לומדים יחד 'ואהבת' – מס' 6

התפתחות האדם כחלק מתיקון החברה

מתוך לימוד קבוצתי במאמר 'מתן תורה' של הרב אשלג, 'בעל הסולם', דיון ושאלות תשובות עם הרב דוד אגמון

לימוד רוחבי

המאמר שאנחנו לומדים הוא אמנם מאוד קצר אך מאוד עמוק, הוא עוסק בנושא הכי גדול שיש, 'ואהבת לרעך כמוך' – בטבע האדם ואיך אפשר בכלל להגיע ל'ואהבת לרעך כמוך' לנוכח טבע האדם. לקחתי על עצמי ללמד אותו דווקא לרוחב, כלומר, הבאנו ציטוט מאגרת של בעל הסולם והבאנו עוד קטעים ממקורות שונים, והפעם אנחנו גם נלמד קטע מהספר "מכתב מאליהו" של הרב אליהו דסלר. ביהדות חשוב הרוחב. אם תשמעו את הרב שלנו מדבר על בעל הסולם הוא מחשיב אותו לגדול שבגדולים, ומצד שני, מי ששומע שיעורים של הרב שומע מבואות מליקוטי מוהר"ן, מספר התניא, והרבה מקורות אחרים כמובן. יהודי צריך תמיד להרחיב את הלימוד שלו. אמנם בדרך לימוד זאת אנחנו אולי מתפזרים קצת, ובמיוחד שאנחנו גם נותנים ביטוי לחברים שבאים לכאן, לשאול שאלות, להביע דעות, שאנשים יבינו שהם יכולים לדבר פה ולנסות להוריד את האורות אל תוך הכלים של היומיום, של המעשה, אבל בכל מקרה אנחנו מרווחים את העומק של העניין ולכן זה מאוד חשוב ההרחבה הזאת.

המשך לימוד:

אות י"ב: (עמוד ל')

ואלההם דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד) בשאלתם, וכי מה איכפת לי' להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות עכ"ל. והצירוף הזה, פירושוהזדככות הגוף העכורשזוהי התכלית היוצאת מקיום התורה והמצוות כולן. מפני שעייר פרא אדם יולד, כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה הוא מצוי בתכלית הזוהמא והשפלות, שפירושם הוא ענין רבוי גדלות האהבה העצמית הנטבעת בו, אשר כל תנועותיו סובבות בחזקה על קטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום. באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית' וית', דהיינו מן הקצה אל הקצה, בהיות השורש ית'כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל ח"ו,ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום, וע"כ נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמה המצויה בעולמנו האנושי.

וככל שהוא הולך וגדל, כן יקבל מהסביבה שלו שיעורים חלקיים של "השפעה לזולתו" וזהו ודאי תלוי בערכי ההתפתחות הנמצאים באותה הסביבה. והנה גם אז מתחילים לחנכו בקיום תורה ומצוות לאהבת עצמו – משום שכר בעוה"ז ועוה"ב, המכונה "שלא לשמה", כי אי אפשר להרגילו באופן אחר. וכשגדל ובא בשנים, אז מגלים לו איך לבא לעסק המצוות לשמה, שהיא בכוונה מיוחדת רק לעשות נ"ר ליוצרו. כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פ"י) שלנשים וקטנים אין לגלות את העסק בתורה ומצוות לשמה, כי לא יוכלו שאתו, רק כשגדלים וקונים דעת ושכל אז מלמדים אותם לעשות לשמה. וכמ"ש ז"ל, "מתוך שלא לשמה בא לשמה", שהיא מוגדרת בכוונהלעשות נ"ר ליוצרו ולא לשום אהבה עצמית.

וע"י הסגולה הטבעית שבעסק התורה והמצוות לשמה אשר נותן התורה ידעה, כמ"ש ז"ל (קידושין ל:) שהקב"ה אומר: בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין, הרי נמצא הנברא ההוא הולך ומתפתח ופוסע אל על בדרגות ומעלות הרוממות האמורה, עד שמספיק לאבד מקרבו כל הניצוצות של אהבה עצמית, וכל מצותיו שבגופו מתרוממים, ועושה את כל תנועותיו רק להשפיע, באופן אשר אפילו ההכרחיות שהוא מקבל, זורם ג"כ לכונת ההשפעה, כלומר כדי שיוכל להשפיע. וזהו אמרם ז"ל: לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות.

אנחנו עוסקים בהתפתחות האדם. אגב נהוג לומר, "אותיות מחכימות", והכוונה שכאשר לומדים חשוב להסתכל על הכתוב ועל האותיות ולא רק לשמוע באוזניים, זה לא סתם, ההסתכלות הזאת מחכימה את האדם, זה מחבר את את האדם אל החכמה.

אות י"ב:

"ואלה הם דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד) בשאלתם, וכי מה איכפת לי' להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות עכ"ל. והצירוף הזה, פירושו הזדככות הגוף העכור שזוהי התכלית היוצאת מקיום התורה והמצוות כולן". הצירוף הזה פירושו כמו לצרוף את הכסף, בירור הכסף, כשמפרידים את הסיגים, הקליפות, כדי להשיג את הכסף הטהור. התכלית היוצאת מקיום התורה והמצוות כולן היא זיכוך הגוף העכור. למה? "מפני שעייר פרא אדם יולד, כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה הוא מצוי בתכלית הזוהמא והשפלות, שפירושם הוא ענין רבוי גדלות האהבה העצמית הנטבעת בו, אשר כל תנועותיו סובבות בחזקה על קטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום. באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית' וית', דהיינו מן הקצה אל הקצה, בהיות השורש ית' כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל ח"ו, ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום, וע"כ נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמה המצויה בעולמנו האנושי. וככל שהוא הולך וגדל, כן יקבל מהסביבה שלו שיעורים חלקיים של "השפעה לזולתו" וזהו ודאי תלוי בערכי ההתפתחות הנמצאים באותה הסביבה. והנה גם אז מתחילים לחנכו בקיום תורה ומצוות לאהבת עצמו"שזה אומר תורה ומצוות שלא לשמה. מחנכים אותו לקיום תורה ומצוות לאהבת עצמו: יהיה לך טוב, זה יעשה לך טוב, אבא שלך בשמיים יאהב אותך. זה יתן לך שכר נפלא, תהיה צדיק. "משום שכר בעוה"ז ועוה"ב, המכונה "שלא לשמה", כי אי אפשר להרגילו באופן אחר. וכשגדל ובא בשנים, אז מגלים לו איך לבא לעסק המצוות לשמה, שהיא בכוונה מיוחדת רק לעשות נ"ר ליוצרו". רק להיות כלי, לעשות נחת רוח, מנחת לרוחניות. מנחת לרוח של הקדוש ברוך הוא, לאור של הקדוש ברוך הוא. כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פ"י) "שלנשים וקטנים אין לגלות את העסק בתורה ומצוות לשמה, כי לא יוכלו שאתו, רק כשגדלים וקונים דעת ושכל אז מלמדים אותם לעשות לשמה. וכמ"ש ז"ל, "מתוך שלא לשמה בא לשמה", שהיא מוגדרת בכוונה לעשות נ"ר ליוצרו ולא לשום אהבה עצמית".

"וע"י הסגולה הטבעית שבעסק התורה והמצוות לשמה, אשר נותן התורה ידעה…" כלומר יש סגולה טבעית בעצם קיום התורה והמצוות בדרך הזאת של "לשמה", שמי שנתן לנו את התורה ידע אותה. "כמ"ש ז"ל (קידושין ל:) שהקב"ה אומר: בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין, הרי נמצא הנברא ההוא הולך ומתפתח ופוסע אל על בדרגות ומעלות הרוממות האמורה, עד שמספיק לאבד מקרבו כל הניצוצות של אהבה עצמית, וכל מצותיו שבגופו מתרוממים, ועושה את כל תנועותיו רק להשפיע, באופן אשר אפילו ההכרחיות שהוא מקבל" – הדברים ההכרחיים, כמו אוויר, כמו מים, כמו אוכל, "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" (משלי י"ג, כ"ה), המעט שהוא לוקח מהעולם לעצמו זה רק כדי קיומו – "זורם ג"כ לכונת ההשפעה, כלומר כדי שיוכל להשפיע. וזהו אמרם ז"ל: לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות".

למה ניתנו לנו התורה והמצוות? שאלו חז"ל, "וכי מה איכפת לי' להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף?". מה איכפת לקדוש ברוך הוא אם אני שוחט את הפרה מפה או משם. מה אכפת לו הדיוקים האלה? אלא אמרו חז"ל שניתנו המצוות לצרף בהן את הבריות. בכל מצווה מה-613 מצוות, הוא אומר, יש סגולה מיוחדת, שאם מקיימים אותה כראוי, כשמגיעים לקיים אותה כראוי, היינו במדרגת הלשמה, אז האור שלה, עצם החיבור הזה – כי אמרנו מצווה מלשון חיבור, צוותא – עצם החיבור הזה משנה את התדר של האדם מרצון לקבל – לרצון להשפיע, וזאת הסגולה.

כל אדם עובר בעולם הזה מסע, כולל אפילו משה רבנו, מהיותו בתחתית ובשפל המעמד האנושי, המצב האנושי הזה של להיות רק עם ניצוצי קבלה לעצמו, וכל אדם יכול להגיע עד למצב שיבער מתוכו את כל ניצוצי הקבלה לעצמו לחלוטין ויחליף אותם בניצוצות השפעה. זה המסלול.

הערה: תהליך הצירוף הזה של הבריות הוא גם בין אדם לאדם…

דוד אגמון: כן, גם האדם נצרף בתוך עצמו, הוא מגיע ליותר ויותר אחדות על ידי בירור הניצוצות והתקדמות במסלול הזה, וגם יש פה את ההיבט של לצרף את כל הבריות, לחבר את כולנו יחד כחברה. למרות שמלכתחילה הוא מדבר כאן לצרף את האדם עצמו, לחבר את הטוב שבו ולהיפרד מהרע. הר"ע אני מזכיר, זה ראשי תיבות של רצון עצמי. דיברנו בסוף המפגש הקודם, בתחילת אות י"ב, שזה די מזעזע לשמוע על תינוק, על התינוקות שלנו, על ההתחלה התמימה והטהורה הזאת, דברים כאלה… הוא אומר דברים מאוד לא נעימים לשמוע: שפלות, שיא הזוהמה….

הערה: ההתייחסות הטבעית שלנו לילד היא של אהבה ואמון, אבל אדם מגיע לעולם ברצון רק לקבל, וזה המצב הרוחני הכי נמוך שלו. הוא נמצא באפס וצריך להגיע לאינסוף.

דוד אגמון: כמו שאמרנו, תינוק זה אותיות ניתוק. האדם מתנתק מאור אינסוף, הוא הופך להיות כביכול יחידה עצמאית, שעכשיו תדאג רק לעצמה ותהיה רק ברצון הזה לקבל, ואז, בהתאם לסביבה שבה האדם נמצא, הוא יתחיל להתפתח ויבין שיש פה איזה "משחק", צריך לעשות משהו עם עצמי, צריך להפך את הטבע שלי. אז כולנו פה קצת תינוקות עדיין, אם אנחנו מבינים נכון את מה שכתוב פה, כי אנחנו עדיין בתהליך של להבין מה קורה, לאיזה כיוון הולכים עם החיים.

הערה: יש סיפור שאני רוצה לספר שוב, באחד הערבים היו כאן הילדים של דוד…

(קשה לו להמשיך מההתרגשות הגדולה).

דוד אגמון: אני אמשיך ברשותך… הילדים שלנו היו פה איזה ערב, ושמוליק ביקש מהבן הקטן שלי, קוראים לו גם שמואל, שייתן לו סוכריה, כי יש להם את אותו השם, והילד בן שנתיים וחצי לא רצה. אז אשתי, שעברה לידו, אמרה לשמואל הקטן: "תשפיע, תשפיע", והוא מיד הוציא את הסוכריה מהפה ונתן לשמואל את הסוכריה. אז זה באמת מאוד מרגש. אנחנו כבר קצת פחות מתרגשים מזה כי זו הדרך שאנחנו קיבלנו מהרב לחנך את הילדים שלנו.

הערה: כשמלמדים ילדים מה זה 'ואהבת לרעך כמוך' ואיך להשפיע… אז אלה התוצאות.

דוד אגמון: אנחנו מצווים להכין אותם, ללמד אותם את הלך הרוח הזה של להשפיע. זה שהתינוק נולד ככה, הוא גדל ומגדיל את הכלים שלו לקבל לעצמו. אבל כשהוא מגיע לגיל 13 מתגלה אצלו אותה נקודה שבלב, אותה נקודה של השפעה, הנקודה של הנשמה. עד אז תפקיד ההורים הוא להכין את הילד לרגע הזה של המהפך, לרגע הזה של השינוי, שהוא יפסיק להקשיב לקולות האגואיסטיים שלו, שהוא יידע כבר מקטנות למה מצפים ממנו כשהנקודה הטובה תיכנס לפעולה. ייעודו לקיים תורה ומצוות, להיות כלי של השפעה, להיות במרחב של נתינה ולא של חשיבות עצמית כל כך גדולה כמו שאנחנו רואים היום, הנוער שמסתובב בחשיבות גדולה מדי של עצמו.

הערה: והנקודה הטובה הזאת לא יכולה להופיע קודם?

דוד אגמון: בבסיסו הילד עד גיל 13 מונע ע"י הרצונות העצמיים שלו, האגואיזם הבסיסי. בהחלט יש מקום לאמן אותו לחשיבה אחרת ולהתנהלות אחרת – חשיבה ועשייה של נתינה ראיית והרגש הזולת. בוודאי שיכולים לראות ביטויים כאלה אצל ילדים גם מתחת לגיל 13, שהם כאמור תוצר של חינוך ואימון, אולם ע"פ רוב, "היצר הטוב" מקבל ביטוי משמעותי רק לאחר גיל בר המצווה. בגיל 13 הילד נהיה בר מצווה, רק אז הוא יכול להתחיל לעשות את זה בזכות עצמו. עד אז זה הנחלה וחינוך. גם אנחנו, שאנחנו מתחילים את הדרך בגיל 40, בגיל 50, ופתאום הבנו, שיש דבר כזה, רצון לקבל לעצמו, רצון להשפיע, אנחנו צריכים עכשיו לשנות את דרכנו, אנחנו צריכים להגיע לתורה שלא לשמה, ואח"כ בעזרת השם לתורה לשמה, כופים על עצמנו, מחנכים את עצמנו מחדש. זה לא קל עכשיו, אחרי כל השנים, לעורר את הנקודה הזאת שכאילו נרדמה בפנים. כמו שאמרנו, קראו לה "פראייר" במשך כל השנים, לנקודה הזאת, ודחקו אותה לאיזו פינה. ועכשיו להשקיט את כל הרצונות… אני אומר, "אני אקום ואשפיע עכשיו", אבל מיד יש קול שאומר, "לא, תן להם קודם לעשות את הצעד… לא, מה יקרה אם…" יש לנו כבר המון פחדים והמון מגננות, יש לנו המון קולות של היצר הר"ע הזה, של הרצון העצמי. אז עכשיו אנחנו צריכים לחנך את עצמנו מחדש, ובקבוצה – ותכף נקרא את המאמר של הרב דסלר – בקבוצה זה הרבה יותר קל לעשות. זה מה שאומר הרב שלנו, אם אדם אחד יחליט לישון רק שלוש שעות בלילה, הוא יתמוטט אחרי כמה ימים. אבל אם קבוצה תחליט לישון שלוש שעות בלילה לצורך איזושהי מטרה, זה יהיה להם הרבה יותר קל, והם יצליחו.

הערה: עד גיל מצוות יש המון השפעה להורים, לחינוך שההורים נותנים…

דוד אגמון: למעשה, זה כמו במחשב, עד גיל מצוות כל התיקייה של האדם נמצאת בתוך התיקייה של ההורים. אם הוא עושה עברות, מצוות, הכל נרשם בתיקייה של ההורים. עד הבר מצווה שאז אומרים "ברוך שפטרנו מעונשו של זה". מהרגע שאדם נהיה בן 13 הוא חייב בעבודת התורה והמצוות, ואם לא חינכו אותו לזה, ואם לא חינכו אותו שעכשיו הוא צריך להיות אחראי, ואחראי זה אומר להשפיע לזולת, ואחראי זה אומר לקיים 'ואהבת לרעך כמוך', אז הוא די אבוד.

הערה: ומה עם אדם שעושה טוב לא בדרך תורה ומצוות?

דוד אגמון: הכוונה שהוא משפיע בדרכים אחרות, שהוא בעל ערכים, בעל מידות… דרך ארץ… אנחנו רואים הרבה בעם ישראל שכביכול לא הולכים בדרכה של תורה, אלא שהם באמת מלאים מצוות כרימון. צריך להבין שרוב המעשים האלה, אם היינו מסתכלים על השורשים שלהם, זה המצוות, אז זה גם כן חלק מהתורה והמצוות…

הערה: אבל יש אנשים שמתנגדים להגדרה הזאת…

דוד אגמון: בסדר, אז הוא לא יכנס לדת באופן רשמי, אין בעיה, זאת בחירה, אבל הנקודה היא באמת שהמעשה, כל מעשה טוב שיהודי עושה, זה בוודאי מצוות, וזה בוודאי טוב שהורים מחנכים ילד למעשים טובים ולנימוס, ולכיבוד זקנים וכו' , גם אם זה כביכול לא קשור לתורה ומצוות כרגע. אלה הם זרעים טובים. אלא מה, הסיכוי להגיע לקיים את תכלית הבריאה הוא כמעט אפסי ביחס למי שכן הולך בדרך הזאת במודע. בעל הסולם אומר כאן שהמצוות ניתנו כדי לצרף בהן את הבריות, והצירוף הזה פירושו הזדככות הגוף העכור. מה זה הגוף העכור? זה הרצון לקבל לעצמו. "שזוהי התכלית היוצאת מקיום התורה והמצוות כולן". ניתנו לנו התורה והמצוות כדי לזכך את החומר שלנו, כדי להעלות אותנו, כדי שנוכל בכלל להגיע לאפשרות של קיום תורה לשמה, שאז הסגולה הזאת תעבוד עלינו, שאז באמת ישתנו הכלים שלנו. העניין הוא גם שאדם יכול לשכנע את עצמו שהוא עושה מעשים של השפעה, אלטרואיסטיים לחלוטין, כשבעצם כל מעשיו הם לצורך עצמו.. לצורך תפיסתו את עצמו כאדם ערכי, כדי למצוא חן בעיני הבריות, כדי להשקיט את האגו על מעשים אחרים שעשה וכו'. זו בעצם נתינה לצורך קבלה עצמית. כך שלמעשה לא רק שאינו מזכך עצמו ומקיים את תכלית הבריאה אלא הוא רק מתרחק יותר מהתכלית.

הערה: דרך ארץ קדמה לתורה… שדרך ארץ היא ההכנה לקיום התורה לשמה.

דוד אגמון: במובן זה דרך ארץ קדמה לתורה זה עניין של תיקון פנימי, הכנת הכלי, תיקון מידות, וכו' וכו', וזה תנאי בהחלט הכרחי לעבודת המצוות.

הערה: מה הכוונה במילה לצרוף?

דוד אגמון: כמו לצרוף את הכסף. יש תהליך צירוף של הכסף, שמפרידים את הסיגים, את החלקים הפחות טובים, את הפסולת, מתוך הכסף. כתוב בזוהר הקדוש שיש זהב, כסף ונחושת, כסף זה החסד, זהב זה הגבורה, ונחושת זה התפארת. אז דווקא הכסף, כי מדובר פה על חסד, השפעה ונתינה, להדבק בעשיית חסד אינסופית.

יש עוד משהו כאן שאנחנו רוצים להבהיר או שהדברים ברורים?

הערה: נאמר שתורה לשמה זה לא לתינוקות ולא לנשים. אולי אלה מדרגות באדם. בכל אחד יש גם תינוק, גם אישה וגם בוגר…

דוד אגמון: מה שהוא אומר כאן זה: "כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פ"י) שלנשים וקטנים אין לגלות את העסק בתורה ומצוות לשמה, כי לא יוכלו שאתו, רק כשגדלים וקונים דעת ושכל אז מלמדים אותם לעשות לשמה".יש בעיה בלעשות לשמה. כי האדם לא עושה שום תנועה אלא אם כן יש לו חסרון. הוא בא להשלים משהו. זאת אומרת שהוא צריך למעשה כל הזמן את הרצון לקבל לעצמו כדי להתקדם. התענוג שבמילוי החסרונות זה הדלק שלו להתקדם. ברגע שאומרים לו, אתה לא עושה יותר למען עצמך, אתה עושה רק לשמה, אין לו דלק. זו בעיה. לכן אם תבוא אליו מלכתחילה ותגיד לו, תשמע, לא בשביל עצמך בכלל, אז הוא נשאר בלי דלק, הוא לא ירצה ולא יוכל להתקדם ככה, ילד לא יכול להתקדם ככה. עכשיו, כשהוא מדבר על ילדים הוא לא מדבר רק על הילדים הקטנים אלא גם על הילדים הגדולים. אמנם בפשט של הדברים אכן אי אפשר ישר ללמד לנשים וקטנים לעבוד לשמה בגלל עצם טבעיותם. אשה זה כלי, היא הנוקבא והיא חייבת את המילוי הזה, את הדלק הזה. אז יותר קשה פה העבודה לשמה. אבל אם אנחנו מסתכלים על דברי הרמב"ם מצד הפנימיות, שזה הכל בנפש האדם, מדובר פה בסך הכל על מדרגות של קטנות. כל עוד אני במדרגות של הקטנות שלי, שזה נקרא נשים וילדים, כל עוד אני שם, אני חייב דלק לעבודה. אני לא יכול לעבוד לשמה. רק כשאני אגדל ואתפתח, לאט לאט אני אוכל לעבור בהדרגה לעבודה לשמה.

עד כאן מ"מתן תורה" להפעם. אנחנו מבררים את הדברים, מבררים את הסוגיה של 'ואהבת לרעך כמוך' ברוחב שלה, ומבינים למה היה חשוב פה שבעל הסולם נתן לנו את סדר ההתפתחות של האדם. לפני כן הוא שאל, האם אפשר בכלל לקיים את המצווה הזאת של 'ואהבת לרעך כמוך'? אם לא יוצאים מהקטנות, אם לא יוצאים מהרצון לקבל לעצמו, אם לא מתפתחים למקום הזה של תורה לשמה, איך אפשר בכלל לקיים 'ואהבת לרעך כמוך'? אנחנו נראה איך זה מתחבר, לאט לאט נרקמת כל התמונה שהוא מעביר לנו במאמר "מתן תורה".

לימוד מתוך "מכתב מאליהו" של הרב אליהו דסלר, איגרת "מאמר החסד והבחירה":

הרב דסלר חי בתקופתו של בעל הסולם וידוע שלמד מכתביו, בעיקר את פירוש "הסולם" לספר הזוהר. כפי שנראה גם במאמר הזה הוא משתמש הרבה פעמים באותם המושגים בדיוק. אנחנו נלמד ציטוט קטן מתוך המאמר.

"וערך גדול לעניין זה יש להתכללות בתוך הכלל, כי הוא הדרך המצוין אשר בו נוכל לעשות את עצמנו למוכרחים. ונבאר העניין: אמרו ז"ל כי ואהבת לרעך כלל גדול הוא בתורה. והלל אמר "דעלך סני לחברך לא תעביד", היינו, שבעל החסד הנה שאיפתו היא לתת את עצמו לאחרים. היינו, לבטל את עצמו בהם. והוא היפך החטפן ששואף למשוך את הכל אל עצמו ולבטלם בתוכו. זה ירגיש כי כל הכלל כולו הוא כמו גוף אחד, וירגיש את עצמו כמו ציפורן של אצבע קטנה מגוף הכללי, ולא ירגיש את האחרים בבחינה נפרדת ממנו, אלא בהתאחדות, כחדא ממש. והיינו, ואהבת לרעך כמוך, כמוך ממש. כמוך, בלי הפרש כלל. וכשם שבגוף האדם אי אפשר שיהיה לאיזה חלק מהגוף רצון פרטי נפרד, אלא כל מה שיחפוץ הוא חפץ האדם כולו, ואת אשר לא יחפוץ האדם כולו לא שייך שיחפוץ האצבע. כך מי שירגיש עצמו בבחינת חלק מן הכל, ולא בשום התפרדות, אי אפשר שיהיה לו רצון שיבוא מצד ההתפרדות. והנה יצר הרע, כל טענותיו באים תמיד רק מצד הפרטיות. ואפילו אם יבוא בעורמה להטעות את האדם בהלבישו את טענותיו בלבושי תיקון הכלל. אבל הלא כל מבין דבר יראה ברור כי תוכן הרצונות ההם בקרב הלב ממש אינו אלא פרטי. מעתה, אם ילמד האדם להתכלל בתוך הכלל ממש, הרי עשה את עצמו כמוכרח, לעשות כצורך האמיתי של הכלל. ורצונו הפרטי כבר נתבטל.

ולמדתי מזה דבר גדול מאוד בנוגע לקטנות מצבנו. אנו רגילים כל אחד ואחד לראות את עצמנו בהיותנו במקום תורה, כאילו במקרה הגענו שמה עם חברינו יחד. אבל כל אחד עדיין הוא עולם בפני עצמו. דהיינו, כמו תפוח בין הרבה תפוחים, שנזרקו יחד לתוך שק אחד. ומכיוון שכן, אנחנו יכולים כל אחד ואחד לעשות כחפץ רצונו. אמנם ההשקפה הזאת היא אשר תעכב בפני כל תועלת וכל התעלות. באמת הישיבה היא עצם מאוחד. כל אחד ואחד שבישיבה הוא חלק מכלל שלם. ולא שייך שיהיה לו רצון נפרד. אלא מתבטל הוא לגמרי לתועלת הכלל ואחראי הוא עליו. אם ככה נביט על עצמנו, הלא נזהר הרבה מאוד שלא להזיק לרבים בקלות שאנחנו מזיקים ליחיד. נפלא הדבר מאוד, ואמת הוא. ומעתה נבין את גודל ערך אהבת הישיבה. אהבת בית המדרש. כל אחד ואחד ממנו, ראוי שנאהב את ישיבתנו בכל לבבנו, ולהשתדל בכל עוז ממש, שתתעלה ותשתלם על ידי מעשה ידינו, על ידי התנהגותנו, על ידי לימודינו בהלכה ובמוסר, ועל ידי עומק לבביות תפילותינו. אם ככה נעשה כולנו לא הישיבה לבד תתעלה, אלא כולנו כל אחד ואחד נתעלה למעלה מאוד מאוד לכל דבר טוב ומועיל".

נתחיל להסביר מה שהרב דסלר אומר כאן: "וערך גדול לעניין זה יש להתכללות בתוך הכלל, כי הוא הדרך המצוין אשר בו נוכל לעשות את עצמנו למוכרחים…" מה זה לעשות את עצמנו למוכרחים? בן אדם חייב להיכלל בכלל, בקבוצה, כדי לצאת לדרך הזאת בכלל. בן אדם לבדו שואל את עצמו, למה שאני אתחיל להשפיע? למה שאני אעבוד על מנת להשפיע? למה שאני אנטרל את האגואיזם שלי? הרי כל העולם אומר, שתה קוקה קולה, תהנה. תדאג לעצמך. למה שאני אצא מהתלם? אז דווקא אם תכליל את עצמך בתוך הכלל, תבטל את עצמך בתוך חברה טובה, תמצא שם את הכוח לעבוד ולעשות את עצמך מוכרח לעבודה. זה יובן בהמשך.

"ונבאר העניין: אמרו ז"ל כי ואהבת לרעך כלל גדול הוא בתורה. והלל אמר "דעלך סני לחברך לא תעביד", היינו, שבעל החסד– אותו אחד שיש לו רצון להשפיע, להיטיב – "הנה שאיפתו היא לתת את עצמו לאחרים. היינו, לבטל את עצמו בהם". מה שחשוב זה איך אני יכול לשרת אותך. אתם יודעים מה זה אדון בעברית? זה בא מהמילה אדן, אדן החלון, שזה מה שמחזיק את כל החלון. אדני המשכן, עליהם עמדו עמודי המשכן אשר החזיקו את כל המשכן. אז אדון בעברית זה לא מי שמפקח מלמעלה ורודה בכולם ולוקח משכורות ענק ונוסע בכל מיני מכוניות, וכו', אלא אדון הוא דווקא מי ששם את עצמו מלמטה, הוא מבטל את עצמו, שאיפתו היא לתת את עצמו לאחרים, היינו לבטל את עצמו בהם. להגיע איתם לאחדות אמת. "והוא היפך החטפן – בעל הרצון לקבל לעצמו – ששואף למשוך את הכל אל עצמו ולבטלם בתוכו". כמו בולען. כמו חור שחור. למה יש בבריאה חורים שחורים? למה גילו את זה המדענים? כדי שאנחנו נבין את החור השחור שקיים בתוכנו. אחרת הקב"ה לא צריך חורים שחורים בבריאה. זה הכל כדי לספר לאדם על עצמו. איך קראו למכשף הגדול שרצה לשעבד את כל אומות העולם אליו? בלעם, בולען, היה גם את המלך בלע בן בעור. זה הכל הבליעה הזאת. זה כוח שקיים בתוך האדם.

"זה ירגיש – בעל החסד, זה שרוצה לבטל את עצמו בכלל ולהתבטל בתוך הכלל – זה ירגיש כי כל הכלל כולו הוא כמו גוף אחד, וירגיש את עצמו כמו ציפורן של אצבע קטנה מגוף הכללי. ולא ירגיש את האחרים בבחינה נפרדת ממנו, אלא בהתאחדות, כחדא ממש. והיינו, ואהבת לרעך כמוך, כמוך ממש. כמוך, בלי הפרש כלל".

אני חייב לעצור רגע לפני שממשיכים. אמרתי שבמפגשים האלה אני רוצה להרגיש פתוח אתכם. אני חייב לשתף אתכם שלמרות כל התהליך שזכינו לו, השליחות ב"מודעות", אני לא יכול אפילו להגיד שכבר התחברנו לתורתו של בעל הסולם, כי היא עמוקה מני ים, ולומר שאנחנו מבינים את תורתו של בעל הסולם זו יומרנות, אבל בכל התהליך של השנים האחרונות מצאתי שהאמת הזאת היא כל כך מדויקת. מצאתי את זה בפנימיות שלי. מה שאומר פה הרב דסלר זה כל כך מדויק. רוב, אם לא כל, הנברוזות של האישיות שלנו, נובעות בדיוק מהנקודה הזאת. אם אני מכליל את עצמי בתוך הכלל או מוציא את עצמי מהכלל. למה לחז"ל היה כ"כ חשוב להגיד לנו, "כל המשתתף בצער הציבור…", דהיינו צם בתשעה באב ובוכה על חורבן ירושלים, ואם רע לציבור אז הוא מרגיש את זה ורע לו, הוא לא מוציא את עצמו מהכלל, הוא משתתף בצער הציבור – "זוכה ורואה בנחמתהציבור", למה הם הדגישו את זה? למה זה כל כך חשוב להכלל בכלל?

אנחנו רואים מה קרה בדור הזה בני אדם הפכו להיות מנותקים זה מזה וכולנו סובלים מאוד בדיוק בגלל זה. אני יכול להגיד לכם את זה ממש על בשרי, שכל החיים, הפירוד הזה, תחושת האגו, תחושת ה"אתה חייב לדאוג לעצמך", "תזהר שלא יפגעו בך", וכו', כל ההאבסה הפסיכולוגית הזאת שהאכילו אותנו, גרמה לי כל החיים להיות בדריכות נוראית. כל הזמן אתה עומד, אתה, מול כל השאר, כל הסביבה. כל הזמן זה היה ההשוואה הזאת של "אני" "מולם". איזו עבדות. רק ברגע שהתחלתי ללמוד את העניין הזה של התבטלות בתוך הכלל, של לעבור לצד של הנותן, של הדואג לזולת, של ה"לא חושב על עצמו", שלא בכל רגע חושב, "איך זה יישמע מה שאמרתי, אוי לא, מה לא אמרתי, איך זה נראה…". פתאום זה להפוך להיות אדון לזולת, כזה שדואג לכולם, ולא עבד של הזולת, במובן הזה של כל הזמן לשפוט את עצמי מולם. במקום זה עכשיו זה כל הזמן פשוט לזרום ולהיטמע בתוך הכלל, לראות איך אפשר להיטיב. זה משחרר את הנפש. זאת התבגרות רוחנית.

תלמידה: יש כאן איזשהו קונפליקט… כשאדם מנסה לתת מעצמו, לתת את הזמן שלו, הוא עדיין צריך כל הזמן לדאוג לעצמו, יש לו את ההספק של כל הדברים שלו, מה שהוא צריך…

דוד אגמון: כן, יש את ההספק, המשימות לעשות, תפעול החיים האישיים…

תלמידה: ולא מצליחים לעמוד בהספק הזה…

דוד אגמון: אתם מבינים את הקונפליקט שמוצג פה? זה מאוד מוצדק. כי אם אני אקח את כל המשכורת שלי מהבוס ואני אלך בדרך הביתה ואני אשפיע לזה ואשפיע לזה… בסוף אחטוף מאשתי על הראש כי הגעתי הביתה בלי כסף כלל. "השפעתי" בדרך, "השפעתי" לכולם… ברור, שלא מדובר רק על כסף… זה גם אנרגיה וגם מילים טובות וגם טיפול וזמן… הרי אדם חייב לדאוג גם לצרכי עצמו. אז קודם כל, כתוב אצל בעל הסולם, "ההכרח לא יגונה". זה הסמן שלנו. אם אני צריך אוויר אני לא מגונה על זה שאני צריך לקבל לעצמי אוויר, או שאני צריך כך וכך כסף או כך וכך זמן כדי לסיים את התואר, אם אני צריך את זה לצרכי עצמי, זה לא יגונה –

תלמידה: צריך כדי להשפיע.

דוד אגמון: בדיוק! כדי להשפיע. זו התמונה היותר גדולה, ומה שעוד חשוב להוסיף לשאלת הקונפליקט הזאת, זאת הידיעה שאנחנו נמצאים בתוך תהליך, בשלב מעבר, בשלב לימוד. אנחנו לומדים את תורתו של בעל הסולם. אף אחד פה לא מתיימר להגיד שהוא מקיים את תורתו של בעל הסולם. "אור הגנוז", היישוב שלנו, שזה המקום הכי קרוב לדרך הזאת בכל העולם, גם כן מעידים על עצמם שהם עוד לא שם בכלל. זה תהליך וזה מאוד גבוה. אנחנו מקווים שככל שיצטרפו יותר אנשים לתודעה הזאת, התהליך יהיה יותר מזורז ויותר קל.

הערה: אבל איפה עובר הגבול? לא כל נתינה היא נכונה.

דוד אגמון: אז אני קורא לזה "אמנות הנתינה", וזו באמת אמנות וצריך ללמוד אותה. איך אני נותן בלי לדלדל את כוחותיי ובלי לדלדל את כוחותיו של השני, כי אני עלול גם לדלדל את כוחותיו. נתתי לו יותר מדי ואז הוא עלול לשנוא אותי על זה, כמו שדיברנו במפגש הקודם על תחושת הבושה שמתעוררת. אז אנחנו בתהליך לימוד של "אומנות הנתינה". חשוב מאוד הדברים שאת שואלת, ואני חושב שלגבייך, אם אפשר, את אמנם עסוקה מאוד בלימודים, אבל את מחויבת בדרך הזאת כל הזמן לברר, למה הלימודים האלה, בשביל מה הלימודים האלה, מה הכוונה בהם? האם זה להשפיע? צריך לשים את הדברים בפרופורציות, כי אם את אומרת לחברה, אני חייבת ללמוד עכשיו ולא יכולה לבוא לעזור לך, אז צריך לזכור שגם הלימודים הם כדי להשפיע. אז זה לא שאני זונח פתאום את כל החיים שלי והולך לחיות חיים של השפעה, אלא שאני פתאום מסובב עוד שסתום ועוד שסתום, עוד חלק בחיים שלי, שיהיה בו את ההשפעה הזאת. מכניס כוונה במה שכבר קיים.

תלמידה: אתה אומר שגם כשאני עושה לעצמי, אני משפיעה?

דוד אגמון: זה אפשרי, אבל זה תלוי בכוונה, וכדי לדעת איך עושים את זה נכון, צריך קהילה, וצריך רב, וצריך את הקדוש ברוך הוא. שעל זה אמר רבי שמעון בן לקיש "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה שעוזר לו – אינו יכול לו". בכל יום מחדש. בנאדם צריך רב וקהילה. אם תספרי לחברה על הדילמה הזאת, היא תגיד לך מה הבעיה… תסיימי את הלימודים, זה יותר חשוב. אבל אם זו חברה שהיא בדרך, היא תבין את הלבטים שלך. היא באותו הכיוון. ככלל, כל דבר שאדם עושה, מה שמשנה זו הכוונה. אם את לומדת כדי לקבל תעודה ולקבל יוקרה וכבוד – זה דבר אחד. אם את לומדת כדי לקבל כלים, שאיתם אח"כ תוכלי להיטיב ולעזור לזולת – זה דבר שני. כך שלמעשה, ניתן לראות שאותה הפעולה שעושה האדם, יכולה לקחת אותו לשני כיוונים מנוגדים. כל השינוי טמון בכוונת העושה וכוונת העשייה. לשם מה? לשם איזו תכלית? זו נקודת השינוי וזו נקודת החיבור. בעזרת השם אצל כל עם ישראל בקרוב.

נמשיך בלימוד:

"וכשם שבגוף האדם אי אפשר שיהיה לאיזה חלק מהגוף רצון פרטי נפרד", פתאום היד תחליט שהיא נוסעת לחוץ לארץ, "אלא כל מה שיחפוץ הוא חפץ האדם כולו, ואת אשר לא יחפוץ האדם כולו לא שייך שיחפוץ האצבע. כך מי שירגיש עצמו בבחינת חלק מן הכל, ולא בשום התפרדות, אי אפשר שיהיה לו רצון שיבוא מצד ההתפרדות". הרב דסלר מגלה לנו פה סוד גדול מאוד. אם אני כולל את הרצון שלי ברצון של הכלל, ואנחנו נראה לאט לאט על איזה כלל הוא מדבר, כמובן לא על עדת גנבים, אם אני כולל את עצמי ברצון של הכלל…"בבחינת חלק מן הכל ולא בשום התפרדות, אי אפשר שיהיה לו רצון שיבוא מצד ההתפרדות". כלומר, אם אני משתדל להפך את הרצון לקבל, מנסה להפטר מתחושת הפירוד הזאת, אז כאן הוא נותן לנו את המפתח איך לעשות את זה. פשוט תכלול את עצמך ברצון של הכלל. תמצא קבוצה טובה עם מטרות טובות ותידבק בה.

הערה: הקבוצה זה לא כלל עם ישראל?

דוד אגמון: כן. במובן מסוים. השאלה באיזו תודעה נמצא כלל עם ישראל. וזה מחזיר אותנו לבעל הסולם שאומר שהתפתחות הילד "ודאי תלוי בערכי ההתפתחות הנמצאים באותה סביבה". כלומר, זה לא לכלול את עצמי בכלל עם ישראל כמו שהוא, ככה במצב שהוא. למרות שבוודאי תמיד יש את כלל עם ישראל במצב הרוחני השלם. הנועם אלימלך מדבר על זה, זה דבר שנמצא תמיד, שאדם יכול לכלול את עצמו שם כשהוא מכוון "בשם כל ישראל". אבל פה אנחנו מדברים "למעייש'ה". הקבוצה צריכה להיות טובה כאן בעולם הזה. אם כך, כשאדם רוצה לצאת מתחושת הפירוד, איך הוא ילחם בפירוד? רק על ידי זה שידביק את עצמו, שיכלול את רצונו, בכלל, בקבוצה טובה. ברגע שזה קורה, לא יעלה לו יותר שום רצון מצד ההתפרדות. זהו. אין משהו אחר לעשות.

"…והנה יצר הרע, כל טענותיו באים תמיד רק מצד הפרטיות".היצר הרע דואג לבודד את האדם. הוא דואג להשאיר אותנו כל הזמן במסגרת עצמנו, איזה מסכן אני, איזה מוצלח אני, אני ואני. כך אתה נשאר מבודד מהכלל, וכך אתה לא יכול לצאת גם מתחושת ההתפרדות. כשאתה למעלה ואתה בגדלות, זה נפלא. מתי זה לא? כשאתה למטה. אז אתה מתרסק. "והנה יצר הרע, כל טענותיו באים תמיד רק מצד הפרטיות. ואפילו אם יבוא בעורמה להטעות את האדם בהלבישו את טענותיו בלבושי תיקון הכלל…". רבי נחמן קורא לזה, יצר רע – מלאך טוב, שהוא מתלבש באצטלא של יצר טוב, גורם לאדם לעשות מעשים כאילו זה לתיקון הכלל… "אבל הלא כל מבין דבר יראה ברור כי תוכן הרצונות ההם בקרב הלב ממש אינו אלא פרטי".היינו, אתה תגיד לעצמך, אני עכשיו רוצה להיכלל בכלל כדי באמת להגיע לתכלית הטובה, אבל אם תקלף את זה תראה שהסיבה שאתה רוצה להיכלל בכלל זה כדי שיאהבו אותך יותר, כדי שתיראה יותר טוב, כדי שתהיה יותר רוחני, וכו' וכו'. מה שנקרא שלא לשמה. הרב דסלר מזהיר אותנו כאן, תיזהרו מהשלב של "שלא לשמה". חייבים לעבור שם, אין מה לעשות. יצר הרע איתך לכל הדרך, הוא גם עוזר לך להתפתח.

הערה: אז איך יודעים? זה נראה אמיתי…

דוד אגמון: התבוננות תמידית… ו…אמת. מידת האמת. זה נראה אמיתי, תתבונן ותראה אם זה כך. תבקש עזרה מהקב"ה, מהרב שלך, מחבר… אתה תראה אם זה כן או לא. יהודי, יש לו בסופו של דבר את הקול הפנימי שלו שיודע בדיוק מתי הוא מזייף ומתי לא. מה הוא צריך? רק לעצור להתבוננות. זה סוג של מצפן, מצפון, כן. לדעת מתי זה הקול של היצר שדוחף אותו לכיוון הלא נכון, ומתי זה דוחף אותו למה שאמיתי בשבילו, שמדויק בשבילו, למדרגה שלו.

אני יכול לגלות לכם איזה משהו? יש גם דרך לסדר אותו, את היצר, להשתמש בו כמקפצה לדבר הנכון. כלומר, הוא בא, הוא מתחפש לך, ואתה קולט שהוא רוצה להשיג פה איזה משהו… תגיד: בסדר, יופי, באמת בוא נלך עם הראש שלך ונשיג את זה. אבל, אחרי שתשיג את הדבר הטוב תגרש אותו, תגיד לו, קדימה, לך מפה. זה בכלל הכל לשמה! אני לא עשיתי שום דבר, זה לא בשבילי, זה הכל בשביל הקב"ה, זה הכל בשביל הכלל, ותיקח ממנו את כל השכר, יופי! הבנתם מה אמרתי? לא הבנתם.

בתחילה אתה פועל עם האינטרסים שלך. כי מה זה יצר הרע? ר"ע זה רצון עצמי. אבל אחרי מעשה, צריך לנטרל את ההנאה שיש לך מזה, את החשיבות העצמית שקבלת מזה. אמרו, אדם ניגש למצווה, ייגש אליה כמו ארז הלבנון, ויצא ממנה כמו אזוב, אזובי הקיר. מה זאת אומרת? במדרגתנו, בשלב ראשון, אתה חייב את הדלק הזה, את ההתעוררות הזאת, את היצר הרע, את השלא לשמה, כדי לעשות את המצווה. אחרת תשב ותגיד, איך אני אשפיע, איך אני אעשה, איך אני אשנה? אבל אחרי עשיית המצוה, תזנח אותו לחלוטין.

הערה: כלומר להשתמש ביצר הרע כגורם מניע?

דוד אגמון: בדיוק! כן. להגיד לעצמך, יהיה לי טוב, זה יהיה נפלא, יכבדו אותי, דווקא ללכת עם הראש שלו… ולדעת שאתה עובד עליו. היצר הרע נקרא מלך זקן וכסיל. זקן, כי הוא כבר פה הרבה זמן, וכסיל, כי חז"ל גילו לנו את כל הטכניקות שלו ואיך אפשר לעבוד עליו.

הערה: אבל הוא לא כזה פשוט, היצר הרע. גם כשאתה עושה משהו שהוא לא לשמה, אתה יכול להרגיש שזה באמת לשמה. צריך לבדוק את הכוונה במעשים שלנו.

דוד אגמון: כוונה ופוקוס ובירורים והתבוננות כל הזמן. למה עקרת בית יושבת עם האורז וממיינת גרגרים לפה גרגרים לשם? זה יורד לפרטים הקטנים של בירורים. כל הזמן צריך לברר את המציאות. היצר הרע יכול להגיד, שאני עושה למען הכלל, אבל בעצם נשארתי באגואיזם שלי.

הערה: זה ככה.

דוד אגמון: זה לא ככה. זה כך בהתחלה, אבל זה לא אמור להיות ככה. אני אמור באמת לחוש את הכלל. כשמספרים לרב שלנו על משהו שקרה איפשהו בעם ישראל, לפי התגובות שלו מרגישים שזה ממש חלק ממנו. זה מגופו. הרב אריה לוין זצ"ל, יש סיפור מפורסם שהוא הלך עם אשתו לרופא, והרופא שאל, מה הבעיה של הגברת, והרב ענה: "כואבת לנו האצבע". כואבת לנו האצבע. זה בשבילו התכללות, לגמרי. כך אנחנו אמורים להגיע ולהיות עם כלל עם ישראל ובטח שעם כלל הקבוצה.

"מעתה, אם ילמד האדם להתכלל בתוך הכלל ממש, הרי עשה את עצמו כמוכרח, לעשות כצורך האמיתי של הכלל. ורצונו הפרטי כבר נתבטל". האמת היא שראינו דוגמא נפלאה לזה בקיבוצים בתחילת דרכם, ובגלל זה בעל הסולם כל כך שיבח אותם. ראינו שם דוגמא של רצונות הפרט מבוטלים לכלל, וראינו את האיכות שזה הוציא, ואת הליקויים שזה הביא איתו גם… כי זה לא היה לשם שמיים, זה לא הגיע לשמה. זה היה תחילתו של תהליך נפלא, אבל זה לא היה מחובר לשורש. בעל הסולם הסתובב בכמה קיבוצים ואמר להם, הדבר הזה שאתם עושים זו דרך החיים העתידית, כך יחיו בעתיד. התכללות בכלל. אבל אם לא תחברו את זה לשם שמיים, אם לא תעשו את זה לשמה, זה יתפרק. והנה עברו כמה עשורים וזה התפרק.

בסדר, ברוך השם, הם עשו מעשים גדולים מאוד, ויש לנו הרבה מה ללמוד מהם לנקודה הזאת: כשהפרטים מבטלים את עצמם לכלל תראו למה אפשר להגיע. הקימו כאן מדינה. מכלום.

"ולמדתי מזה דבר גדול מאוד בנוגע לקטנות מצבנו".מה זה קטנות מצבנו? אנחנו בסוף הגלות והמוחין שלנו מאוד קטנים, ומאוד קשה לנו לצאת מהאגו שלנו. "אנו רגילים כל אחד ואחד לראות את עצמנו בהיותנו במקום תורה…"עכשיו אני חייב לפתוח סוגריים ולהגיד שהרב דסלר מדבר על עולמה של תורה. הוא מדבר מהמקום שדיברו גדולי עולם אחרי מלחמת העולם השנייה, איך לשקם את עולמה של תורה, איך לשקם את הישיבות, איך לבנות אותן מחדש רוחנית אחרי השבר הגדול. אז כל מה שהוא יגיד על עולמה של תורה, על הישיבה, על הכולל, אנחנו עושים "העתק-הדבק" ל"מודעות", הבית מדרש שלנו, איפה שאנחנו לומדים תורה.

"אנו רגילים כל אחד ואחד לראות את עצמנו בהיותנו במקום תורה, כאילו במקרה הגענו שמה עם חברינו יחד. אבל כל אחד עדיין הוא עולם בפני עצמו". "במקרה" יעל פה, ו"במקרה" יריב פה, ו"במקרה" הוא יושב ליד אהרון מיכאל, ואיתמר, ושמואל… "במקרה" הצטרפו הנה קבוצה, וכשנצא מפה אנחנו כל אחד שוב עולם בפני עצמו, ונפגש פה שוב בשבוע הבא, חלק ביום שני, חלק ביום חמישי… "דהיינו, כמו תפוח בין הרבה תפוחים, שנזרקו יחד לתוך שק אחד"- השק הוא השיעור של יום שלישי, או רביעי – "ומכיוון שכן, אנחנו יכולים כל אחד ואחד לעשות כחפץ רצונו" – כי אני עדיין תפוח! אני לא נכלל עם הכלל הזה. ברגע שייגמר פה המפגש, אני רץ לענייני. לא אכפת לי…

הערה: זה החיים.

דוד אגמון: זה החיים? זאת האשליה! אם אני רוצה, אני יכול להמשיך לשאת אתכם בתוכי ובלבי. זו נקודה חשובה מאוד. השיעור יגמר, אתם לא תגמרו בלב שלי. אני אמשיך להחזיק אתכם במשך השבוע, והתמונות שלכם יעלו אצלי בראש, ואני אחשוב איך להיטיב לכם, ואם בפעם הבאה לא תהיו אני אתקשר אליכם ואשאל איפה אתם. וככה כל אחד ואחד צריך להרגיש, מחובר. להרגיש מחובר לקבוצה. מחובר לתלמידים. מעבר לזה, קודם כל להבין שזה שאנחנו יושבים פה ביחד זה לא סתם, זה לא "במקרה". אלא זימנו אותנו ביחד, ואנחנו יכולים להוציא מזה הרבה יותר ממה שאנחנו מוציאים. אנחנו צריכים במפגשים האלה להבין שעם ישראל זה לא אויבים זה לזה, זה חברים זה של זה. במיוחד מי שהזדמן לאותו מקום…

למשל, אני יושב איתך בתור לקופת חולים, כנראה שזה לא במקרה, אז אני שואל מה שלומך? האמת היא שאני רק מלמד את זה, אשתי היא זאת שמקיימת את זה "למעייש'ה". אז יש לפחות אצלנו חצי שעושה את זה (צוחק). זה מדהים. היא נוסעת במונית ומגיעה לדבר עם הנהג על סבתא שלו מלפני מאה שנה… איזה חיבור, איזה נפלאות זה, כמה מקום לאור זה עושה.

ממשיך הרב דסלר: "אמנם ההשקפה הזאת היא אשר תעכב בפני כל תועלת וכל התעלות".שאם אני מרגיש את עצמי נפרד, אם אני מרגיש את עצמי נפרד כמו תפוח בתוך שק תפוחים, ההשקפה הזאת "היא אשר תעכב בפני כל תועלת וכל התעלות". כי, "באמת הישיבה היא עצם מאוחד. כל אחד ואחד שבישיבה הוא חלק מכלל שלם. ולא שייך שיהיה לו רצון נפרד. אלא מתבטל הוא לגמרי לתועלת הכלל ואחראי הוא עליו. אם ככה נביט על עצמנו, הלא נזהר הרבה מאוד שלא להזיק לרבים בקלות שאנחנו מזיקים ליחיד. נפלא הדבר מאוד, ואמת הוא".

האמת שאני נוכח בפלא הזה כאן ב"מודעות". פתאום זה קורה לאנשים פה. אני לא אגיד דוגמאות ושמות, אבל אדם שמסיים שיעור של הרב יובל לדוגמא, פשוט כי זה השיעור הכי המוני והומה ולא אישי שיש פה, אותו תלמיד קם ומתחיל לאסוף כוסות קפה מהרצפה. אתם מכירים עוד מקום שמישהו משלם כרטיס כדי להיכנס להצגה, וקם ומנקה אחרי זה את מה שאחרים לכלכו? זה מישהו שמרגיש כבר את ההתכללות הזאת בתוך הכלל, הקבוצה, וכמה כוח יש לזה… זה בונה את אותו תלמיד וזה בונה את האוירה המיוחדת של המקום הזה ומשפיע על המון אנשים. ותראו מה הוא אומר: "ומעתה נבין את גודל ערך אהבת הישיבה. אהבת בית המדרש. כל אחד ואחד ממנו ראוי שנאהב את ישיבתנו בכל לבבנו, ולהשתדל בכל עוז ממש, שתתעלה ותשתלם על ידי מעשה ידינו, על ידי התנהגותינו, על ידי לימודינו בהלכה ובמוסר, ועל ידי עומק לבביות תפילתינו". גם כשאני לא נמצא עם הקבוצה, אני יכול להתפלל שהקבוצה תצליח, שהמשפחה תצליח, שהאומה תצליח… אני מתפלל על זה כל יום שלוש פעמים ביום. כי אכפת לי. לא רק שאני אצליח רוחנית, שהכלל יצליח רוחנית. זאת תפיסת עולם מהפכנית. והוא מסיים: "אם ככה נעשה כולנו לא הישיבה לבד תתעלה, אלא כולנו כל אחד ואחד נתעלה למעלה מאוד מאוד", כי עשינו את עצמנו למוכרחים, כללנו את עצמנו בכלל, בחרנו שנהיה מוכרחים, "לכל דבר טוב ומועיל".

חשוב לחזור על הדברים האלה של הרב דסלר. נראה לי שבפעם הבאה נלמד אותם שוב. זה מסמך אדיר, זה כח אדיר. אלה דברים חזקים מאוד. זה לא סתם אלטרואיזם, להתבטל בתוך הכלל, אלא זו דרך ההצלה שלי ושל כל אחד, ואפשר על ידי זה לרומם קבוצה, לרומם מקום, לרומם אומה שלמה.

אהבתם? שתפו

מוקדש לרפואת קרן נעמי בת עפרה, בתיה בת ויקטוריה בתוך חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת הרב אברהם ברנדוויין בן לאה זצ"ל

השאירו תגובה

אודות הכותב

הרב דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במרכז מודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד. דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.