לומדים יחד 'ואהבת' – מס' 4

התפתחות האדם כחלק מתיקון החברה

מתוך לימוד קבוצתי במאמר 'מתן תורה' של הרב אשלג, 'בעל הסולם', דיון ושאלות תשובות עם הרב דוד אגמון

התבוננות בחיים

לפני שנכנס ללימוד, מישהו חווה משהו השבוע שקשור לעניינים שאנחנו מדברים עליהם? מישהו חווה משהו שונה עם הסביבה שלו בעקבות הלימוד שלנו על 'ואהבת לרעך כמוך'?

תגובה: בדרך השלילה. אני ראיתי עד כמה הפער גדול בין הרצון שלך להיות סימפטי ולהתחבר למישהו שמעצבן אותך, ליכולת שלך לעשות את זה בפועל.

דוד אגמון: זאת העבודה.

תגובה: אם לי זה כל כך קשה, איך זה יתאפשר עבור אנשים אחרים, שעדיין לא בלימוד הזה?

דוד אגמון: זה אולי נשמע תמוה אבל אנחנו לא צריכים לדאוג לזה. ראשית עלינו לדאוג לעולם הקטן שלנו ולראות איך הוא משתנה. מה שאת אומרת זה שדווקא העלאת המודעות לעניין גורמת לך לראות את החיסרון הגדול אצלך בפנים. פתאום את רואה שהתגובות שלך אל בני האדם, אל האחים והאחיות שלך, לוקות בחסר. וגם אם את מתנהגת בחוץ סביר, בפנים עוברים לך כל מיני משפטים לא ממש מתאימים.

תלמידה: שלב ראשון בתהליך של ריפוי זה גילוי החיסרון.

דוד אגמון: בעל הסולם אומר שיש חשיבות גדולה לשלב גילוי החיסרון. הרמח"ל כותב ב"מסילת ישרים" שאם אני אמשיך במרוץ שלי כמו "סוס שוטף במלחמה", רץ כמו שרצים בחיים, אז אני לא אראה שום חסרונות, ואני גם לא אתקן שום דבר. אדם לא יכול לתקן את מה שהוא לא מודע לו. גם מחלה, לפני שמגלים אותה, היא הכי מסוכנת, וברגע שמגלים אותה, אפשר להתחיל לטפל בה. בעל הסולם כותב באיגרת לתלמיד שמבכה על זה שהוא רואה שהוא הולך מדחי אל דחי, בעל הסולם כותב לו מפורשות, תברך על המתנות שאתה מקבל מהשמיים, שמראים לך את החסרונות שלך.

למעשה אנו לומדים שאדם לא עושה תנועה במציאות אלא אם כן יש לו חסרון. אם אין לו חסרון הוא בשלמות. הוא לא בתנועה. הוא לא זז. כל התנועות שאנחנו עושים זה כדי להשלים חיסרון. זה כדי להגיע למנוחה. מה זה המנוחה? השלמות הפנימית. אז אם אין לי חסרון אין תנועה, אם אין תנועה אין התפתחות, אין גדילה, אין התקרבות אל התכלית שלנו. אז גילוי החיסרון הוא דווקא מבורך. זה עלול להיות מתסכל, אני מסכים איתך, זה גורם להרגשה של אוזלת יד, ובטח אם חושבים על כלל החברה, איך כלל החברה תשתנה. צריך להבין שבמובן מסוים אנחנו, היושבים כאן, זה כלל החברה ואנחנו הם אלה שצריכים לעבוד על שינוי. כשזורקים אבן במים, נוצרים גלים. הגלים האלה של השינוי הם של אחד ועוד אחד ועוד אחת וכך הלאה….

תלמידה: רציתי לתת דוגמא מהשטח. אתמול פגשתי אישה ברחוב, ודי מיהרתי, אישה שלא כל כך רציתי באותו רגע לראות ובטח שלא לפתוח בשיחה איתה, ובכל זאת נעצרתי לשאול מה שלומה והיא שאלה לשלומי. דיברנו על הילדים. יש לנו ילדים בגיל דומה. היא אמרה, את לא מבינה איזה ילד יצא לי – פנקיסט, מדליק. יש לי ממש את אחד הילדים הכי מדליקים בעולם… ואני מסתכלת עליה ככה והיא אומרת לי, פנקיסט זה מצוין, יכול היה גם לצאת לי פְרֵח, ערס, אבל הוא לא – הוא פנקיסט מדליק, אוהב רוק… ובאמת, זה עשה לי משהו. עשה לי משהו לראות אמא משבחת את בנה למרות הדרך שלו, ובסוף השיחה היא גם אמרה לי שהיא פותחת בית מדרש לבנות ביפו, ללימודי תורה… וכשאני הגעתי הביתה, הייתה לי שיחה עם הבת המתבגרת שלי, שיחה מדהימה. אמרתי לה כמה שהיא מיוחדת, וכמה שאני אוהבת אותה, וכמה שהייחוד שלה נהדר. כלומר, בעצם, אותה אחת שאני בקושי נעצרתי לומר לה שלום ושאם הייתי יכולה הייתי עוקפת אותה, הביאה לשיחת נפש נהדרת ביני לבין הבת שלי.

דוד אגמון: אני חושב שהפתיחות שלך, והנכונות שלך לדון את האדם השני לכף זכות, אפשרו לך לקבל את המתנה שהיא באה לתת לך, שזה אהבה ללא תנאי לילדים, קודם כל, לפני הכל. אהבה ללא תנאי. וזה חזק. וזה בזכות העצירה שלך לרגע, לעצור את עצמי, לרסן את עצמי, ולראות את הזולת. כי לכל אחד יש מתנות לתת לנו. "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי" (תהילים קי"ט, צ"ט).

חזרה קצרה על מה שלמדנו:

עד כאן דיברנו על מצות 'ואהבת לרעך כמוך', שהיא מצוה גדולה וכוללת בתוכה את כל יתר תרי"ב המצוות. למדנו שהעניין של 'ואהבת' הוא עניין של 'טוב לו עמך' שנאמר על עבד עברי. אם אדם קונה עבד עברי, ויש לו כרית אחת, הוא מחויב לתת אותה לעבד. אם לא נותן לעבד וגם לא לעצמו זו מידת סדום. בעל הסולם אומר, אם יש לך כסא אחד, אתה מחויב לתת אותו לחברך. הוא שואל האם זה אפשרי בכלל לקיים את המצווה הזאת, שהאדם היחידי נדרש לדאוג לצרכים של כלל ישראל. תחשבו שאתם צריכים לדאוג לכל צרכיו רק של מי שיושב בחדר הזה… זה בלתי הגיוני. אז הוא בא להראות לנו איך זה כן אפשרי, והוא מתחיל ומסביר לנו שהעולם הזה, המציאות הזאת, נבראה בשביל התורה והמצוות. למה? כי התכלית שלנו פה היא להגיע לדבקות עם הבורא שברא אותנו, והתורה והמצוות ניתנו לנו כאמצעים איך להתחבר בחזרה עם הבורא שברא אותנו. לאט לאט הוא יגלה איך הדבקות הזאת מתקשרת למצות 'ואהבת'. כאן הוא עדיין רק פותח את הדברים, מסביר מה התפקיד שלנו במציאות הזאת. הוא דיבר בשבח מעלת הדבקות, שאנחנו, כל אחד מאתנו, הנברא הקטן, שהוא אמנם עולם ומלואו, יחד עם זאת הוא נקודה קטנטנה בהשתלשלות המציאות, של דור לדור לדור, רגע הוא פה ורגע הוא לא, לעומת הבורא, שהוא אינסופי, אינסוף ברוך הוא, שהוא הכל, הוא כולל את כל המציאות. אז אומרים לנו שעלינו, החלקים הקטנטנים, על ידי תורה ומצוות, להגיע לדבקות עם השלם. שזה שוב, נראה כמו משימה אדירה.

המשך לימוד:

סיום אות ו'

היוצא מדברינו, אשר תכלית כל הבריאה היא, אשר הברואים השפליםיוכלו ע"י קיום התורה והמצוות לילך מעלה מעלה הלוך ומתפתח עד שיזכו להדבק בבוראם ית' וית'.

אות ז'

אולםכאן עמדו חכמי הקבלה ושאלו, למה לא בראנו מתחילה בכל אותה הרוממות הרצויה להדבק בו ית', ומה היה לו ית' לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה והמצוות? והשיבו,דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה וכו .'פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חברו מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל והולך עי"ז עד שמאבד צורתו האנושית. ומתוך שמה שנמשך משלימותו ית' ויתעלה לא יתכן שימצא בו חסרון, לכן הניח לנו מקום להרויח בעצמינו את רוממותינו הנרצית על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות.

ודברים אלו המה עמוקים מכל עמוק, וכבר בארתי אותם במתכונתם בספרי פנים מסבירות לעץ החיים בענף הראשון, ובספר תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית חלק א', וכאן אפרשם בקצרה, שיהיו מובנים לכל נפש.

אות ח'

כי הדבר הזה דומה, לעשיר אחד שקרא לאדם מן השוק ומאכילהו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום, ובכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו וכן מוסיף והולך, לבסוף שאלהו העשיר אמור לי האם כבר נתמלאו כל משאלותיך? וענהו, עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי אילו כל הרכוש והחמודות הללו הגיעוני על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך, ולא להיות מקבל מתנת ידך בחסד. ויאמר לו העשיר, א"כ לא נברא עוד איש שיוכל למלאות משאלותיך.

ודבר זה טבעי הוא, כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה מצד שני קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו, שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות בעת קבלת מתנת החנם מאת הנותן מחמת חסדיו ורחמיו עליו. ומכאן נמשך לנו חוק שני, שלא יצוייר בעולם מי שיוכל למלאות חפצי חברו במילואם כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קנין עצמי, שרק עמה נשלמת כל ההרחבה מכל השלימות הרצויה.

והנה זה אמור רק כלפי הנבראים, מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלימותו הנעלה ית' וית'. וזהו שהכין לנו ע"י היגיעה והטרחה וע"י העסק בתורה ומצוות להמציא את רוממותינו בעצמינו, כי אז כל העונג והטוב המגיע לנו ממנו ית' דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחי' קנין עצמינו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו, שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים לדבר, שאין לנו טעם של שלימות זולתה, כמבואר.

אות ט'

אמנם כןראוי לנו להתבונן בעיקרו ומקורו של חוק טבעי זה, ומבטן מי יצא לנו פגם הבושה ואי הסבלנות, שאנו מרגישים בעת קבלת החסד ממי שהוא? אולם דבר זה מושכל מחוק הידוע לחכמי הטבע אשרכל ענף טבעו קרוב ושוה אל שורשווכל הענינים הנהוגים בשורש יתרצה בהם גם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק תועלתו מהם. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם לא יוכל לסובלם וגם ניזוק מהם. וחוק זה מצוי בין כל שורש וענף שלו ולא יעבור.

ומכאן נפתח לנו פתח להבין מקור כללות התענוגים והיסורים הקבועים בעולמנו, כי מתוך שהשי"ת וית' הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל הענינים הכלולים בו ית' ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושמו לנו וינעמו לנו, משום שטבענו קרוב לשורשינו ית'. וכל הענינים שאינם נוהגים בו ית', ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלה נגד הטבע שלנו, ויהיה קשה לנו לסובלם. דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, ושונאים מאד את התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה אם לא להשגת המנוחה, והיה זה, מפני שהשורש שלנו איננו בעל תנועה זולת בעל המנוחה, ואין תנועה ח"ו נוהגת בו כלל, ולפיכך תהיה זו גם כן נגד טבענו ושנואה לנו. ועד"ז, אנו אוהבים מאד את החכמה ואת הגבורה ואת העושר וכו', שהוא משום שכל אלה כלולים בו ית' שהוא שורשנו, וע"כ שונאים אנו מאד את הפוכם, כמו הסכלות והחולשה והעניות, משום שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, שזהו עושה את הרגשתנו מאוס ושנוא וגם גורם מכאובים לאין סבול.

"היוצא מדברינו, אשר תכלית כל הבריאה היא, אשר הברואים השפלים יוכלו ע"י קיום התורה והמצוות לילך מעלה מעלה הלוך ומתפתח עד שיזכו להדבק בבוראם ית' (יתברך) וית' (ויתעלה)".

אות ז': "אולם כאן עמדו חכמי הקבלה ושאלו, למה לא בראנו מתחילה בכל אותה הרוממות הרצויה להדבק בו ית', ומה היה לו ית' לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה והמצוות?"אם המטרה היא להגיע לדבקות בבורא, למה, אם הוא כל יכול, הוא מלכתחילה לא ברא אותנו ככה, מסוגלים לקבל את האור שלו, את השפע שלו, בשלמות? למה הוא שם עלינו את כל המשא והטורח הזה, של הבריאה והתורה והמצוות? תראו איזה אומץ, לרב חרדי, לשאול את השאלה הזאת. זה "לוקש" רציני. למה צריך את כל הבריאה הזאת? ולמה צריך את התורה והמצוות?

"והשיבו, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה וכו'. פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חברו מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל והולך עי"ז עד שמאבד צורתו האנושית". אמרו לנו המקובלים, אדם נועד לאכול מיגיע כפיו. הוא לא נועד לאכול מיגיע כפיהם של אחרים. למה? כי זה מעורר בו בושה. והוא נעשה "מושפל, והולך על ידי זה, עד שמאבד צורתו האנושית". מה זה "צורתו האנושית"? זה הצלם. זו לא רק הצורה של הגוף. "צורתו האנושית" זה הצלם הפנימי שלו. "ומתוך שמה שנמשך משלימותו ית' ויתעלה לא יתכן שימצא בו חסרון, לכן הניח לנו מקום להרויח בעצמינו את רוממותינו הנרצית על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות. ודברים אלו המה עמוקים מכל עמוק.." כשבעל הסולם כותב את זה, הוא לא כותב בלשון מליצה, אלא, מה שנקרא, על אמת. "ודברים אלו המה עמוקים מכל עמוק, וכבר בארתי אותם במתכונתם בספרי פנים מסבירות לעץ החיים בענף הראשון, ובספר תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית חלק א', וכאן אפרשם בקצרה, שיהיו מובנים לכל נפש".

בעל הסולם מציג בפנינו את בעיית הבושה, כשאדם מקבל משהו ללא יגיעה. אנחנו מכירים את זה מיחסי הורים וילדים, או אפילו מיחסים זוגיים. אם יש בן זוג אחד שהוא יותר אוהב ויותר משפיע, בסופו של דבר השני מתחיל לתסוס בפנים, עד שזה מגיע לפיצוץ. מסופר על אחד הרבנים הגדולים, שאנשים היו באים אליו לברכה ועצה, והרב היה נותן להם שקיק עם אבנים קטנות. בסוף מישהו אזר אומץ לשאול אותו מה זו ההנהגה הזאת, והוא אמר, אני יודע שכשאתה מיטיב כל כך עם אנשים, אז בסופו של דבר הם זורקים עליך אבנים. אז עדיף שאלה יהיו אבנים קטנות…

מה אנחנו לומדים מזה? ראשית על עצמנו, שאנחנו אמורים להתייגע למען השפע שלנו. אנחנו אמורים להתייגע גם עבור השפע הגשמי שלנו וגם עבור השפע הרוחני. שנית, שבעניין ההשפעה לשני, אנחנו אמורים לבדוק מה הכלי של השני, מה הוא יכול להכיל. כי זה יכול להיות מאוד מסוכן להשפיע טונות של אהבה וחסד למישהו שאין לו כלי לזה. מה זה יעשה? זה יעורר אצלו את הבושה. בעל הסולם מדבר בשורשים. הוא אומר שהשני ממש יתבייש להסתכל בפנים שלכם.

אות ח'"כי הדבר הזה דומה, לעשיר אחד שקרא לאדם מן השוק ומאכילהו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום, ובכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו וכן מוסיף והולך, לבסוף שאלהו העשיר אמור לי האם כבר נתמלאו כל משאלותיך? וענהו, עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי אילו כל הרכוש והחמודות הללו הגיעוני על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך, ולא להיות מקבל מתנת ידך בחסד. ויאמר לו העשיר, אם כן לא נברא עוד איש שיוכל למלאות משאלותיך"אין אחד כזה. רק אתה תוכל לעשות את הצעדים הנדרשים כדי להרגיש את התחושה הזאת, שהתייגעת, שהשגת את זה בעצמך. לדוגמא, יבוא עכשיו רב וילמד אותי דף גמרא, ילמד אותי וילעס לי וישים לי בתוך הפה זה אחרת מאשר אם אני אנסה ואלמד לבד ואתייגע, ורק אשאל את הרב מה זה אומר ומה זה אומר, מה ארגיש בסוף? מילוי פנימי, שהוא תוצר של יגיעה.

"ודבר זה טבעי הוא, כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו…" זה בכל זאת טעים, הגלידה היא אותה גלידה, גם כשהעשיר קונה לו אותה…אבל אם בכל יום הוא יקנה לו, יהיה לו פחות נעים וטעים, מאשר כשהוא יקנה לעצמו מכפו שלו, שהתייגע בעבורו. "…הנה מצד שני קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו, שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות בעת קבלת מתנת החנם מאת הנותן…"

בעל הסולם מדבר בכמה וכמה מקומות בלשון הזאת, "חוק טבעי". הוא גם מחבר את החוק הטבעי והחוק האלוקי. בשבילו זה אותו הדבר והוא מוכיח על פי ההגיון למה החוק האלוקי והחוק הטבעי זה אותו הדבר וצריך לעיין בזה. עכשיו תארו לכם שהיו מלמדים את החוק הזה בחוג לפסיכולוגיה. אם היו מלמדים את הפסיכולוגים את החוק הזה, זה היה חוסך הרבה שעות טיפול. למשל את כל התופעה של גיל ההתבגרות זה היה מאיר באור אחר. יצא לי בשנים האחרונות להכיר את החברה החרדית, ואמנם גם היא לא מושלמת, אבל בחברה החרדית לא שמעתי דיבורים על משבר גיל ההתבגרות, על ה"מפלצת הזאת" של רצונות אגואיסטים בלתי מרוסנים שתוקפת את הילד כשהוא בן 13 או הילדה כשהיא בת 12. למה לא שמעתי על זה? כי כל החיים מכינים את הילד שבגיל 13 הוא מתחיל את העבודה בעולם הזה, מול החברה ומול בוראו. ובאמת, בגיל 13, כשהוא מקבל את היצר הטוב שלו ומתחיל הקונפליקט הפנימי עם היצר הרע, בדיוק אז הוא גם מקבל עליו עול תורה ומצוות. כלומר, הוא נכנס לעבודה הרוחנית כמבוגר, מתחיל לתת את היגיעה על כל השפע שהוא מקבל. אז יש לו זמן למשבר גיל ההתבגרות? לא. לא בגלל שהוא עסוק בתורה ומצוות כמו רובוט. הוא עסוק בעבודה אמתית. הוא הופך להיות מבוגר, הוא הופך להיות משמעותי, הוא הופך להיות חלק בוגר בבית שהוא נמצא בו, ויותר מזה, בשורש, הוא מתחיל להשפיע בחזרה לבורא שנותן לו את הכל. כי מי נותן לנו את הכל, מאיפה באים המים, האוויר, כל השפע?! בכל אופן, אותו נער מתבגר, מחברים אותו בגיל 13 לעבודה האמתית שמחברת אותו לפנימיות של הדברים, לעשות יגיעה כדי לא להרגיש בושה בעולם הזה, כי הבושה היא שורש נוראי בנפש שלנו. זה חוק טבעי. נכון שישנם מקרים מצערים גם בקרב החברה החרדית, של נשירה מהדרך של בני נוער, אבל זה רק בגלל שלא עשו איתם הדרכה, ליווי ועבודה נכונה של פנימיות הדברים, המכניסה משמעות, בהירות וערכיות, לתכלית קיומינו כאן, כזו ששומרת על המתבגר בדרך השם.

הערה: ומה אם אתה לא מרגיש בושה?

דוד אגמון: המגיד ממזריטש אומר שאין דבר כזה לא להרגיש בושה. ליהודי יש נקודה פנימית שברגע שהוא חוטא, שזה אומר קלקול בדרך קבלת השפע, הוא מיד מרגיש בושה. כמה זמן ייקח לזה לצוף על פני השטח? זה כבר תלוי בכל אחד, איפה שהוא נמצא.

"כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות בעת קבלת מתנת החנם מאת הנותן מחמת חסדיו ורחמיו עליו. ומכאן נמשך לנו חוק שני, שלא יצוייר בעולם מי שיוכל למלאות חפצי חברו במילואם כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קנין עצמי, שרק עמה נשלמת כל ההרחבה מכל השלימות הרצויה".

החוק השני הוא, שאין בעצם אף אחד בעולם שיוכל להשלים את החסרונות שלך. גם אם הוא יבוא ויתן לך את המיליון דולר שחסרים לך, את הארוחות שאתה צריך, את הבית שאתה צריך, הוא יכול לתת לך הכל, אבל הוא לא יכול לתת לך את התחושה הזאת של של הקניין העצמי, שבהעדרו עולה תחושת הבושה. זה כאילו על כל דבר בעולם יש עטיפה של בושה, ואם אני רוצה לאכול, ליהנות מהדבר הזה, אני צריך להסיר את העטיפה של הבושה. איך אסיר את העטיפה של הבושה? ע"י זה שאתן יגיעה. מה אמרו בפרקי אבות? "יגעת ומצאת, תאמין, לא יגעת ומצאת, אל תאמין" (מגילה, ו' ב'). אין חיבור. יכולות לבוא לאדם הארות, תובנות, אבל הוא צריך לתת יגיעה בלימוד, יגיעה במשהו. על כל שפע שיש בעולם הזה צריך לתת יגיעה, אחרת נוצרת שם בושה, ויש לה אחר כך המון תולדות בנפש.

שאלה: בושה היא לא בעצם הרגש הכי קשה שלנו?

דוד אגמון: זהו רגש שורשי מאוד. אבל אם לוקחים את זה לכיוון החיובי, בושה היא בעצם הסמן קיצוני-ימני שלנו. אם אנחנו חשים אותה, היא דוקא יכולה להחזיר אותנו למסלול. זה מה שמעורר אותנו. בתנאי שאנחנו מודעים למה זה הבושה הזאת, וכשהיא עולה אנחנו מתחילים לפשפש בה. כי בושה זה אותיות שובה. "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד השם אֱלֹקֶיךָ" (הושע י"ד, ב'). אם אנחנו מרגישים את הבושה סימן שלא נתנו מספיק יגיעה על משהו וצריך לשוב בתשובה על כך, לתקן את צינורות השפע שנפגמו.

שאלה: ממה נובעת אי-הרגשת הבושה?

דוד אגמון: אם לא מרגישים בושה, זה יכול להיות שהתייגענו ואנחנו לא מבינים שהיגיעה במקום מסוים הסירה את הבושה מדבר אחר, יש גם מצבים כאלה. שנית, יכול להיות שאנחנו לא ערים לבושה, קוראים לה בשמות אחרים. אנחנו מרגישים כל מיני תסכולים, כעסים, קלות דעת, יכולים לתת לזה כל מיני שמות, ויכול להיות שהשורש של כל זה אצלנו בנפש הוא הבושה, החוק הטבעי הזה.

לדוגמא, נניח אדם שלא מברך על מזון, הוא נקרא גנב. למה? מי שלומד מה זו ברכה, על המשמעות הפנימית של הברכה, מבין שלמעשה זו יגיעה שאני עושה כדי לקבל את השפע שיש במזון שאני מקבל. אם אני לא עושה את זה, כאילו גנבתי. אז מה נוצר? בושה. מישהו מקשר את זה שהוא אכל לאפה בדיזנגוף ולא ברך עליה לאיזו תחושת בושה שנוצרה אצלו בנפש? לא. כי אנחנו מאוד מפוזרים. אנחנו לומדים מבעל הסולם איך למקד את הדברים: רצון לקבל על מנת לקבל, רצון להשפיע, בושה – כללים פשוטים בנפש. איך אנחנו יודעים שזה עובד? מי שלמד את זה כמה שנים, רואה איך זה עובד בכל מצב – בלימוד התורה, במערכות יחסים, בכל מקום.

היום ברור לי שהמזון שלי מגיע מאת השם, אם אקח משהו ואשכח לברך עליו ארגיש בושה. אבל לא תמיד אנחנו מודעים. אנחנו כמו "סוס שוטף במלחמה", רצים בדרך שלנו ומקשיבים לכל מיני דעות ודברים שיש לנו בתוך הראש, ואנחנו לא מזהים את השורש של הדברים. בעבודה הרוחנית דבר ראשון שצריך לעשות זה מסך שעוצר את הקבלה האוטומטית. מסך שמאפשר לי לבדוק ממי אני מקבל את השפע הזה… מה אני מברך על זה… זה סוף לקבלה האוטומטית. סוף לבושה.

שאלה: אם אדם לא מודע לזה שצריך לברך על המזון, אז לא תתעורר בו בושה?

דוד אגמון: גם אם אדם לא מודע לחוק הטבעי הזה, גם אם הוא לא יודע, והוא יהודי, מתעוררת בו בושה. רק שזה ברובד פנימי. הוא לא מודע לה. גם אני לא הרגשתי בושה. לא כל החיים שלי ברכתי על המזון. גם אני לא הרגשתי בושה על זה שזללתי בארבע בבוקר ג'אנק פוד. אבל סבלתי מכל מיני מיחושים אחרים… ובואו נזכור שהאכילה היא רק דוגמא אחת. אם בעל הסולם אומר לנו שמתעוררת באדם בושה כשהוא מקבל שפע ללא יגיעה, זה פשוט. כל השאר זה סיבוך. עכשיו צריך לפשט את הנפש. מה אומר שלמה המלך? "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז', כ"ט). בואו ננסה לפשט.

הערה: המסך של הברכה אמנם עוצר את האוטומט, אבל אומרים לנו שגם בזמן האוכל, צריך לאכול בשביל להשפיע.

דוד אגמון: בהחלט. כל פעולה שאדם עושה אמורה להיות לצורך השפעה. צריך להתבונן במעשים, שהדעת תהיה מכווננת. זו כבר מדרגה נוספת. זה נושא עמוק בפני עצמו. יש עניין שלם של "אכילה רוחנית" מי שרוצה קצת להרחיב בעניין מוזמן לשמוע את השיעור העמוק והנפלא של הרב יוחאי ימיני בנושא. מומלץ.

"והנה זה אמור רק כלפי הנבראים מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלימותו הנעלה ית' וית'. וזהו שהכין לנו ע"י היגיעה והטרחה וע"י העסק בתורה ומצוות, להמציא את"– העניין של הבושה והיגיעה – "רוממותינו בעצמינו". הבורא נתן לנו דרך איך לצאת מהפלונטר הזה. תקשיבו ללשונו: "להמציא את רוממותנו בעצמנו". מה שאומר הנביא, "וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיהו נ"א ט"ז), וחז"ל אמרו, "אל תקרא עמי אלא עימי, שאתם עימי בשותפות" (הקדמת ספר הזוהר, אות ס"ז). הקב"ה אומר לנו, נשמות ישראל, אתם איתי בשותפות, אתם השותפים שלי. בראתי לכם עולם בו אתם יכולים להתייגע ע"י תורה ומצוות, להתייגע במעשים טובים, ולהמציא את הרוממות שלכם, עד שתגיעו לתכלית הרוממות ויהיה בינינו דבקות שלמה. כי אתם השותפים שלי.

"כי אז כל העונג והטוב המגיע לנו ממנו ית' דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחי' קנין עצמינו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו, שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים לדבר, שאין לנו טעם של שלימות זולתה, כמבואר". לא כמו שהיה בתחילת הבריאה. בתחילת הבריאה נבראנו מושלמים, מלאים באור, עם כפית זהב בפה, קצפת, שמנת, מסכי פלזמה… הכל היה שם באינסוף, כל האהבה, המלאות, העונג והשפע – הכל היה שם, והוא נתן לנו דרך לרדת אל תוך החושך הזה ולהתייגע, להגיע חזרה אל המקום ההוא, של הדבקות בשלמות אבל הפעם בבחינת קניין עצמנו, ע"י יגיעה.

עכשיו אגיד בפשטות את מה שלומדים בתלמוד עשר הספירות, חלק א'. צריך להבין שהקב"ה ברא אותנו מושלמים בתכלית השלמות. באור אינסוף, כל הנשמות שלנו היו שם באחדות גמורה מלאות באור. אלא שבגלל שנבראנו ע"י הבורא, היה בנו גם ניצוץ נברא וגם ניצוץ בורא. בשלב מסוים, התעוררה תחושת הבושה, שאנחנו מקבלים את כל השפע הזה בלי לתת יגיעה. אז אמרנו משהו כמו, גם אנחנו רוצים להיות כמו הבורא – רוצים להשפיע. התעורר בנו הניצוץ הזה של הבורא. איך גם אני יכול להשפיע? איך גם אני יכול לעשות פה משהו? תארו לכם שאתם יושבים ליד השמש, ומדליקים גפרור. אין לזה שום אפקט. קיבלנו את כל השפע והתענוג בלי להתייגע. הנשמות אמרו, לא! התעוררה בהן בושה. זה נקרא לחם הבושה. מה עשו? דחו את האור. אמרו, שוברים את הכלים ולא מקבלים… כמו שכתוב אצל האריז"ל, "וכאשר עלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות…". בעל הסולם אומר, מה זה "עלה ברצונו"? לא שהבורא רצה לשנות את המצב של השלמות, אלא שאנחנו לא רצינו לקבל ככה את האור ולכן דחינו אותו. ומה קרה כשדחינו את האור? נהיה חושך. זאת הבריאה, חושך. בריאה מלשון בר, לשון חוץ, שיצא מהאור. הצמצום – מי עשה אותו? הנשמות. כך נהיה חושך בבריאה. ביקשנו לרדת למקום של חושך. לתחתית הזאת של הקפה בוץ שאנחנו נמצאים בה. ביקשנו לרדת לכאן כי פה אפשר לעשות אור. איך אומר הרב קרליבך? כמה טובות יכול יהודי לעשות ברחובות תל אביב… כמה טוב אפשר לעשות בכל מקום. כמה אנשים אפשר לעזור להם בכל שעה… יש לו סיפור כזה על מנקה רחובות מיוחד אחד בתל אביב… תקראו. (הרב קרליבך, "יחד כולם קדושה – סיפורים", הגיבן הקדוש, עמ' 111)

העניין הוא שאנחנו בחרנו להיות פה, ויש כלל בקבלה שהבחירה בעולמות העליונים היא חוק בעולמות התחתונים. ברגע שאנחנו ביקשנו את הדבר הזה, להשפיע, להתייגע, זהו, זה נהיה חוק בבריאה. זהו אותו חוק שבעל הסולם מדבר עליו, שאי אפשר לקבל בלי יגיעה. יגעת ולא מצאת? אל תאמין. לא יגעת ומצאת? אל תאמין. יגעת ומצאת – תאמין.

[הדברים שנאמרו פה זה בקיצור נמרץ ולשון קלה. צריך ללמוד את כתביו של "בעל הסולם", "הקדמה לספר הזהר" וכו' בעמקות ובעיון]

אות ט': "אמנם כן ראוי לנו להתבונן בעיקרו ומקורו של חוק טבעי זה, ומבטן מי יצא לנו פגם הבושה ואי הסבלנות, שאנו מרגישים בעת קבלת החסד ממי שהוא? אולם דבר זה מושכל מחוק הידוע לחכמי הטבע אשר כל ענף טבעו קרוב ושוה אל שורשו"כמו שאומרים, תחת עץ תפוח לא נופל אגס. אם השורש הוא של עץ תפוח, לא גדלים ממנו אגסים. "וכל הענינים הנהוגים בשורש יתרצה בהם גם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק תועלתו מהם. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם לא יוכל לסובלם וגם ניזוק מהם. וחוק זה מצוי בין כל שורש וענף שלו ולא יעבור".

"ומכאן נפתח לנו פתח להבין מקור כללות התענוגים והיסורים הקבועים בעולמנו, כי מתוך שהשי"ת (שהשם יתברך) וית' הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל הענינים הכלולים בו ית' ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושמו לנו וינעמו לנו, משום שטבענו קרוב לשורשינו ית'. וכל הענינים שאינם נוהגים בו ית', ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלה נגד הטבע שלנו, ויהיה קשה לנו לסובלם". מה זה "לא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה"? יש איזה מקור אחר בבריאה? הרי הכל בא ממנו. אלא שיש דברים שנמשכו ממנו בהמשכה ישרה, ויש דברים שהם תוצאה של הירידה אל תוך המציאות של העולם הזה. אבל כמו שהרב שלנו אומר, אל תגיד "היצר עשה לי ככה", "היצר הפיל אותי", "השטן רודף אחרי", "עושים לי עין הרע" וכו', כל הדברים האלה כולם חיילים וכולם עובדים אצל הקב"ה. אבל הם קיימים כתוצאה מעצם קיום העולם הזה, מעצם בריאת העולם הזה, מבריאת החושך. שוב, הדברים הם עמוקים מאוד.

"דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, ושונאים מאד את התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה אם לא להשגת המנוחה, והיה זה, מפני שהשורש שלנו איננו בעל תנועה זולת בעל המנוחה, ואין תנועה ח"ו נוהגת בו כלל ולפיכך תהיה זו גם כן נגד טבענו ושנואה לנו." כבר אמרנו קודם שתנועה נובעת מחסרון, וחס וחלילה להגיד שבבורא, באור אינסוף, יש איזשהו חסרון. כי ממי יקבל השלמה של החסרון הזה? הוא הנקרא אור אינסוף. "ועד"ז, אנו אוהבים מאד את החכמה ואת הגבורה ואת העושר וכו', שהוא משום שכל אלה כלולים בו ית' שהוא שורשנו… אנחנו אוהבים את החכמה כי הוא מקור החכמה, וכולם אוהבים חכמה. כולנו בתוכנו שונאים את הבורות, את הטיפשות, את הכסילות. מה אנחנו אוהבים? את החכמה, החוזק, העשירות, היופי וכו' "…וע"כ שונאים אנו מאד את הפוכם, כמו הסכלות והחולשה והעניות, משום שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, שזהו עושה את הרגשתנו מאוס ושנוא וגם גורם מכאובים לאין סבול".

אהבתם? שתפו

מוקדש לרפואת קרן נעמי בת עפרה, בתיה בת ויקטוריה בתוך חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת הרב אברהם ברנדוויין בן לאה זצ"ל

השאירו תגובה

אודות הכותב

הרב דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במרכז מודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד. דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.