מושגי יסוד

שפת הענפים - לומדים שפה חדשה

חכמת הקבלה היא עולם שלם המשתמש בשפה של ענפים. כדי להגיע להבנה עמוקה יותר של החומר הנלמד במודעות , חשוב להכיר את מושגי היסוד ולדייק בשימוש בהם. לשם כך התחלנו ללקט עבורכם מושגי יסוד של החכמה הגדולה.

דוד אגמון
>> קבלה

תורת הקבלה הינה חלק בלתי נפרד מכלל התורה, אלא שהתורה הקדושה מורכבת מפרד"ס, ארבעה רבדים – פשט, רמז, דרש וסוד. תורת הקבלה היא החלק הפנימי בו נגלים סודות התורה. לכן היא נקראת גם פנימיות התורה. ממש כמו שהגוף מלביש את הנשמה, והבגדים מלבישים את הגוף, כך תורת הנגלה מלבישה את נשמת התורה. תורת הקבלה עוסקת בשמותיו, פעולותיו וכינוייו של הבורא, ללא המלבושים של שאר רבדי התורה. הכינוי תורת הקבלה נובע מכך שהיא הועברה בקבלה מחכם אחד למשנהו במשך כל הדורות, מאדם הראשון, האבות הקדושים, משה רבנו, רבי שמעון בר יוחאי ועד ימינו. אמנם ידוע שמהרמב"ן עד האריז"ל היה הפסק במסירת החכמה. אבל אז הגיע האריז"ל, ובאמצעות יגיעה עצומה וסיגופים זכה להשגות גבוהות, וקיבל מאליהו הנביא את מפתחות הזוהר הקדוש, וכך חודשה שרשרת הקבלה מרב לתלמידו.

במאמר "מהות חכמת הקבלה", מגדיר בעל הסולם את חכמת הקבלה כ"סדר של שרשים המשתלשלים על דרך קודם ונמשך בחוקים קבועים ומוחלטים המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם "גילוי אלקותו ית' לנבראיו בעולם הזה" (שם). זאת אומרת, תורת הקבלה היא כמו מפה המתארת עבורנו את השתלשלות הבריאה מהרגע בו עלתה במחשבת הבורא ועד לעולם הזה המוכר לנו. המטרה של לימוד מפה זאת היא להביא אותנו אל התכלית שהיא דבקות מחודשת בבורא ית', ע"י גילוי האור שלו בבריאה כולה. בעל הסולם ממשיך וכותב כי "בכללותה מתחלקת חכמה זאת לב' סדרים המקבילים זה לזה ושוים זה לזה כמו ב' טפות מים ואין הפרש ביניהם, רק שהסדר הראשון נמשך מעילא לתתא (מלמעלה למטה) עד לעוה"זוהסדר השני מתחיל מעולם הזה והולך מתתא לעילא(מלמעלה למטה) בדיוק בכל אותם הדרכים וההרכבות שנרשמו משורשם בעת הופעתם והתגלותם מעילא לתתא. והנה סדר הא' מכונה בשפת הקבלה סדר השתלשלות העולמות והפרצופים והספירות לכל מקריהם אם קבועים אם בני חלוף, וסדר הב' מכונה בשם השגותאו מדרגות של נבואה ורוח הקודש"על מנת שנוכל להגיע להשגות הרוחניות המצופות מאתנו, עד לדבקות השלמה, עלינו ללמוד את הדרכים בהן השתלשלה הבריאה עד לנקודה בה אנו עומדים, ומשם עלינו להתחיל את המסע חזרה אל שורשנו.

כיוון שהאור הטמון בחכמת הקבלה הוא כה גדול, אפילו תחילת הלימוד במעגליו החיצוניים ביותר מסוגל להאיר את חייו של הלומד. על זה כותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", "כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם... בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו" (שם, אות קנ"ה).

>> שפת הענפים

שפת הקבלה נקראת שפת הענפים. מבנה העולמות מסודר כולו ביחס של חותם ונחתם, כך שכלל הפרטים שבכל עולם נחתם מהעולם הרוחני שמעליו. לכל פרט שישנו בעולם אחד, יש שורשים רוחניים בעולם העליון ממנו, משם הוא משתלשל. לפיכך, כותב בעל הסולם, "בחרו להם חכמי הקבלה שפה מיוחדת, שאפשר לכנותה "שפת הענפים", להיות שאין לנו שום מהות או הנהגה של איזו מהות בעולם הזה, שלא תהיה נמשכת משורשה שבעולם העליון… מוכרחים להביא תמיד בדיוק אותו הענף המורה באצבע על שורשו העליון, וגם להרחיב בו הדיבור, עד להמציא ההגדרה המדויקת לעיני המשכילים המעיינים" (הסתכלות פנימית, חלק ראשון, תע"ס).

העניין הוא ש"אכן מובן לכל בן הגיון שבמקום שאנו עוסקים בדבר רוחני ואין צריך לומר עם אלקיות, אין לנו שם שום מלות ואותיות להגות בהם, שהרי כל אוצר המילים שלנו אינו אלא הרכבות מאותיות הדמיון והחושים, ואיך אפשר להסתייע עמהם במקום שאינו נוהג שם לגמרי מבחינת דמיונות וחושים. כי אפילו אם ניקח את המלה הדקה ביותר שאפשר להשתמש בה במקומות הללו דהיינו המלה "אור עליון" או אפי' "אור פשוט" הרי זה ג"כ דבר מדומה ומושאל מאור השמש או אור הנר או אור מורגש של נחת רוח המופיע באדם בזמן המצאה חדשה של התרת איזה ספק, ואיך יתכן להשתמש עמהם במקום רוחני" (מהות חכמת הקבלה). אם כן, צריך שפה מדויקת ביותר שתמנע מאתנו מלהיכשל בהגשמת החכמה והבנה שגויה של המציאות הרוחנית, וזוהי שפת הענפים שהשתמשו בה המקובלים. אמנם היא מורכבת ממושגים גשמיים כגון, שולחן, סנדל, עגול, קו וכו', אבל מושגים אלו רק באים להצביע על אמיתות שורשם הרוחני.

בכתביו, בעל הסולם תרגם את כל שפת הענפים לערכים של רצונות – רצון לקבל ורצון להשפיע. הוא מינח את הדברים בצורה עקבית ושיטתית, כך שהיכן שלומדים את הגדרת המושג אחרי שהופשט ממקום, זמן, חומר וצורה, ניתן להבין את המושג בלי להיכשל בהגשמה.

>> אור אינסוף

האור המתפשט מעצמות הבורא נקרא אור אינסוף. האור הזה גם נקרא מחשבת הבריאה, המחשבה של הבורא להיטיב לנבראיו, וכולל בו את כל פרטי המציאות עד גמר התיקון. על מחשבת הבורא נאמר, סוף מעשה במחשבה תחילה, ועל זה כותב בעל הסולם: "ונודע, שמחשבתו ית', נגמרת ופועלת תיכף, שלא אדם הוא, להיות מחוייב לכלי מעשה, אלא המחשבה לבדה גומרת כל הפעולה תיכף ומיד. ולפי זה מובן, שתיכף בחושבו ית' על דבר הבריאה, להנות לנבראיו, תיכף נמשך ונתפשט האור הזה הימנו ית', בכל צביונו וקומתו וכל גובהם של התענוגים שחשב בהם, שכל זה, נכלל באותה המחשבה, שאנו מכנים אותה מחשבת הבריאה" (תע"ס, ח"א, הסתכלות פנימית אות י'). השם אינסוף בא "להורות שאין שם בחינת סוף וסיום כל עיקר" (תע"ס, ח"א, אור פנימי אות כ'), כיוון שאחר התפשטות אור אינסוף נעשה הצמצום וכל אור שבא אחרי הצמצום יש לו גבול וקצבה, דהיינו סוף.

>> אור חכמה

חשוב להבין שכל הכינויים השונים של האור – אור חכמה, אור חסדים, אור ישר, אור חוזר וכו', הינם רק מצד תפיסת הנברא באור של הבורא. מצד האור, אין שום שינוי ותמורה, יש רק אור אחד פשוט. כמו שכתוב: "אֲנִי הוי-ה לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג', ו'). עוד חשוב לדעת כי "יש ב' בחינות אור בכל פרצוף שלם, המכונים אור דחכמה ואור דחסדים" (תע"ס, חלק א', אור פנימי, אות ה'). אור חכמה "הוא אור הנמשך לנאצל בהתפשטות א', שהיא כללות חיותו ועצמותו של הנאצל" (תע"ס, חלק א', לוה"ת, אות ה'). אור החכמה נקרא גם אור העצמות, הוא מושפע מעצמותו של הבורא ללא התעוררות מצד הנברא. כשם שבכל פרי יש מבנה וצורות שונות, אולם עיקר הפרי הוא המיץ שבו, כך בכל נאצל יש מלבושים שונים, אולם עיקר חיותו הוא אור החכמה שבו. זהו התענוג והמילוי שכל הנבראים מחפשים.

>> אור חסדים

חשוב להבין שכל הכינויים השונים של האור – אור חכמה, אור חסדים, אור ישר, אור חוזר וכו', הינם רק מצד תפיסת הנברא באור של הבורא. מצד האור, אין שום שינוי ותמורה, יש רק אור אחד פשוט. כמו שכתוב: "אֲנִי הוי-ה לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג', ו'). עוד חשוב לדעת כי "יש ב' בחינות אור בכל פרצוף שלם, המכונים אור דחכמה ואור דחסדים" (תע"ס, חלק א', אור פנימי, אות ה'). אור חסדים הוא "אור מלביש על אור החכמה שבפרצוף" (שם). למעשה, אור החכמה אינו יכול להתגלות בשום מקום בלי הלבשה של אור חסדים. אור זה שפל בהרבה מאור החכמה, משום שהוא נמשך ע"י התעוררות של הנאצל. לכן גם נחשב רק לבחינת אור של תיקונים להשלמת הנאצל.

>> אור וכלי

יש שני חומרים בבריאה, אור וכלי. אור מצד הבורא וכלי מצד הנברא. אור אינסוף מושפע מצד הבורא כל הזמן. העבודה היא תמיד ביצירת כלי מתאים לקבלת האור. הכלל אומר שאין אור בלי כלי. זאת אומרת, במקום שאין השתוקקות ראויה לשפע, האור אינו מתגלה. כפי שכותב בעל הסולם: "…במקום שהאור חוזר אינו מלביש את האור העליון, נחשב אותו האור כלפי הנאצל כמו שאינו, כי אינו משיג אותו בלי המלבוש הזה שנקרא אור חוזר" (תע"ס, אור פנימי חלק ב' פרק א', אות כ'). זה לא שהאור לא קיים, הוא פשוט אינו מתגלה לנברא כל עוד אין כלי ראוי עבורו. לכן, כל תחושת חסרון שאנו מרגישים אינה באה מצד הבורא, מצד האור, אלא לעולם היא מצד הנברא, מצד הכלי. כל השינויים שאנו חווים בעולמנו הנם תמיד מצד הכלי. אור אין שינוי. כמו שכתוב, "אֲנִי הוי-ה לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג', ו'), וכמו שכותב בעל הסולם: "ותדע שכל החידושים והשתלשלות המדרגות הנ"ל, הנה המה עוסקים רק בערך התפעלותו של הכלי וקבלתו מהאור העליון, כי זה לבד מקבל השינויים והריבויים. אמנם, האור כשהוא עצמו, נמצא תמיד בבחינת המנוחה המוחלטת" (תע"ס, חלק א', פרק ב' אור פנימי אות ב'), ומוסיף: "והבן זה היטב ותזכור זה בהמשך כל הלימוד בחכמה הזאת בכל מלה ומלה ממש" (שם).

>> רצון – רצון לקבל, רצון להשפיע

רצון הוא מהותו של הכלי הרוחני, הוא החומר של כל נאצל. "הנאצל מקבל את שפע חיותו מן המאציל, הנה בהכרח, שיש לו רצון והשתוקקות לקבל את שפעו זה ממנו ית', ותדע, אשר מידת הרצון וההשתוקקות הזו, היא כללות כל החומר של הנאצל" (תע"ס, חלק א', אור פנימי, אות ו'). כשאדם נולד הרצון לקבל מתפתח בצורת רצון לקבל לעצמו. על זה אומרת התורה, "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח' כ"א). ר"ע זה ראשי תיבות רצון עצמי. תכלית עבודת האדם בתורה ובמצוות היא להפוך את הרצון לקבל לעצמו שיקבל את הצורה של רצון לקבל על מנת להשפיע. צורה סופית זאת ניתנת להשגה רק על ידי יגיעה בצורת העבודה של להשפיע על מנת להשפיע. מהלך חייו של האדם הוא תהליך של בירור וזיכוך החומר של הרצון, כדי להגיע לשיווי צורה עם המאציל, שרצונו רק להשפיע, וזוהי הדבקות המיוחלת.

>> צמצום

הכלי הראשון שנברא באור אינסוף נקרא מלכות דאינסוף, או בחינה ד', או הנקודה האמצעית. כלי זה קישט את עצמו, זאת אומרת, רצה להידמות לאור העליון ולהשפיע. לכן, עיכב את עצמו מלקבל את כל האור שבמחשבת הבריאה, וזהו הנקרא צמצום. הרצון לא נפסק, אלא יש עיכוב מצד הנאצל מלקבל. כפי שמגדיר זאת בעל הסולם: "הכובש את רצונו, כלומר, המעכב את עצמו ואינו מקבל אף על פי שמשתוקק מאוד לקבל, נקרא שמצמצם את עצמו" (תע"ס, חלק א', לוה"ת, אות מ"ו). הצמצום הוא השורש הרוחני של צורת הקבלה המתוקנת של לקבל על מנת להשפיע, והוא זה שגרם לאחר מכן להיווצרות המסך על בחינה ד'. הסוד של הצמצום הוא שדוקא ע"י שהאדם מעכב את עצמו מלקבל באופן טבעי, הוא זוכה לגילוי האור בצורה מתוקנת בחייו.

>> מסך

"כח צמצום המתעורר בנאצל כלפי אור עליון, להפסיק אותו על דרכו מלרדת לבחינה ד', דהיינו, שברגע שמגיע ונוגע בבחינה ד', תיכף מתעורר הכח ההוא, ומכה בו ודוחה אותו לאחוריו, הנה הכח הזה נקרא מסך" (תע"ס, חלק ב', לוה"ת, אות מ"ג). מהלך התפשטות האור העליון אל הכלי נבלמת ע"י כח הצמצום והמסך. האור העליון פוגע במסך ונהדף לאחוריו, חזרה אל שורשו. התוצאה היא לידתו של אור חדש הנקרא אור חוזר. האור חוזר מלביש את האור העליון ומשמש כלי קבלה מתוקן במקום הבחינה ד'. למעשה, אי אפשר לקבל אור בצורה מתוקנת בעולם שלנו בלי השימוש במסך.

>> זמן רוחני

זמן רוחני אינו נבחן בדקות ושעות כמו הזמן הגשמי המוכר לנו. הזמן הרוחני מציין מספר מסוים של מצבים המסובבים זה מזה, כמו רצף התמונות המתחלפות המרכיבות את מציאות חיינו. לכן, בחכמת הקבלה, המושגים – קודם ואח"כ, לפני ואחרי – פירושם סיבה ומסובב. כפי שמסביר בעל הסולם, "ודבר הזמן בהגדרתו הרוחני, תבין, כי כל עיקר מושג הזמן אצלנו, אינו אלא הרגש של התנועות. כי מח המדמה שבאדם, מצייר ומרקם מספר מסוים של תנועות, שהרגיש בהן בזו אחר זו, ומעתיקם בדמיון "זמן" מסוים. באופן, שאם היה האדם עם סביבתו במצב של מנוחה מוחלטת, לא היה יודע אז ממושג הזמן ולא כלום. והנה כן הדבר גם ברוחניים, שסכום מסוים של חידושי הצורות, הנבחנות לתנועות רוחניות כנ"ל, המסובכות זו בזו בדרך סיבה ומסובב, מכנים אותן בשם "זמן" ברוחניות. ועניין "קודם ואח"כ" פירושו תמיד כמו סבה ומסובב" (הסתכלות פנימית חלק א' אות ל"ד, תע"ס).

>> פנימיות וחיצוניות

מציאות הבריאה מורכבת מפנימיות וחיצוניות. ממש כפי שיש בנו נשמה שהיא הפנימיות וגוף שהוא החיצוניות, כך יש בכל דבר פנימיות וחיצוניות. בדרך של שורש וענף, כך הפנימיות משפיעה על החיצוניות. השורש של דברים תמיד נמצא בפנימיותם ושם גם טמון כח השינוי של האדם. כותב בעל הסולם: "ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות, שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שהוא סוד הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אומות העולם שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחינת אומות העולם שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל" (הקדמה לספר הזוהר אות ס"ו). וחשוב לעיין שם כדי הבין את כח ההשפעה שיש ללומדי הפנימיות על המציאות החיצונית של העולם כולו.

>> חוק שורש וענף

"כל ענף טבעו קרוב ושוה אל שורשו, וכל הענינים הנהוגים בשורש יתרצה בהם גם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק תועלתו מהם. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם לא יוכל לסובלם וגם ניזוק מהם. וחוק זה מצוי בין כל שורש וענף שלו ולא יעבור" (מאמר מתן תורה, אות ט'). הבורא הוא השורש של כל הנבראים ועל כן כל מה שנמצא בו יהיה רצוי ואהוב עלינו, ולהפך. למשל, אנו אוהבים את המנוחה ושונאים את התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה, זולת בשביל השגת המנוחה, וזאת מפני שבבורא אין שום תנועה, כי תנועה מעידה על חסרון והוא לא חסר כלום, כי ממי יקבל?! כמו כן, אנחנו אוהבים את החכמה, הגבורה והעושר וכל המעלות הטובות משום שהם כולם כלולים בשורשנו. חוק זה פותח לנו פתח להבין את "מקור כללות התענוגים והיסורים הקבועים בעולמנו, כי מתוך שהשם יתברך ויתעלה הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל הענינים הכלולים בו יתברך ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושמו לנו וינעמו לנו, משום שטבענו קרוב לשורשינו יתברך. וכל הענינים שאינם נוהגים בו יתברך, ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלה נגד הטבע שלנו, ויהיה קשה לנו לסובלם" (שם). עוד מוסיף שם בעל הסולם: "עתה מצאנו פתח עינים להסתכל בדבר תכלית הבריאה של "ולדבקה בו" בפרצופו האמיתי, שכל ענין הרוממות ודביקות הזו המובטחת לנו ע"י מעשה ידינו בתורה ובמצוות, אינה לא פחות ולא יותר, אלא דבר השוואת הענפים לשורשם יתברך" (שם).

>> השוואת צורה – דבקות

הדרך להגיע לדבקות בבורא ולקיים את הציווי "ולדבקה בו" (דברים, י"א, כ"ב) היא על ידי השוואת הצורה. זה מה שכתוב, "והלכת בדרכיו" (דברים כ"ח, ט'), ועל זה אמרו חז"ל: "מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" (גמרא, שבת קל"ג). השוואת הצורה היא הצורה השלמה אליה אמור להגיע הנברא, שעל ידי השוואת הצורה לבורא מגיע לאותה הדבקות בו. כותב בעל הסולם: "מובנת מאליה מעלת האיש שזכה שוב להדבק בו, שפירושו שזוכה להשוואת הצורה עם השם יתברך ע"י זה שבכח התורה והמצוות הפך את הרצון לקבל המוטבע בו אשר הוא הוא שהפריד אותו מעצמותו יתברך, ועשה אותו לרצון להשפיע, וכל מעשיו הם רק להשפיע ולהועיל לזולתו שהוא השווה את הצורה ליוצרה, נמצא ממש בדומה לאותו אבר שנחתך פעם מהגוף וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף, כמו שהי' יודע טרם שנפרד מהגוף" (מאמר לסיום הזהר).למעשה, עבודתו ומצבו הרוחני של האדם נמדדים על פי מידת שינוי הצורה או שיווי הצורה שיש לו עם הבורא. מובן גם, שמידת הקרבה והדבקות בין בני האדם תלויה במידת שינוי ושיווי הצורה שיש להם זה מזה, בדעות, בטעמים, באורחות החיים וכדומה.

>> עולמות

בסדר ההשתלשלות מאור אינסוף ועד לנקודה של העולם הזה אנו מוצאים חמישה עולמות רוחניים: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. עולם אדם קדמון נקרא גם עולם השורש ולכן ברב המקומות מוזכרים רק ארבעה עולמות אבי"ע – אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. העולמות בנויים בצורת חותם ונחתם. כפי שכותב בעל הסולם: "והמשילו את זה כמשפט החותם עם הנחתם הימנו, אשר כל הצורות המצויות בחותם עוברות בשלימותן לכל פרטיהן ודקדוקיהן אל הדבר הנחתם הימנו, כן הוא בעולמות, אשר כל עולם תחתון נחתם מעולם עליון ממנו, וע"כ כל הצורות שיש בעולם העליון בכל כמותם ואיכותם נעתקים במלואם ובאים גם בעולם התחתון, באופן שאין לך פרט של מציאות או של מקרי המציאות המצוי בעולם התחתון שלא תמצא דוגמתו בעולם עליון הימנו בצורה שוה כמו ב' טיפות של מים ונקראים שורש וענף. כלומר, שאותו הפרט הנמצא בעולם התחתון, נבחן לבחינה של ענף בערך הדוגמא שלו המצוי ועומד בעולם העליון שהוא שורשו של הפרט התחתון, מפני שמשם נחתם ונתהוה הפרט ההוא בעולם התחתון" (מאמר מהות חכמת הקבלה). עיקר ההבדל בין העולמות הוא במידת זכות החומר שלהם. עולם אצילות כולו טוב, האורות, הכלים והמסכים שבו זה הכל דבר אחד – אור. עולם הבריאה רובו טוב ומיעוטו רע. עולם היצירה – חצי בחצי. עולם העשיה – רובו רע, וגם אותו מיעוט טוב שישנו בו, מעורב ג"כ יחד עם הרע, בלי להכירו (הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קמ"ח). בכל עולם יש עשר ספירות.

>> ספירות

השם ספירה בא מהמילה ספיר, כמו האבן המאירה, "ספירה משמעותה ספיריות ובהירות" (תע"ס, חלק ב', א'). עוד נכתב שספירה זה מלשון ספר, גבול, כיוון שכל ספירה בתכונותיה שמה גבול אחר לאור. ישנן עשר ספירות – כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. בהרבה מקומות הן מופיעות כחמש ספירות – כתר, חכמה, בינה, תפארת ומלכות, וזאת מפני שספירת התפארת הנקראת זעיר אנפין מתחלקת לשש ספירות. עשר הספירות מתחלקות לשתי קבוצות. הראשונה – כתר, חכמה, בינה – אלה הספירות שנקראות 'ראש' או ג' ראשונות. השניה – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות – אלה הספירות שנקראות 'גוף' או ז' תחתונות. הספירות הן הכלים בהן מתגלה האור בדרך השתלשלותו מאינסוף עד לנקודה של עולם הזה. יש בספירות התפרטות אינסופית, כך שבכל ספירה יש גם כן עשר ספירות עד אינספור. למעשה כל הבריאה, מגדול ועד קטן, בנויה מהשתלשלויות של עשר ספירות. הספירות עומדות כנגד העולמות – ספירת החכמה כנגד עולם אצילות, ספירת הבינה כנגד עולם בריאה, ספירת התפארת כנגד עולם יצירה, ספירת המלכות כנגד עולם עשיה. הן גם עומדות כנגד ד' אותיות שם הוי'ה – ספירת החכמה כנגד האות י', ספירת הבינה כנגד האות ה', ספירת התפארת כנגד האות ו', ספירת המלכות כנגד האות ה'.

>> מצוות

המילה מצוה מלשון צוותא, לשון חיבור. המצוות הן כלי העבודה שניתנו לנו על מנת שנזכה לתקן את צינורות ההשפעה ולהתחבר מחדש אל המקור העליון ממנו באנו. ישנן סה"כ 613 מצוות – רמ"ח (248) מצוות עשה ושס"ה (365) מצוות לא תעשה. המצוות הן האמצעים להביא אותנו אל התכלית של דבקות בבורא. בזוהר הקדוש המצוות מכונות בשני אופנים – תרי"ג (613) עיתין ותרי"ג (613) פיקודין. עיתין זה מלשון עצה. דהיינו, 613 עצות של חיבור. פיקודין זה מלשון פקדון, שבכל מצוה מופקד אור וע"י קיומה הנכון, האדם זוכה לאותו פיקדון. רמ"ח מצוות 'עשה' מקושרות לרמ"ח האיברים שבאדם, ושס"ה מצוות 'לא תעשה' מקושרות אל שס"ה גידים שבאדם. כותב הרב חיים ויטאל, תלמידו של האריז"ל, על ההתקשרות שבמצוות: "נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם… נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני… וכמו שלבוש גוף האדם יעשהו האומן בתבנית איברי הגוף, כן עשה הוא יתברך את הגוף שהוא לבוש הנפש בתבנית דיוקן הנפש, ברמ"ח אברים ולהם שס"ה גידים המקשרים את האברים, ולהמשיך על ידם הדם והחיות מאבר אל אבר כדמיון צנורות, ואחר יצירת הגוף נפח בו נפש חיה, כלולה מרמ"ח איברים רוחנים ושס"ה גידים, ויתלבשו תוך רמ"ח איברים ושס"ה גידים, של הגוף ואז פועלים איברי הנפש פעולתן על ידי הכלים שהם איברי הגוף כגרזן ביד החוצב בו, והראיה לזה כי לא יפעלו איברי הגוף פעולתם אלא בעוד הנפש בהם… ועל דרך זה שס"ה גידים רוחנים של הנפש, מתלבשין תוך שס"ה גידים שבגוף וממשיכין מזון הגופני שהוא הדם אל רמ"ח איברי הגוף עם מזון הרוחני פנימי בתוכו לפרנס רמ"ח איברי הנפש… נמצא כי האדם בעצמו איננו כי אם הנפש השכלית אשר מתלבשת בגוף הנקרא לבוש שלה בעולם הזה" (שערי קדושה, חלק א' שער א').

>> נשמה

הנשמה היא חלק מהאור האלוקי, חלק מהאלוקות ממש. הנשמה נחלקת לחמישה חלקים, חמישה אורות, חמש מדרגות השגה – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. האדם נולד עם 'נקודה שבלב', שהיא אחוריים של נפש – המדרגה הנמוכה ביותר בנשמה, וכשהוא עמל בתורה ובמצוות על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, הוא יכול לקנות את שאר חלקי הנשמה על סדר המדרגה. כמו שכתוב בזוהר משפטים (אות י"א): "תא חזי, בר נש כד אתיליד יהבין ליה נפשא וכו', זכה יתיר יהבין ליה רוחא וכו', זכה יתיר יהבין ליה נשמתא" וכו'. בכל שלב שזכה, שזה מלשון זיכוך, שזיכך עוד מדרגה בחומר של הרצון לקבל, זוכה לעוד מדרגה של הנשמה.

מוקדש לעילוי נשמת עמרם חיים בן יהודה ז"ל ת'נ'צ'ב'ה

אודות הכותב

דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במרכז מודעות, בשליחותו
של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת
דרך והכוונה בנושאים שונים כגון פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב
מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד
וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד. דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה
ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.

השאר תגובה