לומדים יחד 'ואהבת' – מס' 3

התפתחות האדם כחלק מתיקון החברה

מתוך לימוד קבוצתי במאמר 'מתן תורה' של הרב אשלג, 'בעל הסולם', דיון ושאלות תשובות עם הרב דוד אגמון

לאן הולכים

אנחנו עם מאוד מיוחד, למי שלא שם לב לזה. העם הזה עבר וממשיך לעבור טלטלות רבות. בפרשות השבוע לומדים עכשיו על יציאת מצרים. איך מתוך כל הבוץ, הטיט והקש של העבודה הקשה והגלות של מצרים, נולד עם. זאת בעצם הפעם הראשונה שהפכנו לעם, ומשם הלכנו להר סיני, וקיבלנו תורה. מאז אנחנו מתגלגלים, 3,500 שנה, מתגלגלים בעולם. באנו לארץ, יצאנו מהארץ, חזרנו לארץ, שוב יצאנו מהארץ. הפעם לגלות מאוד ארוכה, של 2,000 שנה, והתחלנו לחזור הנה רק לפני 100 שנה, בגלים, מכל מיני כיוונים התחלנו להתקבץ פה, והיה נראה שאנחנו במסלול הנכון, שאנחנו מבינים איזה נס קרה לנו. אנשים ירדו מאוניות, ממטוסים, נישקו את הקרקע הזאת ובכו, בכו על הזכות לגעת באבנים האלה, לגעת במקום הזה, להיות במקום הזה. דתיים, ציונים, לא משנה בכלל. כולם מאוד מאוד התרגשו… והיו גם ערכים, היו אידאלים, רצו להפריח פה את השממה בכל המובנים, רוחנית וגשמית.

הכל הלך מאוד יפה. בני הדור הראשון באמת היו עסוקים בכזאת יצירה וכזאת תקומה, שעד היום זה מעורר השראה ופליאה. לחשוב על אנשים שעזבו בתים מסודרים בכל התפוצות ובאו הנה ועשו דברים גדולים. גם להורים שלנו, עדיין היה ברור מי נגד מי, מי בעד מי, שכשיוצאים למלחמה הולכים להילחם באויב, כשחוזרים הביתה, אלה החיילים שלנו, ואנחנו כולנו אוהבים אותם. ידעו מה עושים פה. אבל נראה שככל שהתקדמו הדורות, שירדו הדורות, איבדנו את המשמעות – למה אנחנו פה, ומה זה עם ישראל, ומה אנחנו אמורים לעשות פה, מה אמור לקרות פה, מה זאת התקומה הזאת, מה זאת השיבה לציון. כל מיני מושגים שינקנו אותם במשך הילדות שלנו, מי פחות מי יותר, והם כאילו התאדו, הם כאילו נעלמו.

נשארנו עם, עדיין מאוד מיוחד, עדיין מאוד רעשן וחזק, נקודה קטנה על המפה העולמית שעושה המון רעש ומוכרת לכולם. אבל עם ככל האומות, נהיינו ככל האומות. קמים עלינו מבחוץ אויבים נוראיים, ולא נותנים לנו מנוח, ומבפנים התמונה לא יותר מרנינה. אני חושב שהתפקיד שלנו פה, במפגשי הלימוד האלה, זה לבדוק את עצמנו. אני חושב שכל האנשים שמגיעים ל"מודעות" גם ככה, לשיעורים, כולם התחילו לבדוק את עצמם. אבל במפגשים האלה על אחת כמה וכמה, אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו. מה היא החברה שאנחנו חיים בתוכה? מה אנחנו עושים פה? לאן זה מתקדם? כי רק משוגע הולך קדימה, ממשיך ללכת קדימה בכוח האינרציה, בלי לעצור ולשאול, מה תכלית ההתקדמות שלו, לאן הוא הולך. בלימוד הזה של בעל הסולם יש אור חדש שיכול להאיר לכולנו את הדרך.

חזרה קצרה על מה שלמדנו:

אנחנו במאמר "מתן תורה", עמוד כ"ה. בתחילת המאמר למדנו שרבי עקיבא אומר, "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה", וכשאותו גר מבקש מהלל הזקן ללמד אותו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת, הלל אומר לו דבר דומה, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, דהיינו 'ואהבת לרעך כמוך', וכל השאר זה רק פירוש, צא ולמד. למדנו שכל הפרטים שיש בתורה, כל המצוות, כל החוקים, הכל זה בניין של המצווה הזאת המצופה מאתנו, המבוקשת מאתנו, של 'ואהבת לרעך כמוך'. התחלנו ללמוד את פשט הקיום של המצווה הזאת, ובעל הסולם הביא פה את הפסוק "כי טוב לו עמך", המדבר על עבד עברי. אם קנית לעצמך עבד עברי – "קנה עבד עברי לעצמו, קנה אדון לעצמו". אז למדנו שהכלל הוא שאם יש לך כרית אחת, אתה מחויב לתת לעבד את הכרית הזאת. אם אתה מחביא אותה בארון, אתה לא לוקח אותה לעצמך ולא נותן לעבד שלך, זאת מידת סדום. מתוך הלימוד על "כי טוב לו עמך", אנחנו מבינים גם איך כלל ישראל מחויב לנהוג אחד כלפי השני. כאמור, שאם יש לך כיסא אחד וחברך נכנס לחדר, אתה מחויב לתת לו את הכיסא הזה.

שאלה: אבל איך זה מסתדר, אם החבר מחויב גם הוא לפנות לי את הכיסא?

דוד אגמון: כבר אמרנו, זה כמו משחק כסאות מוזיקליים אבל הפוך, צריך לתת את הכיסא, לא לתפוס אותו. כך היו גם משה ואהרן, שאמרו זה לזה "אתה תדבר", עד ששכינה יצאה מבניהם ודיברה. אבל, בעל הסולם שואל, "האם המצווה הזאת היא בגדר האפשרות לקיימה?", הוא בעצמו שואל אם זה אפשרי. שכל אחד מעם ישראל ידאג לכל צרכיו של כל אחד מכלל ישראל. האם זה בגדר אפשרות בכלל?

אות ה'

"וקודם כל עלינו להבין, למה ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית ולא ניתנה לכל באי העולם בשווה יחד, היש כאן ח"ו משום לאומיות? וכמובן, אשר רק היוצא מדעתו יכול להרהר כזאת. ובאמת, כבר עמדו חז"ל בשאלה זו, שזוהי כוונתם במה שאמרו ז"ל (ע"ז ב:) שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה, כנודע. אולם מה שקשה לדבריהם, אם כן למה נקראנו העם הנבחר כמ"ש בך בחר ה' וכו' מאחר שלא היה מי שהוא מאומה אחרת שירצה בה. ועוד, שהדברים מוקשים מעיקרם, הייתכן שהקב"ה בא עם תורתו בידו ונשא ונתן עם עמי הארצות הפראיים ההם, אשר לא נשמע מעולם כזאת ואינו מקובל על הלב כלל.

אות ו'

אולםכשנבין היטב את מהות התורה והמצוות הנתונות לנו ואת הנרצה מקיומם, בשיעור שהורונו חז"ל, שהוא תכלית כל הבריאה הגדולה הערוכה לעינינו, אז נבין הכל. כי מושכל ראשון הוא, שאין לך פועל בלי תכלית, ואין לך יוצא מהכלל הזה זולת הירודים שבמין האנושי או התינוקות, וא"כ לא יוטל ספק כלל על הבורא ית' שלרוממותו אין חקר, שיפעל ח"ו דבר קטן או גדול בלי תכלית.

והורונו חז"ל על זה שלא נברא העולם אלא בשביל קיום התורה והמצוות. פירוש הדבר, כפי שבארוה לנו הראשונים ז"ל, כי כונת הבורא ית' על הבריאה מעת שנבראה הוא להודיע את אלקותו לזולתו. כי דבר הודעת אלקותו מגיע לנברא במדת שפעו הנעים ההולך ומתרבה אליו עד השיעור הרצוי. שבזאת מתרוממים השפלים בהכרה אמיתית להיות למרכבה אליו ית' ולדבקה בו, עד שמגיעים לשלמותם הסופית "עין לא ראתה אלקים זולתךאשר מרוב גודלה ותפארתה של השלמות ההיא גם התורה והנבואה נשמרו לדבר אף מלה אחת מהפלגה זו. כמו שרמזו על זה חז"ל (ברכות ל"ד:) "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך". כידוע הדבר למוצאי דעת ואכמ"ל.

ומתבטאת השלמות הזו בדברי התורה והנבואה ודחז"ל, רק במלה הפשוטה "דביקות".והנה מתוך גלגולה של מלה זו בפיות ההמון כמעט שאיבדה כל תוכן, אולם אם תשהה את רעיונך על המלה הזאת רגע קט, תשאר עומד ומשתומם על גובהה המפליא, כי תצייר לך הענין האלקי וחין ערכו של הנברא השפל, אז תוכל לערוך יחס הדביקות מזה לזה, ואז תבין, למה אנו שמים את המלה הזאת לתכלית כל הבריאה הגדולה הזאת.

היוצא מדברינו, אשר תכלית כל הבריאה היא, אשר הברואים השפליםיוכלו ע"י קיום התורה והמצוות לילך מעלה מעלה הלוך ומתפתח עד שיזכו להדבק בבוראם ית' וית'.

אות ז'

אולםכאן עמדו חכמי הקבלה ושאלו, למה לא בראנו מתחילה בכל אותה הרוממות הרצויה להדבק בו ית', ומה היה לו ית' לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה והמצוות?"

המשך לימוד:

אות ה'

"וקודם כל עלינו להבין, למה ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית ולא ניתנה לכל באי העולם בשווה יחד, היש כאן ח"ו משום לאומיות? וכמובן, אשר רק היוצא מדעתו יכול להרהר כזאת. ובאמת, כבר עמדו חז"ל בשאלה זו, שזוהי כוונתם במה שאמרו ז"ל (ע"ז ב:) שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה, כנודע".

ישנו מדרש שמספר איך הקב"ה הלך עם התורה לפני מעמד הר סיני והציע אותה לכל האומות. למשל, הלך לבני עשיו והם שאלו אותו, מה כתוב בה, והקב"ה אמר: "לא תרצח". אז הם אמרו, אבל יצחק בירך את אבא שלנו, את עשיו, ואמר לו: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כ"ז, מ'). אז אנחנו לא יכולים לקבל את התורה הזאת. ככה כביכול הקב"ה הסתובב בעולם, עד שהגיע לעם ישראל שאמרו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד ז').יש עמקות גדולה בעניין זה.

תגובה: בעצם אפשר לענות לטענות של אומות העולם כלפינו, שהתורה הוצעה להם והם סירבו…

דוד אגמון: אין לנו בכלל מה להתעסק עם אומות העולם. זה שאנחנו מתייחסים לעצמנו כעם סגולה, ויש לנו גאווה על אומות העולם, זה רק מחוסר דעת. לא הבנו מה ניתן לנו, וזה בדיוק מה שאנחנו עומדים לברר בפסקה הקרובה.

"אולם מה שקשה לדבריהם, אם כן למה נקראנו העם הנבחר כמ"ש בך בחר ה' וכו' מאחר שלא היה מי שהוא מאומה אחרת שירצה בה. ועוד, שהדברים מוקשים מעיקרם, הייתכן שהקב"ה בא עם תורתו בידו ונשא ונתן עם עמי הארצות הפראיים ההם, אשר לא נשמע מעולם כזאת ואינו מקובל על הלב כלל".

"אולם כשנבין היטב את מהות התורה והמצוות הנתונות לנו…" כשנבין מה זאת התורה… התורה, זה לאו דווקא חרדים בבני ברק או במאה שערים, זה בטח לא רפורמים, זה גם לא חילונים, התורה זאת התורה וצריך התבוננות גדולה, ואנחנו לומדים תורה מהתורה ומחכמי האמת.

"אולם כשנבין היטב את מהות התורה והמצוות הנתונות לנו ואת הנרצה מקיומם…" מה התוצאה הרצויה מזה שאנחנו מקיימים אותם. "בשיעור שהורונו חז"ל…" לא במה שנדמה לנו, לא במה שדמיינתי לי בפרספקטיבה הצרה שלי. זה ממש כמו שכותב הרב דסלר (מכתב מאליהו), שבזווית הראייה הפיזית המצומצמת שלי אני מפספס 220 מעלות מתוך ה-360 שיש סביבי, וכך גם ברוחני אני לא רואה את כל התמונה השלמה כלל. אני לא רואה ולא צריך להניח בדעתי שאני יכול להתבונן בתורה בכלים הקטנים שלי. אני צריך להתבונן בשיעור שהורונו חז"ל, איך לקיים את הדברים ועד לאיזה קצה להביא את המצווה הזאת של 'ואהבת', עד לאן, עד לאיזו קצה להביא את זה?

אות ו'

"אולם כשנבין היטב את מהות התורה והמצוות הנתונות לנו ואת הנרצה מקיומם, בשיעור שהורונו חז"ל, שהוא תכלית כל הבריאה הגדולה הערוכה לעינינו, אז נבין הכל". איזו הבטחה!

"כי מושכל ראשון הוא, שאין לך פועל בלי תכלית, ואין לך יוצא מהכלל הזה זולת הירודים שבמין האנושי או התינוקות, וא"כ לא יוטל ספק כלל על הבורא ית' שלרוממותו אין חקר, שיפעל ח"ו דבר קטן או גדול בלי תכלית". שייתן לאיזה עם, לאיזה לאום, ייתן להם מצוות שאין להן תכלית, תורה שאין לה תכלית. "והורונו חז"ל על זה שלא נברא העולם אלא בשביל קיום התורה והמצוות. פירוש הדבר, כפי שבארוה לנו הראשונים ז"ל, כי כוונת הבורא ית' על הבריאה מעת שנבראה הוא להודיע את אלקותו לזולתו". היינו שהנבראים יכירו וידעו את הבורא שברא אותם. "כי דבר הודעת אלקותו מגיע לנברא במידת שפעו הנעים ההולך ומתרבה אליו עד השיעור הרצוי. שבזאת מתרוממים השפלים בהכרה אמיתית להיות למרכבה אליו ית' ולדבקה בו, עד שמגיעים לשלמותם הסופית: "עין לא ראתה אלוקים זולתך" אשר מרוב גודלה ותפארתה של השלמות ההיא גם התורה והנבואה נשמרו לדבר אף מלה אחת מהפלגה זו". נמנעו מלדבר עד לאיזו דרגה אנחנו עתידים להגיע בהיכרות הזאת עם הבורא שברא אותנו… "כמו שרמזו על זה חז"ל (ברכות ל"ד:) "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך". כידוע הדבר למוצאי דעת ואכמ"ל (ואין כאן מה להוסיף)".

הבורא רוצה להודיע את אלוקותו לנבראים. נעים להכיר, אני הקב"ה. כך הוא מנסה להגיד לנו כבר 6,000 שנה. אני רוצה להיטיב עמכם אז תפסיקו להשתולל. חשוב להבין שהאופן בו הדברים כתובים – שכתוב שהקב"ה בשמיים ואנחנו כאן בארץ, והתורה וחז"ל תמיד השתמשו במושגים של אבא ובנים, הוא אבינו מלכנו, ואנחנו הנתינים, זה רק כדי שאנחנו, בשר ודם, נוכל להבין ולקלוט את העניין. זה לא באמת ככה. זה הרבה יותר רוחני מזה. אבל ללא המשל הזה, אנחנו לא יכולים להבין, לתפוש בכלל, באור אינסוף, בקב"ה. הוא מנסה כבר הרבה זמן להגיד לנו "נעים להכיר", ואנחנו עושים כרצוננו בעולם הזה. ידוע ש"אין רע יורד מלמעלה". כל הבעיות של החברה, כל הבעיות האישיות שלנו, כל התופעות, כל הסטייה הזאת מהדרך, זה הכל הכלי, זה הכל אנחנו. באור של הבורא אין שינוי, הוא תמיד טוב. זה מזכיר לי קצת את מה שעוברים עם הילדים בבית, ומי שזכה להיות הורה יכול קצת להבין. יש לך ילד, הוא משתולל בבית, הוא עושה ברדק בבית, אתה יודע בדעת שלך, המאוד גדולה יחסית אליו, שאם הוא יירגע רגע, ויקשיב למה שאתה אומר לו ומדריך אותו לעשות, הוא ייהנה, הוא יצמח, יהיה לו יותר טוב, והוא… לא נכנס להתקלח!… לא מכין שעורים בזמן…

הקב"ה מוכן להקשיב לנו. הוא שומע אותנו. זה אנחנו שלא כל כך מקשיבים לו. איך אני רואה את זה? ראשית, רואים את זה בחיים, מי שהתחיל לדבר עם הקב"ה חש את זה. שנית, הדוגמא הכי קרובה לזה שאני מכיר זה היחסים עם הרב שלנו. למשל, כשאני בא ושואל אותו שאלה, הוא לרוב מיד אומר לי את ההטבה המוחלטת, מה הדבר הכי טוב, ואני כמו ילד קטן, אומר, "לא, אבל…". הנה השבוע זה קרה לי עם הרב. היה לי רעיון שחשבתי שהוא מבריק לסדרה של שיעורים ב"מודעות", נצנץ לי באמצע היום, "פלורסנטים". הסתובבתי עם זה בהתרגשות, שיתפתי את אשתי, התקשרתי לרב, והרב אמר לי: זה לא נשמע לי בכלל. כל הכיוון הזה זה ככה וככה, וזה יגרום לכאלה וכאלה דברים, תעזוב את זה, אולי תעשו משהו אחר. התחלתי להגיד, אבל כבוד הרב, אולי לא הצגתי את הדברים נכון, תקשיב לי עוד רגע. ממש כמו הילדים, "רגע אבא, אולי אתקלח בבוקר…". הנחתי את השפופרת, אמרתי לעצמי: ביטול! אני מתבטל. אני מתבטל לאור, אני מתבטל לרב שלי. כמו שהרב אשרוב אומר "be tool". תהיה כלי. אל תתחכם עכשיו. אתה רוצה לצמוח באמת? תקשיב מה הקב"ה אומר לך. אבל אתה צריך להזדכך כדי לשמוע. תכף נדבר על זה.

"ומתבטאת השלמות הזו בדברי התורה והנבואה ודחז"ל, רק במלה הפשוטה "דביקות". והנה מתוך גלגולה של מלה זו בפיות ההמון כמעט שאיבדה כל תוכן, אולם אם תשהה את רעיונך…" כשהוא מדבר על "ההמון", הוא מדבר כאן יותר על הציבור הדתי, כי הספרים בציבור הדתי מלאים במילה הזאת, "דבקות", מצות "וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים י"א , כ"ב). זה ממש כמו שאנחנו לומדים את הספר "מסילת ישרים" של הרמח"ל ומרגישים שזה נכתב בשבילנו. זה לא נכתב בשביל ציבור מתחזק, בשביל בעלי תשובה, זה נכתב לציבור שומר תורה ומצוות, אבל האור שבספר הזה כל כך גדול, שהוא יכול להאיר לכל אחד, אם הוא רק רוצה להתעורר. בעל הסולם בא כאן לעורר אותנו לגבי משמעות המילה דבקות. "והנה מתוך גלגולה של מלה זו בפיות ההמון כמעט שאיבדה כל תוכן, אולם אם תשהה את רעיונך על המלה הזאת רגע קט, תישאר עומד ומשתומם על גובהה המפליא"אם אני בא ואומר לחבר, אני רוצה שהחברות בינינו תגיע לדבקות, זה דבר מאוד חזק. אז דבקות בבורא שברא אותנו, באינסוף ברוך הוא? דבקות בקדוש ברוך הוא? "גובהה המפליא" של המלה הזאת. "כי תצייר לך העניין האלוקי וכן ערכו של הנברא השפל, אז תוכל לערוך יחס הדביקות מזה לזה, ואז תבין, למה אנו שמים את המלה הזאת לתכלית כל הבריאה הגדולה הזאת"שהוא בורא כל העולמות, שהוא מקיים את כל העולמות, שהוא משלח סערה בים, שהוא משגיח על חלזונות קטנים ביער, שהוא כוח אחד שמקיף הכל, ולעומת זאת, "חין ערכו של הנברא השפל", שהוא נקודה כל כך קטנה, 70 שנה, 80 שנה, 120 שנה, חלף. אני מתפלל עכשיו בבית כנסת במזרח פלורנטין, בית כנסת אשכנזי מפואר, בקושי 12 מתפללים. יש שם קיר שיש עליו טבלאות יפהפיות עם שמות על שמות על שמות של אנשים. אני מתבונן על זה בשבתות, ואני חושב, איפה עולמות שלמים, עולמות שלמים נהיו נקודה על הקיר. אז הנברא הוא שפל וזמני. הוא עסוק רוב הזמן בגוף שלו ואחרי זה חולף מהעולם.

הערה: אבל לא נשמתו.

דוד אגמון: בוודאי שלא. בגלל זה אנחנו פה. אחרת לא היה לנו על מה לדבר.

שאלה: האם הדבקות היא רק של הנשמה?

תשובה: הדבקות היא של הנשמה, אבל גם של הגוף. הדבקות היא של מי שאתה עכשיו. למדנו את זה ב"תומר דבורה". תכלית ירידת הנשמה לתוך הגוף היא על מנת שבעודה נמצאת בתוך הגוף, היא תגיע לדבקות.

"אז תוכל לערוך יחס הדבקות מזה לזה, כמה הוא גדול וכמה אנחנו קטנים, ואז תבין למה אנחנו שמים את המילה הזאת לתכלית כל הבריאה הגדולה הזאת". והדברים עמוקים וצריך לקרוא את זה שוב ולהתבונן. "היוצא מדברינו, אשר תכלית כל הבריאה היא, אשר הברואים השפלים יוכלו ע"י קיום התורה והמצוות לילך מעלה מעלה הלוך ומתפתח עד שיזכו להדבק בבוראם ית' וית'". כשכתוב בספרי הקבלה "מעלה" לא מדובר על מקום פיזי, אלא על תהליך של זיכוך של החומר שלנו. מעלה זה יותר זך. זאת בהחלט מעלה להזדכך.

אות ז'

"אולם כאן עמדו חכמי הקבלה ושאלו, למה לא בראנו מתחילה בכל אותה הרוממות הרצויה להדבק בו ית'…" אם התכלית היא שנהיה דבוקים בו, למה מלכתחילה הוא לא ברא אותנו דבוקים? בעל הסולם שואל את זה כדי לעורר אותנו להתבונן מחדש בשאלה החשובה הזאת. "ומה היה לו ית' לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה והמצוות?" עד כדי כך שבגמרא יש דיון בין החכמים "האם נח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא?" (מסכת ערובין דף י"ג) שאלו, התווכחו, התווכחו, ובסוף אמרו, לא נח לו. למה אנחנו צריכים את זה? למה לא יכולנו להישאר נשמות בלי גוף? אפילו אלה מאתנו שכבר יודעים שהבורא כן ברא אותנו בתחילה בכל השלמות ושהנשמות הן אלה שרצו לרדת למקום החושך על מנת לעשות את כל העבודה הזאת ולזכות באור בדרך יגיעה, אפילו אלה שיודעים, לא תמיד זוכרים את זה ביום-יום, כשהקפה נשפך על המעיל החדש שקנינו או כשקורים כל מיני דברים מצערים, ייסורים למיניהם. אנחנו עדיין לא זוכרים את התכלית של הדבקות, ואת זה שאנחנו בחרנו, הנשמות שלנו בחרו לרדת הנה, ולעבור את המסע הזה, ולצמוח בתוך החושך, לשאת את הייסורים ולהגיע לדבקות מתוך המקום הזה, ע"י יגיעה. אנחנו לא זוכרים את זה ביום-יום, ובגלל זה הוא מעלה את השאלה הזאת מחדש.

שאלה: זה לא הבורא יצר את כל המצב הזה, זה אנחנו בחרנו בזה?

דוד אגמון: כשלומדים את כתבי הארי ז"ל, לומדים שהבורא אכן ברא אותנו שלמים בכל השלמות, דבוקים מלאים באור, בשפע אינסופי של תענוג, ואנחנו בחרנו לדחות את התענוג הזה, ולרדת לעולם הזה, ולהשיג את אותו תענוג בעבודה, בעמל. יש רמז. מה זה עמל? ראשי תיבות, על מנת להשפיע. זאת כל העבודה. היפוך הרצון לקבל שיהיה על מנת להשפיע. בכל זאת, עדיין, ברגע הקשה אנחנו לא זוכרים שבחרנו לרדת הנה, באותו רגע זה מעצבן אותנו נורא, וב"מעצבן אותנו נורא" הזה אנחנו מתרחקים מהבורא, הולכים בכיוון ההפוך לדבקות, לתענוג, ולא זוכרים. כשחבר מראה לנו פנים לא נעימים אז "שלום על ישראל", אנחנו לא חברים יותר, כי הוא עשה לי פרצוף, או אפילו כי הוא עשה לי דבר יותר גרוע. אז זה נורא יפה שלמדנו ספרי קבלה אבל אנחנו צריכים לבחון את עצמנו האם זה כבר באמת הופנם, או שאנחנו רוצים לחכות שוב לאיזה "המן" שיבוא וינער אותנו כדי שנגיע עוד פעם לתכלית, שהיא כאמור דבקות.

אם התכלית של עם ישראל היא דבקות, אהבת חברים, 'ואהבת לרעך כמוך', אז זה מה שצריך להנחות אותנו, ולא מה שהפסיכולוגים אמרו שטוב לנו… ומה שאנחנו צריכים זה לקבל הדרכה מאנשים שפועלים בדרך הזאת, שיודעים להדריך אותנו איך לנהוג במקרים של מחלוקת, שוני, פירוד, כדי לקיים 'ואהבת'.

הצעה: אפשר גם לנסות להוביל את החבר לכיוון הזה.

דוד אגמון: לא לכולם יש את היכולת להוביל את החבר לכיוון הזה… ולפני שאני מוביל מישהו, צריך יגיעה, אמונה ותפילות, שאצליח אני להוביל ראשית את עצמי… וכשאני אצליח, אהיה כמגדלור לחבר. בנוסף, לא לכולם יש גדלות להכיל ולהוביל את האדם השני. זה כמובן הדבר האידיאלי בעת מחלוקת או ריב, להשכין שלום ולהראות את הדרך כיצד לדון את המצב לכף זכות, או את הדרך הטובה לאחדות. בכל מקרה העניין הוא לא לסגור את הלב. גם אם קרו דברים, גם אם הוא ממפלגה שונה, מזרם אחר בדת, לא לסגור את הלב. 'ואהבת לרעך כמוך'. זה עוד לא מושלם, אנחנו עוד לא שם בכלל, אנחנו עדיין מקרטעים, אבל זה הפנס שמדריך אותנו, שמנצנץ לנו באופק. לראות את הנקודה היהודית המנצנצת שם בפנים, אצל השני. אם אנחנו רוצים להיות חברים, אנחנו רוצים לחבר אנשים יחד, אז ראשית אנחנו צריכים להפנים מחדש שאנחנו לא אויבים. כמו שאמר איוב לקב"ה, אולי התבלבלת באותיות, אני לא אויב אני איוב (מסכת בבא בתרא דף טז). אנחנו לא אויבים אחד של השני. אני מהרהר בזה הרבה בימים האחרונים. עוד לא התחלתי להגיד לכם דברים שהרב אומר לנו. הוא מבקש מאתנו לעשות מהפך תודעתי עצום.

רציתי לשתף אתכם בנקודת המבט שלי. מה קורה כשמישהו חדש מגיע לשיעור כאן ב"מודעות". השליחות שלנו מחייבת להוריד את כל ההגנות ולהשאיר את הלב פתוח, ולקבל אותו בשמחה. לפעמים, זה מאוד קשה. עבורכם זה מקום לימודים בו אתם מבקרים, אבל אני פה יום-יום ערב-ערב כבר כמה שנים, עושה את עבודת השליחות. עבורי רגעי התמודדות עם אנשים הם גם בחוץ כמובן, אבל בעיקר פה. זה עניין כמעט תמידי לעמוד מול כל מיני אנשים, מול השונה ממך ולזכור שהוא קודם כל עם ישראל, הוא קודם כל חבר. הוא לא אויב. החברה שלנו הגיעה למצב שאנחנו מתייחסים זה אל זה בחשדנות, כאל אויבים, ולפיכך עוטים על עצמינו כל מיני הגנות, מחיצות. צריך להיזכר שהשני הוא אח והוא חבר. כי יש אח שהוא רק אח ויש אח שהוא חבר, והמעלה של זה גדולה פי אלף מונים. חבר זה מלשון חיבור. אני רוצה שתתחילו להתבונן בנקודה הזאת בחיים שלכם. לבדוק איך אני מתייחס לאדם שעומד מולי, כאויב או כחבר. אם זה באמצע עסקת נדל"ן או במכולת או בדרך להשכיר דירה… אני עומד מול אדם וצריך לעשות מולו דברים שהם מאוד של העולם הזה… מה? אני אהיה חבר שלו? חזרנו לשנות ה-60? איך עושים את זה?

תגובה: לא צריך להיות חבר, צריך לקבל.

דוד אגמון: מה זאת אומרת, אנחנו מצווים לקיים 'ואהבת לרעך כמוך' ונאמר, כל ישראל חברים.

תגובה: קודם כל צריך לדון את האדם שמולך לכף זכות.

דוד אגמון: השאלה היא קודם כל, איך אני מרגיש בתוך עצמי, כאויב או כחבר של השני?

כשאני יוצא בבוקר אל העולם הזה אני אמשיך להתנהג כמו בעולם הזה, אני אעשה את הדברים שצריך לעשות, חז"ל אמרו, "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (מסכת סנהדרין, דף ו). אדם צריך להיות מפוכח בעולם הזה. אבל בפנימיות שלך תן את התשדורת, בעיניים שלך תן את התשדורת הפנימית של חיבור. אפשר להגיד דברים נוקבים בלי להפוך להיות בשדה קרב. זאת אמנות. באנו ללמוד איך עושים את זה. באנו להתאמן אחד על השני. תפתחו את הפה, אל תרוצו הביתה, תישארו 10 דקות אחרי המפגש, תדברו אחד עם השני. "מודעות", זה איזו בועה במציאות, תודות לרב הצדיק שמשגיח עלינו ובמפגשים האלה במיוחד, נוכל אולי להיות המקום שבו אפשר להתחיל להתאמן וללמוד איך פורקים את הנשק ועוברים לנשיקות. אבל רק הצד הזה (הגברים) עם הצד הזה (הגברים) והצד הזה (הנשים) עם הצד הזה (הנשים)… (צוחקים).

אני רוצה שנחשוב על זה באמת, על החברה ועל החיבורים, ועל התחושה הפנימית הזאת שנהיינו רחוקים זה מזה. באמת צריך לפרוק את הנשק, להשיל את המגננות, אבל מומלץ לעשות את זה בצורה מבוקרת, בצורה בוגרת, בשלבים, בהדרגה. המפגשים האלה זה מגרש האימונים שלנו.

הצעה: בתור אדם חברתי מאוד נוח לי לתקשר, אבל באופן טבעי אני אתקשר עם אנשים שמוצאים חן בעיני. אחד התרגילים שאפשר לעשות זה להיות נחמד למישהו שלאו דווקא מוצא חן בעיני. זה חלק מהאימון.

אכן יותר קל להתחבר לאנשים מסוימים, וכדאי לנסות להתחבר גם לאנשים שאני לא מתחבר איתם בטבעיות שלי. זה בדיוק העניין. יש לנו תיקון עם כלל ישראל. זה מה שהסברתי שנדרש ממני ב"מודעות". נכנסים לכאן אנשים שמלכתחילה אני לא יודע אם הייתי מדבר איתם, ומעצם השליחות שאני נמצא בה, אני מחוייב לדבר איתם, ולשמוע אותם, ולתת להם כתף ולתת להם כל מה שהם צריכים ולא להגיב בקוצר רוח. כמו אוהב שמסתיר לפעמים את הסערות הפנימיות שלו כדי שהאהבה תישאר. אז כולכם נקראתם לשליחות. כל עם ישראל בשליחות. במיוחד מי שנמצא פה נקרא לשליחות, הלב שלו קרא לו, הרב קרא לו, המציאות הדוחקת קראה לו, ועכשיו צריך להתחיל להתאמן.

הערה: יש דוגמא שנותנים, שאתה הולך בסופר ומישהו נותן לך מכה עם העגלה, במקום להתפרץ תעצור, ולהיפך, דווקא תברך את האדם. ברגע שאנחנו עוצרים ולא מגיבים, זה הצמצום. ואחרי זה אתה מתמלא באור.

זה מה שהקבלה מלמדת אותנו. זה נקרא לעשות צמצום, לעשות מסך. אחרי זה אתה מתמלא באור. כמובן שזו לא הסיבה שאנחנו צריכים לעשות את זה, זו רק נגזרת. אנחנו צריכים שכל פעולותינו תהיינה לשם לשמיים. כי בשביל זה אנחנו עושים את העבודה. הבורא מחכה לנו. עוד נלמד מה הוא רוצה מאתנו בהמשך המאמר.

אהבתם? שתפו

מוקדש לרפואת קרן נעמי בת עפרה, בתיה בת ויקטוריה בתוך חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת הרב אברהם ברנדוויין בן לאה זצ"ל

השאירו תגובה

אודות הכותב

הרב דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במרכז מודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד. דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.