בתוכך ולא בתוכחה

התבוננות בטבע של האומה הישראלית ולימוד כיצד בכל זאת אפשר להוכיח את הזולת לתועלתו

פרשת 'דברים' לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה

דוד אגמון
אופי מבלבל

התבוננות היסטורית זריזה בטבע של עם ישראל משאירה אותנו מעט מבולבלים. גם למשה רבנו לא היה קל עם בני ישראל. בפרשת דברים משה מתחיל את נאום הפרידה שלו. נאום שנמשך שלושים ושישה יום עד לפטירתו בהר נבו. בדבריו הוא מוכיח את עם ישראל על מעשיהם ואופיים הקשה. כיוון שהתורה היא הוראת דרך נצחית, אפשר ללמוד מתוך דבריו של משה רבנו על אופיים של עם ישראל בכל הדורות. אולם בעומק הענין ניתן גם ללמוד על הדרך הנכונה כיצד אפשר להוכיח את הזולת על מעשיו המקולקלים, תוכחה טובה שמתקנת ויכולה להעלות את הזולת מהמקום אליו נפל. הפרשה מלמדת איך הכל מתחיל בפנימיות לב האדם עצמו.

בעיית התוכחה

הפרשה פותחת, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר, בָּעֲרָבָה, מוֹל סוּף, בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת, וְדִי זָהָב". כביכול רשימת מקומות תמימה. אלא שרש"י אומר, "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך, סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל". רש"י מפרט שם את הרמזים כסדרם. משה רבנו אמנם פותח את דבריו תחילה ברמז, אך לאחר מכן הוא מתבטא בגלוי ובצורה נוקבת. התוכחה היא מצוה מפורשת מהתורה, "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא י"ט י"ז). אולם כבר אמר רבי עקיבא, "תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח" (ערכין ט"ז ב'), ואם הוא אמר כך על דורו, מה יאמרו דורות אחרונים. יוצא שעל פניו, תמו מוכיחים מן הארץ, וכביכול מצות תוכחה נשארה לא בת קיום.
הבעיה העיקרית היא שתוכחה טובה צריכה לצאת מתוך לב נקי. כפי שאומר הרב אליהו דסלר, "כשאדם מוכיח או מעניש את זולתו, חובה עליו שתבא התוכחה מפנימיות לבבו. הרי כבר אמרו רז"ל שרק דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. לכן אם תוכחתו אינה נובעת מתוך פנימיות, לא תשפיע על חברו את ההשפעה הראויה. אולם יש בזה גם גדר יותר עמוק. אם אין התוכחה נובעת מפנימיותו הרי אינה לשם שמים לגמרי, ואם כן הרי היא לשם פניותיו הפרטיות. לכן לא רק שתוכחתו לא תועיל, אלא שיהא נידון עליה כמזלזל בחברו ומצערו לשם הנאת עצמו וענשו חמור מאד חס ושלום…" (חלק ג' עמ' קל"ט). לב שהוא נקי וטהור מכל הטיה של רצון לקבל ומניעים אגואיסטים זה לב שיכול להוכיח. משה רבנו מוכיח את עם ישראל רק ברגעי הפרידה מהם, במעמד גדול בו מתגלית אהבתו של משה אל העם, כמו גם אהבתו של העם אל משה. זוהי תוכחה של אהבה זולתנית בלבד.

ריח רע ריח טוב

תוכחה לא נכונה עשויה לגרום לנזק גדול, גם למוסר התוכחה וודאי גם למקבל התוכחה. רבי נחמן מברסלב אומר, "אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חבירו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה… לאו כל אדם ראוי להוכיח… כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו" (תנינא ח' א'). הפגם של התוכחה מגיע עד לרמת הנשמה, "כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם. כמו כשמניע איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר אין מרגישין הריח רע. אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר אזי מעוררין הריח רע. כמו כן על ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, על ידי זה מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל כן הוא מבאיש ריחם" (שם). התוצאה של זה היא שהוא, "מחליש את הנשמות שלהם, ועל ידי זה נפסק השפע מכל העולמות התלוים באלו הנשמות" (שם). אולם זה פועל גם להפך, "כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות על ידי תוכחתו" (שם). משה רבנו ודאי מעורר את ריחם הטוב של ישראל ונותן להם צידה לדרך לכל הדורות.

תוכחה מונעת

הפרשה מכינה אותנו להתבוננות העמוקה וחשבון הנפש של יום תשעה באב. הגמרא אומרת, "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה, מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה" (שבת קי"ט ב'). דברי הגמרא מחדדים עוד יותר את בעיית התוכחה. כתוב בירושלמי, "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו(יומא א' א'). עד עתה לא נבנה בית המקדש. זאת אומרת, טענת הגמרא שלא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה עדיין תקפה בהווה, וכשמתסכלים סביב אכן כביכול יש הרבה על מה ואת מי להוכיח. אם כן, האם נעמוד מנגד ולא נוכיח מחשש שנעלה ריח רע מאחינו בית ישראל?! מצד שני, מי יכול לומר שלבו נקי והתוכחה באמת באה מפנימיותו לשם שמיים ולא לשום מניעים אישיים אלו או אחרים?! אם נוכיח נזיק ואם לא נוכיח נחריב. הסוגיה מחייבת אותנו להתבונן טוב בטבע שלנו כאומה וללמוד ממשה רבנו כיצד בכל זאת אומרים תוכחה של אהבה.

השאלה של משה

דברי התוכחה החריפים של משה נפתחים בשאלה לעם, "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם". משה רבנו הוא הראשון אבל לא האחרון שישתמש בלשון זאת כדי להוכיח את עם ישראל. המדרש אומר, "שלשה נתנבאו בלשון איכה – משה, ישעיה וירמיה. משה אמר, "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי". ישעיה אמר, "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה". ירמיה אמר, "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" (איכה רבה), וממשיך המדרש במשל, "אמר ר' לוי, משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין, אחד ראה אותה בשלוותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה. כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלוותם, ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם, ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה בדד" (שם). בילקוט שמעוני כתוב, "רבי מאיר אומר, אין לשון איכה אלא לשון תוכחת".
מדברי משה רבנו, "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם", לומדים על הטבע של עם ישראל, ומי כמשה ידע והכיר טבע זה. רש"י מפרש את הדברים. "טָרְחֲכֶם"- "מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין". אולי זה מסביר את ריבוי השופטים ועורכי הדין בדור שלנו. "וּמַשַּׂאֲכֶם" –"מלמד שהיו אפיקורסין. הקדים משה לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו? איחר לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם שלא לצאת? מה אתם סבורים? יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות". מעולם אהבו להתלונן ולקטרג על המנהיגים שלהם ותמיד היה קשה לרצות אותם. "וְרִיבְכֶם"– "מלמד שהיו רוגנים". רוגנים כמו מה שאומר שלמה המלך, "וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף" (משלי ט"ז כ"ח). רש"י מפרש, "וע"י ריגונו ותרעומתו מפריד ממנו אלופו של עולם". תמיד חיפשו דרך איך להפריד את עצמם מתחת הנהגתו של בורא עולם.

הטבע של עם ישראל

התמונה שעולה מדברי משה די עגומה. מסתמן שהטבע של עם ישראל קשה להחריד. כמו שנאמר, "וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" (שמות ל"ב ט'). אולם מאידך הגמרא אומרת, "שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים" (יבמות ע"ט א'). במקום אחר הגמרא מוסיפה שכל מי שאין בו סימנים אלו מלמד שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני. זאת אומרת, שיש גם טבע רחמן, ביישן וגומל חסדים בכל אחד מישראל. מנגד כתוב, "תנא משמיה דרבי מאיר, מפני מה נתנה תורה לישראל, מפני שהן עזין… שאלמלא לא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם, והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש, ג' עזין הן, ישראל באומות, כלב בחיות תרנגול בעופות…" (ביצה כ"ה ב'). התבוננות זריזה זאת מראה סתירה גדולה באופי הכולל של ישראל. מצד אחד ביישנים ורחמנים. מצד שני העזים שבאומות. מסתבר שהבלבול הזה הטריד גם את החכמים הראשונים, "אמר רבי אחא בר אבא, אין אתה יכול לעמוד על אופיא של אומה זו, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין…" (שקלים ב' ב'). אכן טבע מבלבל. מבקשים מהם כסף לעברה ונותנים. מבקשים מהם כסף למצוה ונותנים. אולם דוקא מתוך נקודת בלבול זאת נשקף שורש העבודה של כל יהודי. האפשרות והצורך להשתמש בטבע העז דוקא כדי להוציא לאור את הטבע הפנימי יותר, הזך יותר.

החומר לעבודה

מלכתחילה הטבע העז, דהיינו הרצון לקבל הגדול, ניתן לעם ישראל משום שזהו הכלי המתאים לקבלת אור התורה. כמו שאומרת הגמרא, "תנא משמיה דרבי מאיר, מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין. תנא דבי רבי ישמעאל, מימינו אש דת למו. אמר הקדוש ברוך הוא ראויין הללו שתנתן להם דת אש, איכא דאמרי דתיהם של אלו אש" (ביצה כ"ה). רש"י אומר, "שהן עזים – ונתנה להם תורה שיעסקו בה, והיא מתשת כחם ומכנעת לבם". התורה מכנעת את ליבם ומגלה את הטבע הפנימי שלהם – רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. לכן גם נאמר שכל מי שאין לו את שלושת הדברים הללו עדות היא שלא עמדו אבותיו על הר סיני, דהיינו, לא קיבלו תורה שממתקת את הטבע העז.

הקליפה קדמה לפרי

כל הבלבול בטבעם של עם ישראל, אותו בלבול שאנו רואים גם היום, נובע מכך שאנחנו לא רואים את המציאות השלמה. ליתר דיוק, אנו מבחינים רק בחיצוניות של הדברים ולא בפנימיותם. יש חוק רוחני שאומר, "חשוכא והדר נהורא". חושך ואחרי כן אור. בסוד הכתוב, "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" (בראשית א'). בסוד הכלל, "הקליפה קדמה לפרי". כמו שכותב הראי"ה קוק, "העולם נוצר מתוך תוהו ובוהו, הקליפה קדמה לפרי, החומריות והגסות הקדימה לבא, הדינים הקשים והגבורות שלטו לפני התגלות החסדים, העיגולים קדמו ליושר. ובעולם הפנימי, בעולם הרוחני, הציורי, האידיאלי והאמוני, גם שם הדבר נוהג כן, קדימת הקליפה לפרי. העזות, המרוצה, השטיפה החזקה, מתבצרת במקום נמוך ומזוהם, ומשם יוצאת ונלקטת תמצית שמתעדנת ומתרחנת, מתטהרת ומתקדשת, עד שנותנת את ריחה הנפלא, ריח ניחוח להשם" (אורות האמונה). הקליפה מאפשרת את צמיחת הפרי. האופי העז אמנם מופיע ראשון ולרב מסתיר את טבע הפרי הפנימי, אולם הוא זה שמאפשר את צמיחת החלק המעודן יותר של הנפש. ענין זה הוא מהותי כל כך. לכן חשוב לזכור אותו היטב כאשר מתבוננים במעשי הזולת, וכמובן גם כאשר האדם מתבונן במעשיו עצמו.

שלוש פעמים איכה
זאת גם תמצית התוכחה במילה 'איכה'. השורש שלה עתיק יומין. הוא טמון בשאלתו של הקב"ה לאדם הראשון אחרי החטא, "וַיִּקְרָא השם אֱלֹקִים אֶל הָאָדָם, וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה" (בראשית ג' ט'). שאלה נצחית שמלווה כל אדם מאז –"אַיֶּכָּה"? איפה הפרי שלך? איפה הנשמה שלך? זה חוק יסוד בתוכחה. לפני שאדם מפנה את האצבע אל הזולת, יפנה את שאלת "אַיֶּכָּה" אל עצמו, אל פנימיותו. כמו שאמרו, לפני שאתה אומר לי, "טול קיסם מבין עיניך… טול קורה מבין עיניך" (ערכין ג' ט"ז). התוכחה היא קודם בתוכך. אחרי כן מחוצה לך. רק אחרי שתטהר את ליבך תוכל להוכיח את זולתך בלי לגרום לו נזק ולהבאיש את ריחו. רק אחרי שתהיה בעל לב נקי תוכל להשתמש בכלי התוכחה כדי להואיל ולהעלות את הזולת מהמדרגה שנפל אליה. משה רבנו הכיר את הסוד הזה. משה שהיה שקול כנגד שישים ריבו נשמות, והבין שכל מה שהוא רואה בחוץ נמצא אצלו בפנים. "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם", הכל נמצא אצלו בפנים, "אֶשָּׂא לְבַדִּי". לכן הוא זה שמסוגל להוכיח את עם ישראל על אופיים הקשה כדי להוציא מהם את הרע ולגלות את הטוב. כיוון שתמו המוכיחים מן הארץ, לא נותר לנו אלא חומש דברים, התוכחה של משה רבנו, כדי לעזור לנו לצמוח ולהגיע אל התכלית הטובה שלנו ושל כל עם ישראל.

מוקדש לרפואת יעקב בן רוזה, נוריאל בן פארי, אפרים בן רות, אליהו יאיר בן זהבה, דבורה ורד בת לאה, דקלה בת תקוה, קרן נעמי בת עפרה בתוך שאר חולי עמו ישראל

אודות הכותב

דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במרכז מודעות, בשליחותו
של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת
דרך והכוונה בנושאים שונים כגון פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב
מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד
וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד. דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה
ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.

השאר תגובה