השכול הקדושה והתקוה

חידוש התקוה ועשיית כלים מתאימים לקבלת אור החכמה והתענוג האינסופי המובטח לכל אחד מאתנו

פרשת 'אחרי מות קדושים' לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה

דוד אגמון
הכל מתחבר

בשנים רגילות פרשות 'אחרי מות-קדושים' באות בסמיכות גדולה לאירועי יום הזיכרון ויום העצמאות של מדינת ישראל. ידוע שאין מקרה בעולם כלל, אלא הכל מכוון מלמעלה. עצם ההתבוננות בשמות הפרשות מעוררת להבין שטמון כאן מסר אישי לכל אחד מאתנו ומסר כולל לאומה כולה. האדם הרוחני שחי על פי האור המיוחד של כל פרשה ופרשה יודע כי כל אירועי אותו השבוע, כל הדיבורים באותו השבוע, כולם קשורים למסרים וללימוד המגיע מהפרשה. לכן ההתבוננות צריכה להיות עמוקה במיוחד בפרשות אלו הבאות בדיוק מבהיל על קו התפר הרגיש בין זיכרון ועצמאות, בין עצבות לשמחה, בין גלות לגאולה. הדור שלנו עומד על גשר המפריד בין דפוסי עבר ארוך ומפואר לבין ימים שטרם הכרנו. בשעה כזאת אנו חייבים לשחרר את העבר, להשלים עם ההווה ולברר לאן פנינו מועדות. כשאדם עומד על גשר שכזה בין מציאויות הוא צריך לשאוף לבהירות גדולה ככל האפשר, שידע לאן פניו מועדות ולמה לצפות במקום אליו הוא הולך.
פרשת 'אחרי מות' פותחת בתזכורת על השכול הנורא שפקד את אהרן הכהן ביום א' ניסן, יום חנוכת המשכן, "וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי השם וַיָּמֻתוּ", והציוויים על עבודת הטהרה של הכהן הגדול ביום הכיפורים בקודש הקודשים שבאים מיד לאחר מכן ניתנים באור התזכורת של השכול. פרשת 'קדושים' פותחת, "וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי השם אֱלֹקֵיכֶם", הוראת דרך בלתי מתפשרת "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" כי אני קדוש. חשוב להבין מה הקדושה הזאת אומרת ומה המשמעות של "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" לאנשים פשוטים כמונו. הרמב"ן כותב על ציווי זה, "כבר אמרו רבותינו שהפרשה הזו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויים בה. וזה טעם "אל כל עדת בני ישראל". גופי תורה אלה מצוות התורה והרי מצאנו פרשות אחרות יותר גדושות במצוות אפילו מפרשת 'קדושים', אלא תרצו חכמים שהציווי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" הוא העיקר של גופי תורה". בימים אלו שעם ישראל עומד ב"הקהל" של יום הזיכרון וב"הקהל" של יום העצמאות חשוב להבין את החיבור בין השכול והקדושה, כיצד להתחזק באמונה ולמצוא מה היא התקוה הגדולה של העתיד המשותף לכולנו.

השכול

המושג שכול במקורות מעיד על אובדן כואב וחסרון ובמקורו מדובר על אם שאיבדה את בניה. בתקופות מאוחרות יותר הפך המושג למשהו הכולל את כל סוגי האובדן. השכול הוא דבר רגיש, אישי מאוד ומתבטא אצל כל אחד בדרך שונה. יום הזיכרון הוא יום בו עומדות המשפחות השכולות ראשונות בשורה של כלל האומה שכולו ניצב כמשפחה שכולה אחת. יום הזיכרון נועד לזכירה של הנופלים אולם עלינו לראות מה אנו לוקחים מזיכרון זה לחיינו. חז"ל לימדו שגזירה על המת שישתכח מהלב (פסחים נ"ד). כמו שאומר דוד המלך, "נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב, הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד" (תהלים ל"א י"ג). דוד מעיד על עצמו שנשכח כמו אבדה שבעליה התייאש ממנה. כשקוראים את דברי הרמב"ם, איש ההיגיון והשכל, מעיד על תחושותיו האישיות לגבי מות אחיו, רואים עד כמה הדבר קשה, "גם ארעוני צרות רבות גלויות בארץ מצרים, מחוליים והפסד ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני. והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה מיום היותי עד היום הזה, והיא פטירת הצדיק זצ"ל שטבע בים הודו, ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים, והניח בת קטנה ואלמנתו אצלי, ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה, נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתימהון לבב, וכמעט קט הייתי אובד. ואח"כ עד היום הזה כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם והוא היה על ברכי גדל, והוא היה האח, והוא היה התלמיד, והוא היה נושא ונותן בשוק ומרויח, ואני הייתי יושב לבטח, והבין בתלמוד ובמקרא, והבין בדקדוק הלשון, ולא היתה לי שמחה אלא בראותו. ערבה כל שמחה והלך לחיי העולם והניחני נבהל בארץ נכריה. כל עת שאראה כתב ידו או ספר מספריו, יהפך עלי לבי וייעור יגוני. כללו של דבר כי ארד אל בני אבל שאולה. ולולי התורה שהיא שעשועי, ודברי החכמות שאַשכח בהם יגוני, אז אבדתי בעניי" (אגרות הרמב"ם). קשה השכול על הרמב"ם עד שמעיד שרק לימוד ושעשועי התורה הצילו אותו מהתחושות הקשות.
לעומתו, בספר שמואל ב' (י"ב) רואים את תפיסת האובדן של דוד המלך. כשהמלך דוד מתפלל על תינוקו שילדה לו בת שבע הוא עושה זאת בכל כוחו, "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלקִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה". אבל כשהגזרה מתרחשת בפועל, עובר דוד לקבלת דין שלמה, "וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו, וַיָּבֹא בֵית השם, וַיִּשְׁתָּחוּ". כשמתפלאים עליו עבדיו, הוא משיב, "וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם, הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לא יָשׁוּב אֵלָי". תפיסת מציאות השכול של דוד המלך מאוד רוחנית ומאוד פרקטית. הוא משיב לעבדיו שכיוון החיים הוא כזה, שאני הולך אל בני, ובני אינו בדרכו אלי. דוד המלך עובר לעשיה שכולה נחמה, ואכן הכתוב מעיד עליו, "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלמה והשם אֲהֵבוֹ". מתוך אמונה חזקה, מקבל דוד המלך את הגזרה ומגדיל את דבקותו בחיים. בכל יהודי קיימת נקודת אמונה בסיסית ושורשית והיא הכח להפוך את הייסורים שאנו חווים למקפצה אל המשך דרכנו בחיים.

הרועה הגדול

בתהילים מגלה דוד המלך את הקשר האמוני שלו עם הקב"ה, "מִזְמוֹר לְדָוִד, השם רֹעִי לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי" (תהילים כ"ג). גם הנביא מתייחס אל הקב"ה כאל רועה, "הִנֵּה השם … כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה" (ישעיהו מ'). בפיוט התפילה של יום הכיפורים אנו אומרים, "אָנוּ צאנֶךָ, וְאַתָּה רועֵנוּ". אולם כדי להגיע לאמונה תמימה, כמו צאן הסומך על הרועה שלו, צריכים יגיעה והשתדלות, להתאמן באמונה וללמוד איך הולכים אחרי הרועה בתמימות וללא קושיות. בפרושו על דברי יעקב אבינו במעמד ברכת אפרים ומנשה, "הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (בראשית מ"ח ט"ו), מסביר "אור החיים" הקדוש שמעבר לזכות אבותיו, יעקב מזכיר גם כן את זכותו אבל ברמז, "הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי". יעקב מרמז כאן על כך שהיה מתהלך לרצונו יתברך כשה לפני רועה הרועה אותו. על זה נקרא יעקב "אִישׁ תָּם" (בראשית כ"ה כ"ז), וכך גם כל אחד מאתנו מצווה, "תָּמִים תִּהְיֶה עִם השם אֱלֹקֶיךָ" (דברים י"ח י"ג).
הבעיה מתחילה כשהכבשה מתחילה לתת עצות לרועה כיצד להנהיג את צאנו בעולם. בפרשת 'קדושים' אנו מצווים, "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". רש"י מפרש, "…איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו, ואיזהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא". זה הפשט. אולם ה"שפת אמת" דורש שיש כאן גם הוראת דרך לאמונה תמימה, לכל אלה "המסובבים בעולם הזה בהרגשה כי הם הם מנהיגי העולם, ואומרים מוטב היה קורה כך וכך, ואם היה מתרחש כהנה וכהנה הרי היה דבר פלוני הרבה יותר טוב וכדו'. כנגד זה אמרו חז"ל על מורא האב, שלא ישב במקומו. כך כביכול נאמר על 'מורא' הקב"ה – אל ישב במקומו, כי ה'מנהל' של העולם הוא הקב"ה, וחוצפה היא לישב במקום זה ולחשוב על עצמו שהוא מנהיגו של עולם". כדי להוריד תובנה זאת אל חיי היומיום צריך התחזקות גדולה והתבוננות בהשגחת הבורא עלינו כיחידים וכאומה.

השגחה לאומית

אנו נמצאים בימי ספירת העומר הידועים כימים של דין. לכל יום ויום יש ספירה מיוחדת משלו. ספירה מלשון סְפָר, לשון גבול. לכל יום גבול משלו הנקבע בכח של דין וצמצום. כביכול בדרך מקרה, בתוך תקופה זאת גם נקבע התאריך ה' באייר כתאריך הכרזת המדינה. מסתבר כי רב הנסתר על הגלוי. כבר לפני כמאתיים שנה קבע הגאון מוילנא כי אנחנו נמצאים בזמן אתחלתא דגאולה. בספר 'קול התור' מובאים דבריו כי "יש שני ימים בספירת העומר שבהם הקליפה איננה שולטת". דהיינו, שבהם כח הדין אינו כה חזק, אלא להפך שני ימים שהם פתח רחב לישועות. אלו הם התאריכים ה' באייר וכ"ח באייר. הגאון מוילנא ציין שימים אלה מסוגלים בנושא של ארץ ישראל והתחלת ההתיישבות, "וראה זה פלא, כמאה וחמישים שנה אחרי, נקבע ע"י מסובב הסיבות שיום ה׳ באייר יהיה יום העצמאות ויום כ"ח באייר יהיה יום שחרור ירושלים, יד ה׳ בכל!" ('קול התור' ה'). גם בתוך ההסתרה הרועה הנאמן מנהיג את עמו אל עבר הגאולה. כפי שכותב רבי נחמן מברסלב, "אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁלּא יִהְיֶה בּוֹ חִיּוּת הַשֵּׁם כִּי בִּלְעֲדֵי חִיּוּתוֹ לֹא הָיָה לוֹ קִיּוּם כְּלָל" (ליקוטי מוהר"ן נ"ו). כל מה שנותר לנו זה להתחזק באמונה כצאן המתנהל על מי מנוחות אחר הרועה הטוב.

הקדושה

פרשת 'קדושים' מלאה במצוות מעשיות המורות לנו את הדרך לשמור על הקדושה והטהרה של היחיד ושל החברה. בתוך כל גופי התורה המוזכרים בפרשה כתובה גם המצוה שאמר עליה רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי השם". המדרש מספר כי בטרם קבלת התורה נשאלו כל עם ישראל אם כל אחד ואחד מחברי האומה מסכים לקבל על עצמו לקיים את המצוה של"וְאָהַבְתָּ" עד קצה תכליתה, ועל כך השיבו כל העם, "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד ז'). בספר 'מתן תורה' שואל בעל הסולם, "היכן מצינו בתורה שנשאלו בני ישראל שאלה זו, ושהסכימו לזה קודם קבלת התורה?" (מאמר הערבות), ועל זה הוא עונה, "ודע, שהדברים האלה מגולים בעליל לכל משכיל, בהזמנה ההיא ששלח הקב"ה לישראל ע"י משה רבינו קודם קבלת התורה, כמ"ש, "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שם). ממלכת כהנים, שכל היחידים באומה יפעלו בקדושה של כהנים להשפיע לזולתם, מתוך תודעה שכל הארץ היא של הבורא ולנו עצמנו אין רכוש ונחלה "שלנו", ממש כמו הכהנים. למעשה, מתוך כתביו של הרב אשלג ניתן להבין שבעצם יש רק מצוה אחת כוללת, מצות השפעה, וע"י העיסוק במצוה זאת ניתן להגיע להשוואת הצורה עם הבורא שהוא כולו להשפיע ובכך להגיע לתכלית הדבקות, להיות "גוי קדוש".
ה"שפת אמת" אומר, "קיום אמיתי ומלא של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הוא בגדר עבודה קשה מאוד. על כן אומר הקב"ה "אֲנִי השם" – הריני מוכן לסייע בידך, שתוכל לקיים זאת אם אך יהא בך רצון אמיתי לזה". לעיתים זה נראה באמת רחוק או כמעט בלתי אפשרי. לכן אפשר להתייחס אל הדור שלנו כ"דור אימון". באנו להתחיל ולהתאמן על דרך חיים של השפעה. מתוך עומק לימוד חכמת הקבלה והבנת מבנה ותכלית הבריאה, כותב הרב אשלג שכל שעלינו לעשות הוא להביט אל דור העתיד ולהתחיל לפעול בכיוון, "מצאנו לנו להסתכל בתנאי החיים של הדור האחרון. כלומר, שבעת הופעת הזמן של שלום העולם. דהיינו, בזמן שהאנושות כולה … יהיו משמשים עם היחידיות שבהם רק בצורות של השפעה לזולתו ולא בכלל בצורה של קבלה לטובת עצמו. וכדאי להעתיק כאן את צורות החיים שלהם מחיי היחיד וחיי החברה, במידה שתשמש אלינו לקח ומופת, ולהתיישב תחת שטף גלי החיים שלנו, אולי כדאי ואפשר גם בדורנו זה לעשות ניסיון, להתלבש בצורות החיים שלהם" (מאמר ביקורת לשלום העולם). עלינו לקרוא שוב ושוב את דברי הנביאים, "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" (ישעיהו י"א ו') וכו', ומהעתיד לקבל כח והשראה לפעול פעולות של השפעה לזולת מתוך אהבת ישראל כאן ועכשיו. זה נקרא חיים של קדושה ובדיוק בשביל זה חזרנו לארץ ישראל אחרי גלות כה ארוכה, להקים כאן את חברת העתיד.

התקוה

לאורך כל הגלות התקוה החזיקה אותנו עד שובנו הביתה לארצנו. אולם למעשה התקוה הרבה יותר עתיקה מאלפיים שנה. התקוה היא מערכת הפעלה רוחנית שאיתה ניתן להאיר את חיי האדם ואת כל העולם כולו. חכמת הקבלה נותנת לנו את מפת הדרכים של התקוה, וכותב בעל הסולם, "והנה בכללה מתחלקת החכמה הזאת לב' סדרים המקבילים זה לזה ושוים זה לזה כמו ב' טפות מים, ואין הפרש ביניהם יותר רק שסדר הראשון נמשך מעילא לתתא (מלמעלה למטה) עד לעוה"ז, וסדר השני מתחיל מעולם הזה והולך מתתא לעילא (מלמטה למעלה) בדיוק על כל אותם הדרכים והרכבות שנרשמו משורשם בעת הופעתם והתגלותם מעילא לתתא" (מהות חכמת הקבלה). מלמעלה למטה זה דרך השתלשלות העולמות ומלמטה למעלה זה דרך השגות האדם את האלוקות. שתי התנועות מונהגות בהנהגה רוחנית המכונה 'קו', וכל זה מתחבר כשקוראים את דברי הרמח"ל במאמר "הקיווי", "לישועתך קויתי, ראשית הבריאה בתקוה, שכל התחתונים מצפים לשפעת עליונים על ידי תפלה או שיר. כתיב, "בראשית ברא אלקים", אין ראשית אלא תקוה. אין הצמצום עשוי כי אם לצפות שיכנוס בו קו א"ס ב"ה, וזה קו לשון קיווי ותשוקה". הדברים עמוקים וצריך ללמוד אותם בצורה מסודרת. אבל לענייננו, ידוע כי בין שתי נקודות עובר רק קו אחד ישר. כך בין האדם ובין שורשו, אור אינסוף ב"ה, עובר רק קו אחד, "קו לשון קיווי".  זה שאומר הרמח"ל, "וכל המקוה תפלתו עולה בלי אמצעי, לא על ידי מלאך, אלא, "לישועתך" דייקא, כמו שמדבר לנוכח, לא על ידי שליח, כי הוא קו הבוקע ונוקב ועולה עד הוי'ה ממש… וזה, "לישועתך קויתי" – לעשות קוים. "הוי'ה" – בזמן שיהיה השם שלם". מי שמקוה ישר אל השם, פותח את הצינור שדרכו ניתן להשפיע אליו את כל האור, השפע והתענוג. כי "המקוה הוא ממש בוקע בקו תקותו". התקוה של עם ישראל היא דבר עמוק מאוד.
הגיע השעה שנסכם את עבודת כל הדורות, שנתמקד בסיבת הימצאותנו כאן. הגיע העת שנזכור אל מי אנחנו מקווים, לאיזה מקום רם ונישא אנחנו מכוונים בתקוותנו. התקוה היא כח פעיל המצפה לנו שנפעל עימו. יפה הזמן שנאסוף את מחיר הייסורים, השכול והאובדן אל כח אחד שיפעל בדרך של השפעה טובה וקדושה, בקו אחד של תקוה, מכוון היטב לכיוון השלום המובטח לנו בכל נבואות ישראל.

 

מוקדש לרפואת הרב מיכאל בן אסתר בינה, יעקב בן רוזה, אודליה חיה בת לאה בתוך שאר חולי עמו ישראל

אודות הכותב

דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במרכז מודעות, בשליחותו
של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת
דרך והכוונה בנושאים שונים כגון פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב
מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד
וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד. דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה
ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.

השאר תגובה