לומדים יחד 'ואהבת' – מס' 7

התפתחות האדם כחלק מתיקון החברה

מתוך לימוד קבוצתי במאמר 'מתן תורה' של הרב אשלג, 'בעל הסולם', דיון ושאלות תשובות עם הרב דוד אגמון

הורדה למעשה

כל הלימוד הזה של מאמר "מתן תורה" והדברים של הרב דסלר שלמדנו בפעם שעברה, צריכים להתחיל לרדת אצלנו אל המעשה. בשביל להתחיל לקיים את מצות ואהבת לרעך כמוך, צריך להתחיל איפשהו. צריך לשבור תבניות קיימות. הרי לא עם כל חברי המשפחה נוח לנו באותה מידה, ולא עם כל החברים בלימודים או בעבודה נוח לנו, ובודאי שלא עם כל החברה. אבל מה לעשות, אנחנו עם אחד, אנחנו משפחה אחת. תורת הקבלה מלמדת אותנו שאנחנו נשמה אחת, אז צריך להתאמן איך בכל זאת ניגשים אל השונה ממני, ואל מי שלא נוח לי לדבר איתו, ועושים קשר חיובי ומחבר.

הערה: גיליתי שזה קשה מאוד. כי אם אני מקבלת את זה על עצמי, לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך באמת, אז זה כבר לא תלוי במצב רוח שלי באותו הרגע. אני צריכה להיות נחמדה ולהאיר פנים בלי קשר למצב רוח שלי. הסיפור במפגש הוא כבר לא עלי, זה על השני. להסתכל על השני, זה שעומד מולי.

דוד אגמון: הבנתם? כל עוד אני מרוכז בעצמי אין סיכוי להצליח באהבת הזולת. המצב האידיאלי הוא שכשאני ניגש למישהו, אני פחות מרוכז באיך אני נראה, מה אני מרגיש, מה חושבים עלי, מה אני יכול להשיג… ויותר באיפה השני נמצא, במה אני יכול להועיל לו, מה אפשר לעשות יותר בשבילו. בסך הכל זה להיות ערני לסביבה, לפתוח, לצאת מדל"ת אמותיי ולעורר את עצמי כל הזמן לראות את הסביבה. אולי יש מישהו שבאמת אפשר להועיל לו, ותזכרו שלפעמים מילה טובה זה הרבה יותר ממה ששיעור שלם יכול לעשות למישהו. זה חיבור.

בסופו של דבר ההתעסקות הזאת עם עצמנו זה נורא משעמם. כבר אמרתי לכם, אף פעם לא ראיתי את הרב שלנו משועמם. גם כשהוא בא לברית ומחכה להיות סנדק, גם כשהוא מחכה דקות ארוכות לחתן והכלה, הוא לא משועמם אף פעם. תמיד פתוח להשפעה. מבחינתי זה מודל. עזבו, רב או לא רב, זה מודל להתנהגות חברתית שראוי שאנחנו כולנו נאמץ לנו, אם אנחנו רצים באמת לתקן את עצמנו ובתוך כך, את החברה בה אנחנו חיים.

המשך לימוד:

נחזור שוב על הדברים של הרב דסלר, כי זה מסכם הרבה מהעניין שלמדנו עד עכשיו במאמר "מתן תורה". מסכם את הקושי שלנו לצאת מהפרט אל הכלל ולקיים את המצווה הזאת שעליה הכל קיים, שכוללת את כל התורה, מצוות ואהבת לרעך כמוך. למדנו קטע מתוך איגרת "מאמר החסד והבחירה" מהספר "מכתב מאליהו" של הרב אליהו דסלר.

הוא אומר: "וערך גדול לעניין זה יש להתכללות בתוך הכלל, כי הוא הדרך המצוין אשר בו נוכל לעשות את עצמנו למוכרחים…" שוב, מה זה מוכרחים? מחויבים, אדם מוכרח לעשות משהו, לא מלשון must, אלא שהוא כבר מבין את זה כל כך בבהירות שהוא חייב לעשות את זה, חייב להיות ככה. מוכרחים, בהירים לגבי הדרך, מובנים. כשעם ישראל עמדו למרגלות הר סיני, היה ברור להם בוודאות שיש בורא לעולם ומהו הקשר בינם לבין הבורא, ואמרו נעשה ונשמע, זו ודאות של הלב.

"ונבאר העניין: אמרו ז"ל כי ואהבת לרעך כלל גדול הוא בתורה. והלל אמר "דעלך סני לחברך לא תעביד", המצוה הזאת כוללת את כל מצוות התורה, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. היינו, שבעל החסד – "הנה שאיפתו היא לתת את עצמו לאחרים. היינו, לבטל את עצמו בהם" לא 'מעצמו' לאחרים, אלא 'את עצמו' לאחרים. דיברנו כבר מה זה אדון בלשון הקודש. זה כמו המילה אדן, אדן החלון שנושא את כל החלון עליו. כך האדון האמיתי נושא את כולם. הוא אומר, בואו אני אהיה המדרגה שתפסעו עליה, אתן לכם את הביטחון ליפול. זוכרים את המשחק הזה מהילדות, שמישהו עומד מאחוריך ואתה נופל לאחור, ויודע שהוא יהיה שם בשבילך? תארו לכם שתהיה חברה כזאת, שלא משנה מה תעשה יהיו שם אנשים שיתמכו בך ככה ולא יצעקו עליך שנפלת. תחשבו שנחיה ככה, נדע בוודאות שכל מי שסביבנו יחזיק אותנו. יש מקומות בחברה שרק מחכים שתיפול. חיים מהשמחה לאיד. תארו לכם את ההפך, שכולם שואפים לתת את עצמם לאחרים. להיות מצע לגדילה עבורם.

"והוא היפך החטפן ששואף למשוך את הכל אל עצמו ולבטלם בתוכו". החטפן הוא מה שנקרא אצל בעל הסולם, בעל הרצון לקבל לעצמו. רוצה לכבוש את כל העולם לתועלת עצמו."זה – אותו בעל חסד – ירגיש כי כל הכלל כולו הוא כמו גוף אחד, וירגיש את עצמו כמו ציפורן של אצבע קטנה מגוף הכללי. ולא ירגיש את האחרים בבחינה נפרדת ממנו, אלא בהתאחדות, כחדא ממש. והיינו, ואהבת לרעך כמוך, כמוך ממש. כמוך, בלי הפרש כלל".כמו שאתה אוהב את עצמך, לא אהבה כזאת של "פוצ'י מוצ'י", אלא כמו שאתה דואג לעצמך, לדברים שלך, תתחיל לדאוג לצרכים של זולתך. "וכשם שבגוף האדם אי אפשר שיהיה לאיזה חלק מהגוף רצון פרטי נפרד, אלא כל מה שיחפוץ הוא חפץ האדם כולו, ואת אשר לא יחפוץ האדם כולו לא שייך שיחפוץ האצבע. כך מי שירגיש עצמו בבחינת חלק מן הכל ולא בשום התפרדות…"הוא מרגיש שהכל זה גוף אחד ממש! ותדעו שזה לא יקרה ביום אחד, צריך ללמוד וללמד ולשנן את זה, להתאמן על זה, להרגיש את זה, ולהתאמן על לראות את זה ולהתאמן בלבטוח קודם כל בבורא עולם, ולבטוח בעצמי ולבטוח בזולת, שבאמת אפשר ללכת עם זה. יש פה למשל בחורה שמתנדבת, שעושה מרצונה הטוב ועושה מעל ומעבר ואני כל הזמן קולט את הדיון הפנימי שלה, כי כל הזמן הנקודה הזאת קיימת, הנקודה של "עשיתי יותר מדי בשביל מישהו אחר", בשביל "מודעות", בשביל החברה שלי, בשביל המשפחה, אני צריכה להתקפל אחורה, שלא חס ושלום בזבזתי את הזמן שלי, הכישורים שלי…

אז צריך להתחיל לבטוח בתהליך, לבטוח בבורא עולם, ולבטוח שאנחנו הולכים בדרך הנכונה, אחרת שום דבר לא יקרה. אם אנחנו לא נתחיל לכלול את עצמנו בכלל, להתחבר, לאהוב, להכיר, לתת מעצמנו גם אם זה נגד ההיגיון, לשנות את סדרי העדיפויות שלנו מ"אני, אני, אני" ל"זולת, זולת, זולת". אם לא נתחיל לשנות את הדברים, זה לא יקרה. צריך להתחיל את התהליך חזק.

"כך מי שירגיש עצמו בבחינת חלק מן הכל ולא בשום התפרדות, אי אפשר שיהיה לו רצון שיבוא מצד ההתפרדות". הרעיון הוא שאדם יראה את עצמו כחלק מהכלל ולא כדבר נפרד. לא יתכן שכל הגוף שלי ישאר כאן והיד שלי תרד לאילת… צריכים לשנות את התפישה שלנו ולהבין שכולנו גוף אחד. ואני מזכיר, הבעש"ט אומר, איפה שהמחשבות של האדם נמצאות, שם הוא נמצא. אם אני חושב מחשבות שבאות מצד הפירוד, בשם האגואיזם, אז זו תהיה המציאות שלי. זה מה שיקרה בחוץ, בסרט החיצוני של החיים שלי. אבל אם אני מתחיל לחשוב התכללות, אהבת הזולת, חלק מהשלם, זה ירקום את המציאות שלי, וככל שיהיו יותר אנשים שיעשו את זה, כך גם המציאות הכללית תשתנה יותר מהר.

"והנה יצר הרע, כל טענותיו באים תמיד רק מצד הפרטיות. ואפילו אם יבוא בעורמה להטעות את האדם בהלבישו את טענותיו בלבושי תיקון הכלל…" -אני צדיק ואני בא עכשיו לתקן את כולם – "אבל הלא כל מבין דבר יראה ברור כי תוכן הרצונות ההם בקרב הלב ממש אינו אלא פרטי". אי אפשר לרמות את הקב"ה, אי אפשר לרמות את הבריאה. אי אפשר. מה שכן, אפשר להגיד, זה בסדר, אני סובלני כלפי עצמי, ואני מתאמן עכשיו. אני לא מושלם. זה לא יוצא לי טבעי. לא נורא… אם זה ככה, אז תתאמן, תתאמץ, תנסה להרחיב את הגבולות של מה שאתה מכיר, רק ככה תלמד. בכל אופן, תבדוק בפנים מאיזה מקום זה מגיע, ואתה תלמד להביא את זה ממקום יותר אמיתי ויותר אמיתי.

"מעתה, אם ילמד האדם להתכלל בתוך הכלל ממש, הרי עשה את עצמו כמוכרח, לעשות כצורך האמיתי של הכלל. ורצונו הפרטי כבר נתבטל". דיברנו על זה בפעם שעברה, שזה באמת אולי החולי הכי גדול של האגו שלנו, לראות את עצמנו נפרדים מהחיים. לא רק מהחברה… מהחיים. הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו והוא האחד… וכולנו שומעים שיעורים רוחניים… והכל טוב ויפה, עד שזה מגיע אלינו. כשזה מגיע למגרש שלנו, אז פתאום אני הוא המחליט כמה אני נותן לבורא עולם להיכנס אלי, איפה אני מתחיל ואיפה הקב"ה נגמר כביכול. וזה הגורם לנו להרבה עוגמת נפש. למה? כי אנחנו כל הזמן באיזה מין אשלי'ה ש"אני הצלחתי, סידרתי אותם, נראיתי להם טוב, הפעם הלך לי קלף", או, "אני נכשלתי, מנותק, אף אחד לא שם לב אלי, אני בודד". כל עוד אתה מחזיק באני הזה, אתה מנותק. אתה מנותק מהזרימה של החיים, מהחיבור לבורא עולם. פשוט תהיה מי שאתה. אל תאבד את עצמך. תהיה מי שאתה. אבל תדע שאתה רק גלגל קטן בבריאה, שאתה לא מחוץ לבריאה או לבורא ח"ו. אתה לא פועל ברשות עצמך. אתה חלק מהכלל ואתה חלק מהאחד. תארו לכם שאנחנו נרגיש ככה, שאנחנו באמת חלק מהחיים. אז פעם נכשלתי, פעם עליתי, פעם נפלתי, אני זורם עם הזרם ומתקדם. כמה שקט זה יכול לתת לאגו המיוסר שלנו.

"ולמדתי מזה דבר גדול מאוד בנוגע לקטנות מצבנו. אנו רגילים כל אחד ואחד לראות את עצמנו בהיותנו במקום תורה…" ושוב אנחנו אומרים, הרב דסלר מדבר על מקומות של תורה. דהיינו ישיבות, איפה שבחורים באים ללמוד תורה. כמובן שאנחנו פשוט לוקחים את הדברים האלה ומעתיקים אותם למקום שבו אנחנו לומדים תורה, או פשוט לחברה שאנחנו נמצאים בה. "…אנו רגילים כל אחד ואחד לראות את עצמנו בהיותנו במקום תורה, כאילו במקרה הגענו שמה עם חברינו יחד. אבל כל אחד עדיין הוא עולם בפני עצמו" …כאילו אנחנו נוסעים זרים באוטובוס יחד.. אגב, גם שם זה לא במקרה. רחמנא ליצלן, חס ושלום, לא עלינו, במקרה של פיגוע, פתאום קולטים שהייתה שם איזו קבוצה, וההוא נשלף משם רגע לפני… ואז רואים את ההשגחה שבחיבור אנשים. אז זה פועל בכל אוטובוס, כל הזמן. רק שבמקרה ר"ל של פיגוע, אז אנחנו שמים לב אל הדבר. אז מציצים לתוך האמת הזאת. ההשגחה הזאת בוודאי פועלת במקום כמו "מודעות"… שמכל האנשים שיש היום בארץ, הכמיהה הפנימית שלך הביאה אותך לפה. הכמיהה הפנימית הביאה לכאן את כל מי שיושב פה היום. זה כבר מכנה משותף מדהים. זה כבר שדה אחד. אם אתה לא נותן לזה את המקום של זה, אם אתה לא מבין את זה, אם אתה לא עוצר להתבונן בזה, אתה לא תראה את זה. ואז יקרה מה שהוא יגיד עכשיו:"דהיינו, כמו תפוח בין הרבה תפוחים, שנזרקו יחד לתוך שק אחד ומכיוון שכן, אנחנו יכולים כל אחד ואחד לעשות כחפץ רצונו…" ..מה זה השק? האוטובוס. המפגש הזה. נסיבות שונות. בעל הסולם קורא לזה אחדות של שק אגוזים. מה זה אחדות של שק אגוזים? לקחת את השק, התפזרו האגוזים.

תסלחו לי אבל עולמי צר כעולמה של נמלה, לא יצאתי מ"מודעות" כמה שנים… אני כאן ערב, ערב… אז ראיתי כאן לא פעם, אנשים שיוצאים משיעור, סופר רוחני סופר גבוה, שלוש פסיעות לתוך המגרש חניה, וכבר הוא חסם את ההיא ולזה נגעו באופניים.. אנשים שכחו לגמרי שהרגע הם היו מחוברים לחלוטין. עוד הפעם חוזרים ל… אני תפוח ואתה תפוח, והכל מתנהל כסדרו. חזרנו לטבע של הפירוד. מה שאומר פה הרב דסלר, שלא תחשוב שבמקרה הגענו להיות במקום מסוים יחד. מי אמר במקרה? עמלק "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" (דברים כ"ה). קרה לך, במקרה, פגשת את כל ה-200 איש שבאו לשיעור. במקרה אתה איתם. והתוצאה היא שכל אחד הוא עדיין עולם בפני עצמו, כמו תפוחים שנזרקו כולם לתוך שק אחד, ולאחר מכן, נגמר השעור וכל אחד יכול לעשות כחפץ רצונו. חזרנו לפרודות. למרות שיש בנו שינוי, השינוי הוא לא מספיק.

"אמנם ההשקפה הזאת היא אשר תעכב בפני כל תועלת וכל התעלות". אם ישבתי ושמעתי שיעור וכשיצאתי הדבר הראשון שאמרתי לעצמי זה, אני תפוח ואתה תפוח, שלום וכל טוב, כל התועלת וההתעלות של השיעור חלפו ברוח. מחשבת הפירוד הזאת מונעת כל תועלת והתעלות.

"באמת הישיבה היא עצם מאוחד. כל אחד ואחד שבישיבה הוא חלק מכלל שלם. ולא שייך שיהיה לו רצון נפרד. אלא מתבטל הוא לגמרי לתועלת הכלל ואחראי הוא עליו". אני יודע שהדברים אינם פשוטים בכלל. יש לנו סדרי עדיפויות אישיים, יש לנו שידוכים לעשות, יש לנו קריירות, יש לנו גידול ילדים, יש לנו כל מיני דברים שהחיים גלגלו אותנו אליהם, ובכל זאת אני אומר, אם אנחנו כבר נפגשים ב"מודעות", בואו נזיז את האג'נדה הפרטית הזאת קצת הצידה ונראה איך אנחנו יכולים להקים חברה, ליצור מצב של התעלות. ומה הוא אומר? "כל אחד ואחד שבישיבה הוא חלק מכלל שלם. ולא שייך שיהיה לו רצון נפרד. אלא מתבטל הוא לגמרי לתועלת הכלל ואחראי הוא עליו. אם ככה נביט על עצמנו, הלא נזהר הרבה מאוד שלא להזיק לרבים בקלות שאנחנו מזיקים ליחיד. נפלא הדבר מאוד, ואמת הוא. ומעתה נבין את גודל ערך אהבת הישיבה. אהבת בית המדרש. כל אחד ואחד ממנו ראוי שנאהב את ישיבתנו בכל לבבנו, ולהשתדל בכל עוז ממש, שתתעלה ותשתלם על ידי מעשה ידינו, על ידי התנהגותנו, על ידי לימודינו בהלכה ובמוסר, ועל ידי עומק לבביות תפילתנו". זה המפתח להתעלות שלנו.

"אם ככה נעשה כולנו לא הישיבה לבד תתעלה, אלא כולנו כל אחד ואחד נתעלה למעלה מאוד מאוד לכל דבר טוב ומועיל". כי עשינו את עצמנו למוכרחים. יצרנו בהירות אצל עצמנו, לגבי המציאות הזאת של האחד, המציאות של האחדות, של הערבות ההדדית, של ה"ואהבת", בחרנו שנהיה מוכרחים לכל דבר טוב ומועיל. היחיד לבד כמעט ואפסה תקוותו לשינוי אמיתי. אם הוא לא מחובר לקבוצה, אם הוא ממשיך לראות את עצמו כנפרד… באותה מידה שהוא רואה את עצמו נפרד, כך תהיה מידת העיכוב שלו בעלייה הרוחנית. ובאותה מידה שהוא רואה את עצמו חלק מהכלל, ומכליל את עצמו בקבוצה, ופועל עם הקבוצה הזאת, וזה לאו דווקא פועל בשטח, גם פועל בשטח, אבל אפילו אם לוקח על עצמו להתפלל להצלחת הקבוצה, להצלחת העניין אז ככל שהוא פועל יותר, ככה הוא מתעלה יותר. אני רוצה להגיד לכם, אני נמצא פה כפועל, קוראים לי מנהל, אבל המקום הזה מנהל אותי, אני עושה כל מה שצריך, מללמד ועד לנקות שירותים אם צריך, כי המקום הזה הוא בנפשי. אני יודע שהמקום הזה לא יסולא בפז, אני רואה את תגובות האנשים שבאים הנה. אם נעשה את השליחות הזאת ביחד, כקבוצה, החיבור יהיה עצום.

חז"ל אמרו לנו, גדולה שימושה של תורה מלימודה. כביכול, יותר גדול לשמש את התורה מללמוד אותה. תראו את יהושע בן נון, למה הוא נבחר להיות הממשיך של משה? כי הוא היה המשמש של משה. כולם כל הזמן אמרו, משה משה, תגיד לנו, כשמלכות עולה לבינה אז מה קורה, ומה ההלכה, ובזמן הזה יהושע דאג לסדר את הכסאות בבית מדרש, דאג שיהיה כיבוד, דאג שיהיה נוח לכולם. חכמים אמרו, "פני משה כפני חמה,פני יהושע כפני לבנה – אוי לה לאותה בושה" (בבא בתרא). כמה קטן יהושע. זה אמרו הזקנים של אותו דור. הפנימיות של מה שהם אמרו זה, אוי לנו לבושה שלנו שראינו את יהושע איך הוא מתבזה ככה לדאוג לבית מדרש, אנחנו פישלנו בעצמנו, כי חשבנו שהלימוד הוא העיקר, הלימוד הוא חשוב, אבל הוא אורות חכמה. אורות החכמה מתגלים בלימוד, אבל אם לא מלבישים אותם באורות דחסדים, אז הם מסתלקים. מה זה אורות דחסדים? השפעה לזולת, להכלל בתוך הכלל, לדאוג כל הזמן לכלל, לשאול מה אתם צריכים, מה אתה צריך, איך אני יכול להועיל… זה סוד ההתכללות בתוך הכלל.

אהבתם? שתפו

מוקדש לרפואת קרן נעמי בת עפרה, בתיה בת ויקטוריה בתוך חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת הרב אברהם ברנדוויין בן לאה זצ"ל

השאירו תגובה

אודות הכותב

הרב דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במרכז מודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד. דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.