לומדים יחד 'ואהבת' – מס' 2

התפתחות האדם כחלק מתיקון החברה

מתוך לימוד קבוצתי במאמר 'מתן תורה' של הרב אשלג, 'בעל הסולם', דיון ושאלות תשובות עם הרב דוד אגמון

תורת ההשפעה

בעל הסולם פישט לנו את כל התורה כולה ואת כל מהלך חיינו לשתי תנועות: רצון לקבל ורצון להשפיע.

תכלית הבריאה ותיקון האדם זה להגיע לדבקות עם הבורא. אנו לומדים שברוחני דבקות מושגת על ידי השוואת הצורה בין שני פרטים. לעומת זאת, פירוד נוצר כתוצאה משינוי הצורה. יוצא מכך, שהמציאות הפשוטה היא אחת מהשתיים, או שאני בכיוון של רצון לקבל לעצמי בלבד, ואז אני בניתוק מהבורא, כי בו אין רצון לקבל כלל, או שאני ברצון להשפיע, ואז אני מתדמה לבורא, כי הוא רק משפיע, ואז אני בדבקות איתו. אלו הם יסודות חשובים של תורת הקבלה. בנוסף, בעל הסולם אומר לנו, יש מעשה ויש כוונה – ואתה תדאג, שכל מה שאתה עושה בחיים, בין אם אתה עכשיו נהג אוטובוס או עובד ניקיון, או עובד בחברת הייטק – זה לא משנה, מה שמשנה הוא, שכל דבר שאתה עושה, תדאג שהכוונה במעשים שלך תהיה על מנת להשפיע. זאת הכוונה הנכונה להביא אותך לתיקון ולדבקות מחודשת עם הבורא.

השפעה זה להיטיב עם הזולת. לדעת שכל מה שאני מקבל פה בעולם הזה, הוא על מנת לתת. זה לא שלי, אפילו הילדים שלי הם לא שלי, הם הופקדו בידי, כדי שאני אשפיע להם ועליהם, שאני איטיב איתם. להשפיע זה לבדוק, לראות, איפה צריכים אותי… למה נראה שלרב שליט"א אף פעם לא משעמם? כי הוא בעולמו של הקב"ה והוא כל הזמן מחפש איפה אפשר להשפיע. אנחנו, לעומת זאת, נכנסים לחדר וחושבים במודע או שלא במודע, מה אפשר לקבל פה? אין פה מה לקבל? אה, משעמם פה. אף אחד לא הגיע. חדר של מאה איש, ריק, כי אין ממי לינוק, אין מאיפה לקבל. אם אני נכנס לחדר וישר פועל כמו רדאר, איפה אני יכול להשפיע, איפה אני יכול להיטיב, מה אני יכול לתקן, את מי אני יכול לשמח… כל החיים שלי הופכים להיות תנועה של זרימה של אור, של שפע. זה האור שלי שאני משפיע? לא, זה האור של הקב"ה. להשפיע זה לא לשכנע. זה לא בחירות לכנסת. להשפיע זה פשוט להתחבר למקור השפע ולתת. נתחיל בלימוד.

אות א'

"מאמר חז"ל זה אומר לנו בארוני. כי מלת "כלל" יורה על סכום של פרטים שמשיתופם יחד הועמד אותו הכלל. נמצא כשהוא אומר על המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" שהוא כלל גדול בתורה, הנה עלינו להבין ששאר תרי"ב המצוות שבתורה עם כל המקראות שבתוכה אינן לא פחות ולא יותר מאשר סכום הפרטים המוכנסים ומותנים במצוה האחת הזאת של "ואהבת לרעך כמוך" שאין אלו אלא דברים מתמיהים, כי זה יצדק במצוות שבין אדם לחבירו, אולם איך יכולה אותה מצוה אחת להכיל ולכלכל בתוכה את כל המצוות שבין אדם למקום, שהן עקרי התורה ורוב מנין ובנין שלה."

אות ב'

ואםעוד אפשר לנו להתיגע ולמצוא דרך ליישב דבריהם שבכאן, הנה ערוך לעינינו מאמר שני עוד יותר בולט, באותו הגר שבא לפני הלל (שבת לא.) ואמר לו "למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, ואמר לו כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד (התרגום של ואהבת לרעך כמוך). ואידך, פירושא הוא זיל גמור", הרי לפנינו הלכה ברורה, אשר אין לנו שום העדפה בכל תרי"ב המצוות ובכל המקראות שבתורה על המצוה האחת של ואהבת לרעך כמוך. כיון שבאים רק כדי לפרש ולאפשר לנו לקיים מצות אהבת הזולת על היכנה, שהרי אומר בפירוש "ואידך פירושא הוא זיל גמור", דהיינו שכל שאר התורה הם פירוש של המצוה האחת הזאת שאי אפשר לגמור מצות ואהבת לרעך כמוך זולתם.

אות ג'

ובטרם נחדור לעומק הדבר עלינו להתבונן במצוה הזאת גופה, כי נצטוינו "ואהבת לרעך כמוך" אשר מלת "כמוך", אומר לנו שתאהב את חברך באותו השיעור שאתה אוהב את עצמך לא פחות בשום פנים שבעולם, זאת אומרת שאתה מחויב לעמוד תמיד על המשמר ולמלאות צרכי כל איש ואיש מכל האומה הישראלית, לא פחות כמו שאתה עומד תמיד על המשמר למלאות את צרכי עצמך, אשר זה הוא לגמרי מן הנמנעות, כי לא רבים המה שיוכלו ביום העבודה שלהם למלאות די צרכי עצמם ואיך אתה מטיל עליו לעבוד ולספק את משאלות כל האומה? וזאת לא יתכן כלל לחשוב שהתורה מדברת על דרך הגזמה כי ע"כ מזהירה אותנו התורה לא תוסף ולא תגרע וכו', לומר לך שהדברים והחוקים נאמרו בדיוק נמרץ.

אות ד'

ואםמעט לך זה, אומר לך, שפשטה של המצוה הזאת של אהבת הזולת מחמירה עוד שעלינו להקדים צרכי חברינו על צרכי עצמינו, ע"ד שכתבו התוס' בשם הירושלמי (קידושין דף כ.) בפסוק "כי טוב לו עמך" האמור לגבי עבד עברי, וזה לשונם: דפעמים שאין לו אלא כר אחד, ואם שוכב עליו בעצמוואינו נותנו לעבדהרי אינו מקיים כי טוב לו עמך,שהוא שוכב על כר והעבד על הארץואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו הרי זו מדת סדום. נמצא, שעל כרחו צריך למסרו לעבדווהאדון עצמו שוכב על הארץ. עכ"ל עש"ה.

ונמצינו למידים אותו הדין גם בכתוב שלנו בשיעור אהבת הזולת, שהרי גם כאן השוה הכתוב את מילוי צרכי חבירו כמו מילוי צרכי עצמו, כדוגמת "כי טוב לו עמך" שבעבד עברי, באופן, שגם כאן במקרה אם אין לו אלא כסא אחד ולחברו אין כסא כלל, יוצא פסק ההלכה, שאם הוא יושב עליו ואינו נותנו לחברו הריהו עובר על מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, כי אינו ממלא צרכי חברו כמו שהוא ממלא צרכי עצמו. ואם הוא אינו יושב עליו וגם אינו נותנו לחברו, הרי זו רשעות כמדת סדום, אלא שמחויב ליתנו לחברו לשבת עליו והוא עצמו ישב על הארץ או יעמוד. ומובן מעצמו שכן הדין אמור בכל הצרכים שמצויים לו וחסרים לחברו, ומעתה צא ולמד, האם המצוה הזאת היא בגדר האפשרות לקיימה?

המשך לימוד:

בעל הסולם אומר: "מאמר חז"ל זה אומר לנו בארוני. כי מלת "כלל" יורה על סכום של פרטים שמשיתופם יחד הועמד אותו הכלל. נמצא כשהוא אומר על המצווה של 'ואהבת לרעך כמוך' שהוא כלל גדול בתורה, הנה עלינו להבין ששאר תרי"ב המצוות שבתורה עם כל המקראות שבתוכה אינן לא פחות ולא יותר מאשר סכום הפרטים המוכנסים ומותנים במצווה האחת הזאת של 'ואהבת לרעך כמוך'…" ראשית הוא מסביר שכל מצוות התורה הן 613 במספר, וכשמוציאים את 'ואהבת לרעך כמוך' נותרות 612 מצוות, שהן הבונות, הן הפרטים, של הכלל הגדול 'ואהבת לרעך כמוך', המצווה שכוללת בתוכה את כל שאר המצוות.

ואז הוא שואל שאלה: "…שאין אלו אלא דברים מתמיהים, כי זה יצדק במצוות שבין אדם לחברו, אולם איך יכולה אותה מצוה אחת להכיל ולכלכל בתוכה את כל המצוות שבין אדם למקום, שהן עקרי התורה ורוב מנין ובנין שלה".

ישנן שתי קבוצות או שני סוגים של מצוות. מצוות שבין אדם למקום – מצוות שהאדם עושה מול בוראו, ומצוות שבין אדם לחברו- שהוא עושה מול הסביבה שלו. אז ניתן להבין איך 'ואהבת לרעך כמוך' כוללת את כל המצוות שבין אדם לחברו, אבל מה עם המצוות שבין אדם למקום? איך 'ואהבת לרעך כמוך' כוללת את עבודת השם שלי, כשאני אוכל כשר? כשאני שומר שבת? איך מצוות הנחת תפילין נכנסת בתוך 'ואהבת לרעך כמוך'? את זה "בעל הסולם" יסביר בהמשך.

"ואם עוד אפשר לנו להתייגע ולמצוא דרך ליישב דבריהם שבכאן, הנה ערוך לעינינו מאמר שני עוד יותר בולט, באותו הגר שבא לפני הלל (שבת לא.) ואמר לו "למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, ואמר לו כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד, (התרגום של ואהבת לרעך כמוך) ואידך, פירושא הוא זיל גמור", הרי לפנינו הלכה ברורה, אשר אין לנו שום העדפה בכל תרי"ב המצוות ובכל המקראות שבתורה על המצווה האחת של ואהבת לרעך כמוך".

הלל היה חכם עצום, נשיא הדור. היום אנחנו לא מבינים מה זה חכם. אנחנו חושבים, "wise man". אז אמרו לנו חז"ל, ההתייחסות שלנו לדורות הראשונים, לאותם חכמים אלוקיים שחיו פה בארץ בזמן שבית המקדש היה קיים ולפני כן ואחרי כן, היחס של המוחות שלנו אליהם… אם אנחנו בעינינו כבני אדם, הם כמלאכים, ואם הם כבני אדם, אנחנו כחמורים. למה? כי יש ירידת הדורות וצריך להבין את זה.

אמר אותו הגר להלל, תגיד לי, מה הסיפור של התורה שלכם, מה הדבר העיקרי, מה הפואנטה של מה שאתה עושה, עכשיו, כשאני עומד על רגל אחת? אני חייב לזוז. אמר לו הלל, 'ואהבת לרעך כמוך'. אומר "בעל הסולם", אם הוא אמר את זה ככה, סימן שזה הכלל הגדול של התורה. זה התורה שלנו, 'ואהבת לרעך כמוך', זה כל התורה שלנו.

"…הרי לפנינו הלכה ברורה, אשר אין לנו שום העדפה בכל תרי"ב המצוות ובכל המקראות שבתורה על המצווה האחת של ואהבת לרעך כמוך. כיוון שבאים רק כדי לפרש ולאפשר לנו לקיים מצות אהבת הזולת על היכנה, שהרי אומר בפירוש "ואידך פירושא הוא זיל גמור", דהיינו שכל שאר התורה הם פירוש של המצווה האחת הזאת שאי אפשר לגמור מצוות ואהבת לרעך כמוך זולתם".

"ובטרם נחדור לעומק הדבר עלינו להתבונן במצווה הזאת גופה, כי נצטווינו "ואהבת לרעך כמוך" אשר מלת "כמוך", אומר לנו שתאהב את חברך באותו השיעור שאתה אוהב את עצמך לא פחות בשום פנים שבעולם, זאת אומרת שאתה מחויב לעמוד תמיד על המשמר ולמלאות צרכי כל איש ואיש מכל האומה הישראלית, לא פחות כמו שאתה עומד תמיד על המשמר למלאות את צרכי עצמך, אשר זה הוא לגמרי מן הנמנעות".

אנחנו בקושי מצליחים לפרנס את עצמנו, ולחלק את שעות הערות שלנו ביום על צרכי עצמנו, אז איך עכשיו ניקח את פירות העבודה שלנו בכל יום ונחלק אותם לכל עם ישראל? אם זה יהיה ככה אז אני אצא מהעבודה ורק בדרך הביתה אני אגמור את כל המשכורת שלי בחלוקה לנצרכים. מה אני אביא לאשתי? מה אני אגיד לה? השפעתי בדרך… 'ואהבת לרעך כמוך'… הרי זה מן הנמנע! זה בדיוק מה ששואל בעל הסולם ומיד מזהיר אותנו שלא נחשוב שמדובר פה בלשון מופרזת. "ואיך אתה מטיל עליו לעבוד ולספק את משאלות כל האומה? וזאת לא יתכן כלל לחשוב שהתורה מדברת על דרך הגזמה כי על כן מזהירה אותנו התורה לא תוסף ולא תגרע וכו', לומר לך שהדברים והחוקים נאמרו בדיוק נמרץ". מה שכתוב, כך צריך לקיים. אם לא, כמעט ועדיף שלא לקיים, עדיף לשבת – "שב ואל תעשה". חשוב שאדם יכיר במקום שלו ואיפה הוא נמצא ושיהיה שם, ושלא יצא עכשיו לאיזה מסע שהוא מזייף ומפברק את הדרך, כי זה מוליד תולדות לא טובות. אז יש לנו מצוה מהתורה, "לא תוסיף ולא תגרע", אלא תעשה את הדברים כמו שהם נאמרו, בדיוק נמרץ.

שאלה: למי הרב אשלג מתייחס? האם מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' מתייחסת רק לעם ישראל או לכל בני האדם?

דוד אגמון: יש שתי דעות, יש דעה שאומרת שמדובר על האומה הישראלית, ויש דעה שמדובר בכל העולם, בכל אומות העולם. שתי הדעות כשרות. רק העניין שצריך להבין פה זה שיש שלבים בהתפתחות הרוחנית של האנושות. עם ישראל הוא עם סגולה, הוא עם מיוחד, הוא קיבל תפקיד מיוחד, ואנחנו נלמד את זה בהמשך המאמר. בגלל זה הוא מיוחד, לא בגלל שהוא נחמד… הוא קיבל פשוט מינוי, תפקיד מיוחד, ובסופו של דבר הוא צריך ללמד את הדבר הזה לכל אומות העולם, לעולם כולו. אבל אין מקדימים את המאוחר, לא רותמים את העגלה לפני הסוסים. דבר שאנחנו עושים הרבה בדור הזה. אנחנו רוצים לקיים 'ואהבת לרעך כמוך' עם כל השכונה… ועם הבעל או האישה בבית אנחנו עדיין לא מסתדרים. בטלפון הוא מדבר 'ואהבת לרעך כמוך', משפיע ומשפיע, סוגר את הטלפון ומדבר מאד לא יפה אל אשתו. זה לא אמיתי, זה לא מה שאנחנו מחפשים. קודם כל תקיים "ואהבת" עם "עניי עירך", קודם כל עם המעגל הקרוב אליך, ומשם זה יתפשט. אז אין פה חלילה אמירה שאנחנו אוהבים את עם ישראל ואנחנו לא אוהבים את אומות העולם. אלא יש פה שלבים בהתפתחות הרוחנית. קודם כל, זה בתוך האומה הישראלית.

שאלה: האם זה אומר שאתה אוהב את הישראלים ולא מתייחס לאומות העולם?

דוד אגמון: יש דרך איך להתייחס גם לאומות העולם כשאתה פוגש אותם. אחת ההלכות הראשונות בשולחן ערוך היא ש"לעולם יקדים אדם שלום לכל אדם". כשאדם יוצא לרחוב, לעולם יקדים שלום לכל אדם, תהיה אתה הראשון להגיד שלום ולחייך לאדם שעובר מולך, גם אם הוא גוי. כי בצלם ברא את האדם, "חביב אדם שנברא בצלם", כל אדם, גם גוי. אבל הפוקוס שלנו צריך להיות על תיקון בדרך הנכונה.

שאלה: אבל יש התעוררות של לימודי קבלה בכל העולם, ויש שמלמדים קבלה גם את אומות העולם?

דוד אגמון: בלי להזכיר שמות ועניינים, אני אגיד את זה ישירות. אמרתי שאני הולך להיות גלוי במפגשי הלימוד האלה. אנחנו הדור האחרון, זה גמר התיקון, 6,000 שנה של תיקון מסתיימות. יורד שפע שלא היה בעולם, נפתחים שערים שלא היו פתוחים, בטח מאז חורבן בית המקדש. יורד שפע אור עצום לעולם, רוצה להיכנס אל תוך הכלים, אל תוך הנשמות. אם עם ישראל שאמור לקבל את השפע הזה בצורה מתוקנת ולעשות את התפקיד שלו (התפקיד שנלמד עליו פה במפגשים) להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", להיות צינורות של השפעה, להיות אור לגויים על אמת, לא להיות מתנשאים על הגויים אלא להיות אור לגויים, לקבל את כל השפע הזה, ללמוד את התורה הזאת, ללמוד על עצמי איך להיות כלי ראוי להמשכת השפע ולהעברתו, אם אנחנו לא עושים את זה –השפע יורד לעולם, הוא חייב לרדת, אז אם עם ישראל לא מקבל אותו, אומות העולם מקבלים אותו, ואז הם עושים קעקועים של שמות קדושים על הגוף… ר"ל. זאת אינה הדרך המתוקנת.

שאלה: אבל אנחנו אמורים ללמד אותם?

דוד אגמון: עוד לא הגיע הזמן. אין לנו מה ללמד אותם קבלה. את מי כן יש לנו ללמד? יש כאן קבוצה של אנשים מקסימים נהדרים שהצליחו להסיט הצידה את מסך המציאות שלהם, את העבודה וההתחייבויות והטרדות, וכל מה שיש, ולהגיע לפה למרכז "מודעות" כדי לנסות להוציא דבר אמיתי מהמציאות. חברה. אהבת ישראל. לקיים 'ואהבת לרעך כמוך'. בואו ננסה להתמקד בזה ובמי שנמצא פה, לא צריך ללכת רחוק. יש לנו עבודה לעשות, כאן ועכשיו, ביננו – עם ישראל. אנחנו חייבים לתקן את עצמנו כאומה, כחברה, לפני שאנחנו הולכים להשפיע ברואנדה או ללמד את הגויים קבלה. אנחנו פה. אנחנו מחפשים קשר ולימוד אמיתי, פה, נטו.

שאלה: למה צריך קודם לקיים קשר טוב עם השכנים, לפני שאני עוזר למישהו ברואנדה, למה זה לא יכול להתקיים זה לצד זה?

דוד אגמון: כי השאלה היא במיקוד שלנו, מה המיקוד שלנו, שאמור להיות בבחינת "עניי עירך קודמים". קודם כל תיקון בעם ישראל. כשזה יקרה ב"ה, הכל יתוקן ממילא. אתן לכם דוגמא מחיי היומיום שלנו על עניין המיקוד ופספוס המטרה…אם אתה כל היום נמצא ב"צער בעלי חיים", אבל אחרי כן אתה מוכן כמעט להכות מישהו על ויכוח פוליטי, אז לא הבנת את המציאות. (ואני מבקש מחילה מכל בעלי הכלבים, זאת לא ביקורת, זאת נקודת התבוננות שונה). אני רואה כל כך הרבה אנשים מסתובבים בעיר, בודדים – ראיתי את התופעה הזאת עוד לפני התשובה, ראיתי אותה בניו יורק, ראיתי את הבידוד והבדידות של אנשים, וכמויות הכלבים בבנייני הענק של ניו יורק, וחזרתי הנה, וב-20 השנים האחרונות אני רואה שככל שרמת הבדידות עולה, ככה יש יותר כלבים ברחובות העיר. לכן כשהמיקוד שלי הוא בללמוד איך לאהוב את הכלב שלי, יש פה משהו לוקה בחסר… זה דיון מאוד חשוב וצריך לברר את זה בהזדמנות. באופן כללי, יותר נח לנו לעזור לרחוק מאשר לקרוב, יותר קל ונוח לקיים "ואהבת" עם אנשים זרים, מאשר עם המעגלים הקרובים לנו ביותר. וצריך להיות ערים לזה.

נמשיך בלימוד: "…ואם מעט לך זה, אומר לך, שפשטה של המצווה הזאת של אהבת הזולת מחמירה עוד שעלינו להקדים צרכי חברינו על צרכי עצמינו, על דרך שכתבו התוספות בשם הירושלמי (קידושין דף כ.) בפסוק "כי טוב לו עמך" האמור לגבי עבד עברי, וזה לשונם: דפעמים שאין לו אלא כר אחד, ואם שוכב עליו בעצמו ואינו נותנו לעבד הרי אינו מקיים כי טוב לו עמך, שהוא שוכב על כר והעבד על הארץ. ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו הרי זו מדת סדום. נמצא, שעל כרחו צריך למסרו לעבדו והאדון עצמו שוכב על הארץ. עכ"ל עש"ה". מי שקונה לו עבד עברי מחויב לקיים את הציווי הזה, "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" (דברים ט"ו ט"ז). כדי לקיים את התורה, אם יש לוכרית אחת הוא חייב לתת את הכרית הזו לעבד שלו. זה לא יעלה על הדעת במושגים שלנו. אם הוא מחביא את הכרית ואומר, אין לי כרית – הרי זו מידת סדום. סדום זה שיא הרצון לקבל לעצמו. סדום הושמדה כי הופעל שם רק הרצון לקבל לעצמו. אסור היה להשפיע שם, אסור להיטיב. לוט רצה להיטיב עם המלאכים, יצאו כנגדו כל בני העיר, אתה הורס לנו את המדינה. אז אם הוא לא מוסר את הכרית לעבד, והוא גם לא ישן עליה, זאת מידת סדום.

"ונמצינו למידים אותו הדין גם בכתוב שלנו בשיעור אהבת הזולת, שהרי גם כאן השוה הכתוב את מילוי צרכי חברו כמו מילוי צרכי עצמו, כדוגמת "כי טוב לו עמך" שבעבד עברי, באופן, שגם כאן במקרה אם אין לו אלא כסא אחד ולחברו אין כסא כלל, יוצא פסק ההלכה, שאם הוא יושב עליו ואינו נותנו לחברו הריהו עובר על מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך". כלומר, אם אני באתי לשיעור ב"מודעות" ותפסתי כיסא, ובא חבר, ואני לא נותן לו את הכסא שלי, כביכול אני עובר על מצוות עשה מהתורה. 'ואהבת לרעך כמוך' נעשה בעולם החילוני סלוגן של תהיה אדם טוב, ערכי. ובעולם הדתי, זה באיזשהו מקום נתפש לא כמצווה דאורייתא – מצווה מהתורה – כמו תפילין ושחיטה, אלא כמו מידת חסידות. אם יוצא לך על הדרך גם לקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' – זה טוב. בעל הסולם מחזיר אותנו פה, אל הקו. אתה רוצה חברה מתוקנת, צריך להבין מה זה 'ואהבת לרעך כמוך'. האם אפשר לקיים את זה, ומה זה, מה מתבקש מאתנו. אם אנחנו לא יודעים מה מתבקש מאתנו ומה תכלית מעשינו, אנחנו פועלים כמו משוגעים. רק משוגעים, או ילדים קטנים, פועלים ללא תכלית. אנחנו חייבים לברר מה הקו, מה התכלית, לאן אנחנו הולכים.

"כי אינו ממלא צרכי חברו כמו שהוא ממלא צרכי עצמו. ואם הוא אינו יושב עליו וגם אינו נותנו לחברו, הרי זו רשעות כמידת סדום, אלא שמחויב ליתנו לחברו לשבת עליו והוא עצמו ישב על הארץ או יעמוד. ומובן מעצמו שכן הדין אמור בכל הצרכים שמצויים לו וחסרים לחברו, ומעתה צא ולמד, האם המצווה הזאת היא בגדר האפשרות לקיימה?"

מישהו יכול לבא ולהגיד, חבר'ה, השתגעתם לגמרי, קיבלתם שם בסיני יותר מדי אורות, היה חם, חטפו מכת שמש, לא יכול להיות שמישהו יוכל לקיים במציאות שלנו 'ואהבת לרעך כמוך'. אבל באמת, אם יש כסא אחד, אתה צריך לפנות אותו ולתת לחברך… אולי נשחק כסאות מוזיקליים הפוך, כולם רק יקומו ויפנו אחד לשני את המקום… משה ואהרן, שני האחים הגדולים האלה, הרבה פעמים כתוב בתורה, "וילך משה ואהרן", "וידבר משה ואהרן", התורה מדברת עליהם כעל איש אחד. במדרש כתוב, שכאשר היה צריך לדבר אל העם, משה אמר לאהרן, אתה תדבר, ואהרן אמר למשה, אתה תדבר, כך וכך וכך, עד שיצאה שכינה ביניהם ואמרה את מה שצריך להגיד. ככה, כשאנחנו נריב מי ייתן למי כסא, החדר הזה יתרחב, תתגלה השכינה בינינו.

התורה שלנו ניתנה רק לאומה שלמה, לא ליחידים, כי רק באומה שלמה אפשר לקיים את הדבר הזה, את המצווה הנעלה הזו, ולהגיע לחיים מתוקנים. על פניו זה נשמע כמו דרישה בלתי הגיונית. בלתי אפשרית בעליל. בעל הסולם יוביל אותנו שלב אחרי שלב, איך כן אפשר לקיים את זה. אם כולם יקיימו את זה, זה יהיה אפשרי. המציאות הגשמית מחכה שאנחנו נשתנה. לבית המקדש, היו מידות מאוד מדויקות, וכל עם ישראל היה מגיע בחגים לבית המקדש. האנשים היו עומדים צפופים. בלשון הקודש המילה "צפופים" זה מלשון צף, אנשים היו צפים באוויר, כל כך צפוף היה בעזרה. אבל כשאנשים היו משתחווים, שוכבים, כלומר מבטלים את העצמיות שלהם, היה פתאום מקום לכולם, ועוד היה רווח, שכל אחד יוכל להגיד את הדברים שיש לו להגיד לבורא, בלי שישמעו אותו מתוודה. אז עומדים צפופים ומשתחווים ברווחים. אם אנחנו נזכה באמת לכוון את עצמנו ואיכשהו לברר בינינו… כי כל אחד מגיע ממקום אחר, עם טרדות אחרות… אם נצליח יחד להוריד לאט, לאט, מעט מעצמי ולתת עוד קצת לזולת עד שייפתחו הלבבות ואז יכולים לקרות מזה דברים אדירים.

זהירות: מילה של אזהרה לסיום: שאף אחד לא יצא מפה וילך ויחשוב שהוא המושיע של עם ישראל. שלא יצא מהמפגש הזה ועכשיו יתחיל לזרוק אורות על כל הסביבה. צריך ללמוד מה זאת השפעה, צריך ללמוד איך לקיים את הדברים, איך לקיים 'ואהבת לרעך כמוך', בצורה מתוקנת ומאוזנת. אז לאט, לאט. איזון. הקו האמצעי. ברוכים תהיו.

אהבתם? שתפו

מוקדש לרפואת קרן נעמי בת עפרה, בתיה בת ויקטוריה בתוך חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת הרב אברהם ברנדוויין בן לאה זצ"ל

השאירו תגובה

אודות הכותב

הרב דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במרכז מודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד. דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.