שקלים, זכור, פרה וחודש – ארבע שבתות/פרשיות

מבט פנימי אל ארבע הזדמנויות לצמיחה רוחנית לפי הקבלה

בכל שנה בתקופה זו אנו מגיעים לארבע שבתות מיוחדות הקרויות על שם הפרשיות שאנו מוסיפים בהן: שק��ים, זכור, פרה וחודש. במאמר תמצאו רמזים מפנימיות כל אחת מפרשיות אלה

דוד אגמון
פתיחה

בכל שנה בתקופה זאת, בחודש אדר, ובשנה מעוברת באדר ב', אנו מציינים ארבע שבתות מיוחדות בסדר העבודה – שקלים, זכור, פרה וחודש. בשבתות אלו מוציאים בבית הכנסת שני ספרי תורה. בראשון, אנו קוראים את פרשת השבוע הקבועה על פי סדר הפרשות ובשני, אנו קוראים את אחת הפרשיות הנזכרות לעיל, שקלים, זכור, פרה וחודש. אנו יודעים שלכל המעשים ביהדות יש שורש רוחני גבוה, ובמיוחד הקריאה בתורה שבאה לעורר כח מסוים בנפש שלנו ולהאיר את ההארה המיוחדת של אותה תקופה. חז"ל קבעו את סדר קריאת הפרשיות המיוחדות על פי תנאים מסוימים והן לאו דוקא נקראות ברצף שבת אחרי שבת, אלא בהקשר לקרבתם אל המועד שאליו הן קשורות. פרשת שקלים לעולם נקראת בשבת האחרונה של חודש שבט (או אדר א' בשנה מעוברת), זאת כדי להישמע לפני הכניסה לחודש אדר ובואנו אל חג הפורים, כפי שיבואר להלן. פרשת זכור נקראת תמיד בשבת לפני פורים. פרשת פרה נקראת מיד לאחר פורים ופרשת החודש נקראת בשבת הקודמת לראש חודש ניסן. נביא כאן בקצרה את המהות של כל אחת מהפרשיות בקשר לעבודה הרוחנית שאנו מצווים לעשות.

פרשת "שקלים"

פרשייה זו, הלקוחה מחומש שמות, מתוך פרשת 'כי-תשא', קרויה כך לזכר מחצית השקל שכל יהודי הביא בחודש אדר על מנת לממן את הוצאות הציבור עבור בית המקדש. "וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַהשם בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ, כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ…" (שמות ל' י"א). פרשה זו נקראת בשבת הקודמת לראש חודש אדר (או אדר ב' בשנה מעוברת). אם ראש חודש חל בשבת, אז אותה שבת עצמה היא 'שבת שקלים'.

קיים כמובן קשר בין פרשת שקלים העוסקת בענין מחצית השקל ונקראת לפני ראש חודש אדר לבין פורים הנחגג באמצעו של החודש. ידוע כי כאשר המן האגגי הציע למלך אחשוורוש להשמיד, לאבד ולהרוג את כל היהודים, הוא הציע לו 10,000 ככרות כסף תמורתם,"אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ" (אסתר ג', ט'). הענין הוא כי כל כיכר כסף שווה ל3,000 שקלים. מכאן, שהמן הציע סכום של 30 מליון שקלים תמורת ראשם של היהודים.

עם ישראל כולל 600,000 נשמות שלמות ובתורה כתוב כי 50 שקל הוא הערך שנקבע לזכר בוגר לעניין נדרי הקדש (ויקרא כ"ז, ג'). כשמכפילים סכום זה של 50 שקל ב600,000 נשמות עם ישראל, הסכום העולה הוא 30 מליון שקלים, ובמלים אחרות 10,000 כיכר כסף.

כיום אנו עדין נותנים את מחצית השקל. אלא, שעכשיו כיון שאין לנו בית מקדש, זה נקרא"זכר למחצית השקל", כמעשה של זכירה לעבר. אולם אנו יודעים שהתורה ומשפטיה הינם מקור חיים ולא זכר היסטורי בלבד. חשוב להבין שבכל חודש אדר מתעורר אותו כח של קליפת עמלק, שנרחיב עליו מעט בהמשך, ולפני פורים במיוחד מתעורר הכח של המן האגגי, מצאצאיו של עמלק, ולכן בכל שנה אנו מקדימים את הכח הזה ופודים את נפשותינו בתרומת מחצית השקל. כיום נהוג לתת "זכר למחצית השקל" לצדקה בבתי הכנסת ובבתי המדרשות, שהם בית מקדש מעט.

איך נותנים "זכר למחצית השקל"? בתקופה שבין ראש חודש אדר (אדר ב' בשנה מעוברת) לפורים עצמו זה הזמן להעביר את התרומה למקום הראוי (כנ"ל). ערך מחצית השקל נקבעת בכל שנה בהתאם לערך הכספי של גרם כסף גולמי. ניתן להרים תרומה גם עבור בני משפחה. באשר להורים שרוצים לתרום עבור ילדיהם, צריכים לדעת שילד אינו חייב בתרומה, יש בזה אמנם את סגולת השמירה, אולם ברגע שהתחלנו לתת עבור ילד אנו מחויבים מעתה לתת בעבורו בכל שנה ושנה.

רמז אחרון לתוכן הרוחני של שבת שקלים אנו מוצאים במילה מחצית. האות צ' שנמצאת באמצע מסמלת את הצדיק, זה שבארץ וזה שבשמיים. מי שקרוב אל הצדיק כמו האותיות ח' ו-י' הוא בבחינת 'חי', ומי שרחוק מהצדיק כמו האותיות מ' ו-ת' הוא בבחינת מת. 'חי' זה מי שדבוק ב'חי החיים', מי שחי חיים של השפעה ונתינה לזולת, 'מת' זה מי שחי רק במסגרת של הרצון לקבל על מנת לקבל. אולי זה זמן טוב, בעת נתינת מחצית השקל, לשקול את מידת ריחוקנו וקרבתנו אל הצדיק הפנימי שבנו, מקור האור בחיינו, ולבדוק איזה סוג של חיים יצרנו לנו, חיים של אגואיזם או חיים של השתדלות במצות 'ואהבת לרעך כמוך'.

פרשת "זכור"

השבת שקודמת לחג הפורים נקראת "שבת זכור". בשבת זו קוראים את הפרשה העוסקת בעמלק, "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם…" (דברים כ"ה, י"ז), וזאת משום, שהמן היה מצאצאיו של אגג, מלך עמלק ("המן בן המדתא האגגי"). כשקוראים את הפסוקים הללו יש להיזהר מאוד לשמוע בבירור כל מלה ומלה, משום שרוב פוסקי ההלכה מחשיבים את שמיעת הפרשה הזו, פעם בשנה, למצווה מן התורה!

על פי חז"ל, קיום מצוות זכירה, נעשה על ידי השמעת אותו עניין בקול, לפחות פעם בשנה. גם הנשים מקפידות לשמוע את פרשת זכור. אף על פי, שלדעת מרבית הפוסקים אינן מצוות על כך מן התורה. אם מישהו הפסיד שלא בכוונה את פרשת זכור, הוא יוכל למלא את המצווה, כאשר יקשיב לקריאת התורה בפורים עצמו, או לקריאת התורה השבועית בפרשת "כי תצא".

עניינה הרוחני של פרשת 'זכור' הוא מה שאמרו חז"ל שאין שמחה אלא בהתרת הספק. ספק בגימטרייה 240 כמניין עמלק. לפני שמחת פורים השלמה, כשמאיר האור של גמר התיקון, אנו מצווים למחות את זכר עמלק מקרבנו, להסיר את עורלת הספק. אחד הפסוקים שנקרא בפרשת'זכור' אומר, "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ", עמלק קרך בדרך, הכח שלו בא לקרר אותנו מהעבודה הרוחנית.

הבנו שהתכלית היא להפך את הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע, שרק ע"י כך נגיעה לדבקות הרצויה בבורא. עמלק בא לקרר אותנו במילים הידועות שלו, "אם תשפיע, מה ישאר לך… אם תתן, מי יתן לך… 'ואהבת לרעך כמוך' זה טוב, אם כולם היו עושים את זה גם אני הייתי מתחיל… אם אדאג לאחרים, מי ידאג לי… וכו'". בשבת 'זכור', בקריאה בתורה, אנו מקבלים את הכח למחות את זכר עמלק, למגר את הספק מלבנו, על מנת שבאמת נוכל לצאת לדרך חיים חדשה, דרך של השפעה ואהבת הזולת.

פרשת "פרה"

פרשת 'פרה', "וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה השם לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל…" (במדבר י"ט א'), נקראת בשבת שלאחר פורים. פסוקים אלה הלקוחים מפרשת 'חוקת', עוסקים בעניין פרה אדומה ששימשה בתהליך הטהרה בזמן בית המקדש. העניין קשור לזמן זה של השנה, משום קרבתו לחג הפסח. בימי המקדש היה חייב כל יהודי לעשות ככל יכולתו על מנת לשמור על טהרתו, על מנת שיוכל לקחת חלק בקרבן החג. פוסקים רבים סוברים, שגם קריאת פרשה זו היא מצווה מן התורה.

למרות שהיום אין לנו בית מקדש ואין אנו מקריבים קרבנות ואין אנו אוכלים קדשים, אנו קוראים פרשה זו ולומדים מצוותיה ודיניה ועוסקים בהם בזמנם ונחשב לנו כאילו היטהרנו מטומאתנו והכשרנו את עצמנו להקריב קרבנותינו בזמנם.

מצוה זו שייכת לחלק ה"חוק" שבתורה ואין לנו כל הסבר ומושג מהו ענינו וכלשון הפסוק:"וזאת חוקת התורה". המדרש משבח במצוה זו את עם ישראל ששמחים לקיים את המצוות שללא טעם ודעת יותר מאלו שניתנו להבנה, שכן בהם מתערב שכל האדם ומפריע לעומת ה"חוק" שכל כולו הוא ציווי ה' בלבד.

תשע פרות אדומות נעשו עד היום. הראשונה עשה משה ובה השתמשו כל בית ראשון, והשאירו מעט לבית שני. שניה עשה עזרא הסופר, ושבע פרות נוספות מעזרא עד חורבן הבית. פרה עשירית יעשה אי"ה בקרוב ממש המלך המשיח.

ישנו סיפור נפלא על גוי שזכה שתיולד אצלו אחת מתשעה הפרות הנ"ל. שמו של האיש דמא בן מתינה והוא מופיע במסכת קידושין בגמרא. מסופר על חכמי ישראל, בתקופת בית המקדש, שיצאו לחפש אבן ישפה עבור החושן של הכהן הגדול לאחר שזו אבדה. החכמים הגיעו אל דמא שהיה סוחר אבנים גדול ורצו לקנות ממנו את האבן. אך הוא סירב מכיוון שהוצאת האבן מהתיבה בה היא נמצאת כרוכה היתה בלהעיר את אביו. החכמים מצידם ניסו שוב ושוב להעלות את המחיר עבור האבן, אבל דמא עמד על שלו…

לאחר שכבר פנו החכמים ללכת, רץ דמא אחריהם עם האבן. החכמים, מצידם, הסכימו לשלם את המחיר הגבוה ביותר שהציעו, אולם דמא בן מתינה סירב ואף נזף בחכמים, "מה מוכר אני לכם את כיבוד אבותי במעות?". על כך זכה דמא שכעבור כשנה נולדה לו פרה אדומה שהשווי הכספי שלה גבוה ביותר כמובן.

אמנם אין לנו השגה בעצם המצוה של פרה אדומה, כפי שאומר זאת שלמה המלך: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז' כ"ג), אולם ניתן לקבל ממנה רמזים לעבודה הרוחנית שלנו. אפר הפרה בא לטהר את עם ישראל מהטומאה הקשה ביותר, הלא היא טומאת מת. הגמרא אומרת שרשעים גם בחייהם נקראים מתים. זאת אומרת שמוות הוא בראש ובראשונה רוחני ולא גשמי. מהו המוות הרוחני? תורת הקבלה מסבירה שמוות הוא עניין של סגירת האורות. אם האדם נוהג כרשע, שזה כידוע ראשי תיבות רצון של עצמו, אגואיזם, הוא עלול להביא את עצמו לנקודת המנועלא, נקודת הצמצום שבה אור החיות מסתלק ממנו בגלל שינוי הצורה בינו לבין האור האלוקי שהוא במהותו אך ורק נתינה. במצב כזה האדם נאטם והשפע אינו יכול לשכון בו ועל כן נקרא מת, שמנותק מחי החיים.

בבואנו לקרוא את פרשת 'פרה אדומה' עלינו לכוון לטהר את הרצון לקבל האגואיסטי מתוך עצמנו, הרצון שמפריד אותנו מהבורא ומפריד אותנו זה מזה. בקריאה מתגלה הכח הרוחני שיכול להפך את הלב החמדן ללב ותרן, את הרצון לקבל לעצמו שיהיה בעל מנת להשפיע.

שבת "החודש"

הפרשה הרביעית נקראת בשבת הקודמת לראש חודש ניסן. בשבת זו אנו קוראים פרשיה מיוחדת מתוך ספר שמות, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה… " (י"ב, א'). פסוקי הפרשה עוסקים במצוות קידוש ראשי החודשים, כשניסן הוא הראשון בחדשי השנה. זוהי המצווה הראשונה מתרי"ג המצוות, אשר ניתנה לעם ישראל בעודו במצרים!

מתוך כך, שעם ישראל מכריז על ראשיתו של חודש, הוא זוכה ביכולת ובאחריות לקדש את החיים ואת הזמן החולף. מה זאת אומרת? בזמן הקדום היו מקדשים את החודש ע"י שני עדים. שניים היו רואים את הלבנה במולדה והיו באים לפני הסנהדרין. הסנהדרין עצמה היתה מקדשת את החודש ועל פיה נקבע הראש חודש וכל המועדים שבו. גם אם היתה חלה טעות או עיכוב כלשהו, קביעת הסנהדרין היא זאת שקבעה את הזמן, וידוע שיש ארועים במעגל השנה היהודי שחייבים להיות מקושרים לטבע קשר הדוק. חג הפסח חייב תמיד לצאת באביב וחג הסוכות תמיד באסיף וכו'. ובכל זאת למרות שבני האדם הם אלה שקבעו את עיתים, "הטבע" כביכול הלך בעקבות פסיקת הסנהדרין.

מבחינה רוחנית, עם ישראל קיבל מהקב"ה במצוה זאת את יכולת השליטה במעגל השנה ובמחזוריות הטבע. בכל תפילת יום טוב אנו מברכים, "ברוך אתה השם מקדש ישראל והזמנים". הקב"ה מקדש את ישראל וישראל מקדשים את הזמנים. בברכה עצמה אנו מברכים גם, "אלה מועדי השם אשר תקראו אתם מקראי קודש אלה הם מועדי". המילה אותם כתובה בכתיב חסר, לומר שאפשר לקרוא אותה, אתם! אתם תקראו את המועדים, אתם תקבעו את הזמנים!

למה חשובה השליטה שלנו בזמן? הזמן הוא אחד הגבולות הנוקשים ששם הקב"ה בבריאה. לכל דקה יש סוף וכל שעה חולפת. ההתבוננות הפנימית שאנו מצווים לעשות בשבת 'חודש', רגע לפני שאנו יוצאים ממצרים הפרטית והכללית שלנו, כוללת גם את מימד הזמן. האם אנו משועבדים ל"פרעה של הזמן", זה שגורם לנו ל"קוצר רוח ועבודה קשה", או שאנו באמת יוצאים לחירות גם במישור זה.

הדבר תלוי שוב בהתבוננות בדרך הבהירה שהורה לנו הרב אשלג זצ"ל, "בעל הסולם". אם אני חושב שהזמן שלי הוא שלי ואני תקוע במסגרת הרצון לקבל לעצמי בלבד, אזי אני ממליך את פרעה שמפריע לאור להיכנס אל מימד הזמן של חיי. אבל אם אני מכוון לחיים של השפעה וכל רצוני הוא להשתדל לחיות חיים של עבודה לשמה לעשות נחת רוח לקב"ה, אזי אני אזכה לראות סייעתא דשמיא גדולה וברכה גם בנושא הזמן. כאשר ברגע של שותפות עם הבורא, דקה קצרה יכולה להספיק להשגת עולם ומלואו. מי שברא את הזמן נתן לנו את אפשרות הבחירה. אם אנו בוחרים בהשפעה, אנו נהיים שותפים באור והגבולות החתומים מתגמשים, אפילו מימד הזמן כביכול נעלם כאשר יש עזרה מלמעלה.

ב"ה, שנזכה לסייעתא דשמיא גדולה להשתמש נכון בארבע שבתות מיוחדות אלו, לשמוע את הקריאה בתורה, אבל באמת לשמוע אותה, כמו ביום שניתנה בסיני, על מנת שתחדור את שכבות הגשמיות והעביות של הרצון לקבל, ונזכה כולנו לצאת לחירות אמיתית במהרה בימינו.

מוקדש לרפואת הרב מיכאל בן אסתר בינה, אודליה חיה בת לאה, קרן נעמי בת עפרה בתוך חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת עמרם חיים בן יהודה ז"ל, דב שמואל ישראל בן מרדכי ז"ל ת'נ'צ'ב'ה

אודות הכותב

דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במרכז מודעות, בשליחותו
של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת
דרך והכוונה בנושאים שונים כגון פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב
מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד
וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד. דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה
ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.

השאר תגובה