ורק אז יוכל להימחות זכר עמלק מקרבנו. כפי שאומר ה’מאור ושמש’, הרב קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין, “דהנה קליפות עמלק היה לעקור ישראל מאמונה שלמה בה’ יתברך ומבלבל מחשבתם באמונות רעות ח”ו… כשבאו ישראל לאיזה ספק בהאמונה, אזי בא עמלק לנתק אותם יותר ויותר, מאמונת אלקי עולם לגמרי ח”ו. וזה ידוע שכוחו של משה רבינו עליו השלום להכניס בלב ישראל אמונת אלקי עולם ברוך הוא וברוך שמו… שהיה משתדל בכל כוחו להכניס בלב ישראל אמונת אלקי עולם… וזהו ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, רצה לומר שגבר ידו והתחזק את כל ישראל באמונה שלימה… שאין השם שלם וכסא שלם, עד שיתבררו כל הבירורים ויחזיקו ישראל באמונה שלימה בהשם ית’ ויהיה ה’ אחד ושמו אחד” (מאור ושמש בשלח). התנועה הפנימית שלנו נעה על הציר שבין האמונה השלמה שבאה מכוחו של משה רבנו לבין הספק הגדול שבא מכוחו של עמלק המקרר והמרחיק. כל אחד מאיתנו חייב לחיות בערנות פנימית גבוהה ולראות את מצבו בכל רגע ורגע. זוהי המלחמת עמלק שלנו.

הפרודים באומה הישראלית

אחרי שהובנה המלחמה הפנימית האישית שכל אחד מאתנו מחויב להילחם, חשוב להבין שגם כאומה יש לנו מלחמה גדולה עם הכוח של עמלק. המן האגגי מזרע עמלק שרצה, “לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד” (אסתר ג’ י”ג) טען בפני המלך אחשוורוש, “יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים” (אסתר ג’ ח’). חכמים אמרו, “עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד”, שהם חיים בפירוד זה מזה, שונאים זה לזה. אפילו האויב שלנו יודע שכאשר אנחנו מפורדים ומסוכסכים אפשר לפגוע בנו בנקל. לפני כאלפיים שנה נחרב בית המקדש השני וגלינו מארץ ישראל בעבור עוון שנאת חינם. חזרנו הנה בניסי ניסים ועכשיו שוב הדור מתמודד עם אותה המחלה. קליפת עמלק בקרבנו מעוררת את הפילוג והשנאה, את לשון הרע, הקנאה וצרות העין. הכוח של עמלק עושה בנו שמות, מסכסך ומפלג. אנחנו נדרשים לערנות תודעתית גדולה שלא ליפול בפח הזה שוב. עבודת העבודות שלנו, חילונים ודתיים, בעלי העדות והדעות השונות, כלל ישראל, היא עבודת החיבור. לכן בסיפור המגילה אומרת אסתר למרדכי, “לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים” (אסתר ד’ ט”ז). המגן הכי טוב שלנו כנגד כל הצוררים ובראשם עמלק זה האחדות שלנו. צו השעה הוא התכנסות, חיבור ואחדות בין כל חלקי האומה. עמלק רוצה לקרר ולהפריד אותנו זה מזה. עמלק רוצה להחליש אותנו עם ספקות שאולי אנחנו יותר מדי שונים זה מזה ולכן אף פעם לא נצליח לחיות יחד. אלה שטויות של הקליפה ואנחנו חייבים להיות חזקים יותר מזה. זכינו בעבר לרגעי אחדות. הגדול בניהם היה למרגלות הר סיני, “וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר” (שמות י”ט ב’). רש”י מפרש, “כאיש אחד בלב אחד”. האומה הישראלית זכתה לרגע נצחי של אחדות אמיתית. והגיעה השעה לעשות כל אשר ביכולתנו כדי להכניע את זרע הפורענות של עמלק ולהגיע אל האחדות הנכספת לנצח נצחים.

תוספת אחרי שבת שמחת תורה תשפ”ד