כוחות משיכה חיוביים

חיבור אל המקום המיוחד בו אפשר לתקן את הכל ולזכות באמונה שלמה בבורא עולם

פרשת 'ויקהל פקודי' לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה

דוד אגמון
מכשולים בחיים

כשאדם מקבל עבודה מסוימת, ברור שהדבר הראשון שיעשה זה לברר מה נדרש ממנו במשימה ומהם תנאי העבודה. על מנת להבין את העבודה הרוחנית הנדרשת מאתנו בעולם הזה, חשוב להעמיק במילותיו של הרמח"ל, "והנה שָׂמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החומריות, אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי. ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה. כי כל ענייני העולם, בין לטוב בין לרע, הנה הם ניסיונות לאדם. העוני מצד אחד והעושר מצד אחד… השלווה מצד אחד והיסורין מצד אחד. עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו, ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין ליאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו – כן ישיגהו וישמח בו" (מסילת ישרים א'). מטרת ותכלית העבודה היא, "לְאַהֲבָה אֶת השם אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים ל' כ').
הפרשה עוסקת בחזרה על כל פרטי הקמת המשכן. המילה משכן באה מלשון משיכה. הפרשה מלמדת איך להתגבר על כוחות המשיכה החיצוניים של העולם הזה, הדברים שמרחיקים אותנו מהבורא, בעיקר טרדות הפרנסה, ואיך לחזק את נקודת המשיכה הפנימית שלנו באמונה ובתחושה של, "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב" (תהילים ע"ג כ"ח), לדבוק בטוב בכל רגע מחיינו.

איסוף פנימי

חכמים הסבירו שחזרה זאת על פרטי התרומה למשכן, פרטי יצירת כלי המשכן והמבנה שלו באה כדי לחדש את אותם הדברים שנאמרו כבר בפרשות תרומה תצוה וכי תשא, משום שאלו נאמרו לפני חטא העגל. ידוע שמי שדחף את העם לחטוא בעגל הזהב היו הערב רב, אותה קבוצה של קוסמים ומכשפים מצריים שראו את נפילתה של מצרים והחליטו ללכת עם עם ישראל אל המדבר. למרות אזהרותיו של הקב"ה אל משה שלא לצרף אותם, משה רבנו מצרף אותם למסע בחשבו שיוכל לתקן את אותן נפשות שהיו משורש נשמתו. החלטה זו מולידה את השבר הנורא של חטא העגל. פעולת ה'ויקהל' בפרשה זו עומדת כנגד ההתקהלות של הערב רב במעשה העגל, "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". הזוהר אומר שבכל מקום שכתוב 'העם' סתם, מדובר על הערב רב.
פרשה זו פותחת במילים, "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה השם לַעֲשֹׂת אֹתָם". הפעם התרומה ועבודת המשכן כוללת רק את "עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ללא הערב רב. אולם הדברים עמוקים מזה. התורה נותנת לנו הוראת חיים נצחית. המילה 'עֲדַת' היא אותיות 'דעת'. הכוונה שיקהיל האדם את דעתו ויאסוף אותה כדי להפרידה מקליפת הערב רב שבקרבו, התעתועים והדמיונות. זוהי קריאה להקהיל את עצמנו פנימה כדי לא להתבלבל מהעולם הזה וכדי לא לשכוח את העבודה שבאנו לעשות כאן.

רצון חזק בלב

תנאי ראשון לעבודה זה לחזק את רצון הלב. אי אפשר לשאוף לקיים את הציווי, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", לכונן בפנימיות האדם את המשכן הפרטי שלו, בלי שיהיה שם רצון חזק. משה רבנו מביא אל העם את ציווי השם, "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַהשם כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת השם", ורש"י מפרש "נְדִיב לִבּוֹ – על שם שלבו נדבו קרוי נדיב לב". חכמת הקבלה מלמדת שהלב הוא משכן הרצון. אפשר להרים תרומה ולתת רק כי השכל אומר אבל זה לא מספיק. כתוב בזוהר כי "הקב"ה רוצה הלב והרצון של האדם" (זוהר יתרו תקס"ג). לעיתים כבר קיים רצון בלב אך הוא מכוסה בפחדים וספקות. על זה אומרת הפרשה, "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ", ורש"י מפרש, "…וטעם אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי השם" (דה"ב י"ז ו'), לבא לפני משה לאמר לו, אני אעשה כל אשר אדני דובר""וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ" זוהי מידת הגאוה החיובית שמפיחה באדם רוח מחזקת לפעול את רצונו החיובי לעשיית המלאכה ולהשגת המטרה הרצויה. כפי שאומר האלשיך הקדוש, "בזכות מה שהתעוררו ונשאו לבם לבא לעשות במלאכה, על ידי התעוררות ושכר פסיעות הביאה לעשות, השפיע בהם הקב"ה שפע שיעשו" (תורת משה).הקב"ה מחפש את רצון הלב שיהיה חזק ומכוון לעבודה ועל זה הוא משרה את החכמה, היכולת והכוחות לעשות כל משימה. כפי שכתוב בפרשת כי תשא, "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל מְלָאכָה", וממש באותה הלשון נאמר על משיח, "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. וְנָחָה עָלָיו רוּחַ השם, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת השם" (ישעיהו י"א א'). האדם מכין את הכלי של הרצון והקב"ה משפיע את כל האור הדרוש.

טרדות והסחות דעת

אחת הבעיות הגדולות של הדור שלנו זה הסח הדעת. אנחנו קופצים מרצון לרצון, נעים ממשימה למשימה, עוברים מעניין לעניין. רובנו שקועים בטרדות המחיה והפרנסה היומיומיות עד כי לא נשאר לנו זמן לעצור ולהתבונן בדברים הגדולים באמת, לבנות את הרצון החזק שיוציא אותנו מהמגבלות והגשמיות של העולם הזה. בפרשות אלו הקב"ה נותן לנו את מצות המשכן עם הנחיות מדויקות כיצד לבנות את המבנה הרוחני שעומד נבדל בענייניו הרוחניים מכל העולם הגשמי. מקום ייחודי לחיבור והשראת אור השכינה. במרחק הדורות קשה לתפוס את העוצמה והקדושה של המשכן. אולם בדיוק בשביל זה נתן לנו הקב"ה יום אחד בשבוע שהוא משכן של ממש. יום שכולו נבדלות מטרדות העולם הזה. יום שכולו מוקדש לחיבור פנימי ודבקות. יום שכולו עליה רוחנית המסוגלת לעזור לנו לבנות את הרצון החזק בקרבנו להתחבר חזרה אל שורשנו.

הקשר בין שבת והמשכן

הפרשה אמנם פותחת במילים, "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה השם לַעֲשֹׂת אֹתָם", אך במקום לעסוק ישר בציווי המשכן, התורה מביאה את הציווי, "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַהשם". רש"י מפרש בדרך הפשט, "הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת", שלא חלילה מתוך ההתלהבות להקים את המשכן יחללו את השבת. אולם הדברים גם באים לרמז על הקשר המופלא בין מצות המשכן למצות השבת, קשר שביסודו תיקון החטא של אדם הראשון.
כשעוסקים באדם הראשון חשוב לזכור שמדובר על מציאות רוחנית לחלוטין. אדם הראשון לא היה לו מהגשמיות של העולם הזה כלום. כפי שאומר הזוהר, "אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום" (קדושים ס"ב). לאחר בריאתו כתוב, "וַיִּקַּח השם אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב' ט"ו). העבודה שלו היתה כלולה בשתי מצוות – לאכול ולא לאכול, עשה ולא תעשה. הרוחניות שלו אפשרה לו לדבר עם הקב"ה ישירות, בגילוי מלא ודבקות. אולם החטא שינה את כללי המשחק לחלוטין. כתוצאה מהחטא כתוב, "וַיְשַׁלְּחֵהוּ השם אֱלֹקִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" (בראשית ג' כ"ג). אדם נקרא על שם האדמה שממנה לוקח. בחטא הוא נפל ממדרגת "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו י"ד י"ד) למדרגת אדם מלשון 'אדמה' שממנה לוקח. הקללה שהוטלה עליו היתה, "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג' י"ט). במקום להמשיך ולעשות את העבודה בגן עדן ולאכול מפריה, נתקלל האדם להתייגע בעבור לחמו. במקום עבודה מלשון עבד הבורא, נפל למדרגה של עובד אדמה, ומשם אל המדרגה השפלה של עבד של העבודה עצמה.

ל"ט מלאכות כנגד ל"ט קללות

בעקבות חטא אדם הראשון והחיבור לזוהמת הנחש הוטלו קללות לא רק על האדם. הזוהר הקדוש אומר, "עשר מלקות לאדם, ועשר לחוה, ועשר לנחש ותשע לארץ, שהם ל"ט קללות" (פנחס תקפ"ז). כדי לתקן את אותן קללות ניתנו למשה רבנו ל"ט מלאכות כדי לבנות ולהקים את המשכן. רבי נתן מברסלב אומר שע"י "ל"ט מלאכות המשכן… נמתקו ונתבטלו כל הל"ט מלאכות שהם זוהמת הנחש" (ליקוטי הלכות ציצית ג'). ממלאכות המשכן למדו חכמים מהן ל"ט אבות המלאכה שאסורות בשבת. ה"נתיבות שלום" מסביר, "ל"ט מלאכות כוללים את כל הענינים החומריים שאדם עוסק בהם בעולם הזה, שמלאכת המשכן הרימה את כל המלאכות האלו לקדשם להשם ית'. ומזה לומדים ל"ט המלאכות של שבת, שגם בשבת יש כח הקדושה לקדש כל מלאכת העולם הזה להשם ית' ע"י השביתה מל"ט מלאכות. אלו היו ב' הדרכים שנתן להם משה, שיקחו עצמם לשבת קודש ולבנין המשכן". את המילים, "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות ל"א י"ז) מפרש רש"י, "וכל לשון נופש הוא לשון נפש שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה". ניתנה לנו השבת כדי לשבות מכל אותן המלאכות שיצאו מזוהמת הנחש ולהשיב את נפשנו שאצה רצה אחרי העניינים החומריים של העולם הזה אל מקורה.

עצירת המרוץ

הנביא אומר, "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ השם מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ, וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו נ"ח י"ג). מכאן למדו חכמים שלא יהיו מנהגינו בשבת כמו אלו של חול, לא בדיבור ולא במעשה. למשל, הורו לאדם להלך בנחת ובפסיעה קטנה, "שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול". בכמה מקומות מזהירה התורה מטומאת שרצים ומצאו בזה רמז יפה ואמרו שבני האדם רצים כל הזמן להשיג מזונם ופרנסתם הנה והנה מבלי מנוחה בהשתדלות יתירה כמו השרצים שרצים לכאן ולכאן מבלי דעת. הרב אלימלך בידרמן מסביר שריצה זאת מעידה על חסרון באמונה, "כי כאשר ישריש בנפשו שהקב"ה הוא הזן ומפרנס לכל מיד תתיישב דעתו עליו. על כן ביום השבת קודש, כשמאיר בקרבנו אור האמונה 'פוסעים בו פסיעה קטנה' להורות על מניעת מרוצה זאת" (באר הפרשה). שבת היא ההזמנות הכמעט יחידה שיש לדור שלנו לקחת פסק זמן רוחני מהמרוץ המסחרר.

ל"ט מלאכות ט"ל אורות

דור המדבר לא רק שזכו למשכן אלא גם זכו לפרנסה מהשמיים, "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שמות ט"ז ד'), וכתוב על המן, "וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה. וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל" (שמות ט"ז י"ג). הרה"ק מנשכיז אומר, "הבטחת הבורא 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים', לא לשעתה היתה, אלא היא עומדת וקיימת עד עצם היום הזה. ועדיין באה הפרנסה לכל איש ואיש מאותה 'ברכת המן' כדרך שהמטיר הקב"ה בהיות בני ישראל במדבר, וכדרך שהיתה מכוסה בטל מלמעלה ולמטה, כך היא מכוסה בטל, כלומר תחת הסתר ועיטוף, שנראה כאילו 'השתדלותו' ועסקיו בל"ט מלאכות הם המביאים לו פרנסתו, ובאמת אינו כן". הכל תלוי בכוונה. אדם יכול לעסוק ב-ל"ט מלאכות בימות החול עם הכוונה של הרצון לקבל לעצמו ואלה יהיו לו להסתר וח"ו יחזרו להיות ל"ט קללות. מאידך, אדם יכול לעסוק ב-ל"ט מלאכות בכוונה של הרצון להשפיע ואז הוא בונה את המשכן שלו עם אותן הל"ט מלאכות ואותן ה-ל"ט מלאכות חולין הופכות ל-ט"ל אורות, טללי תחיה ממש. כאמור, בשבת זוכים לט"ל אורות ע"י שאנו נמנעים מל"ט המלאכות. כל השפע נמשך מברכת השבת. עיקר העניין הוא שנתחזק באמונה שלמה שלא השתדלותנו המרובה עושה לנו את החייל הזה, אלא שמקור הפרנסה ומקור הברכה מגיעים אלינו משמיים.

חיזוק הקשר

בעבודות המשכן נאמר, "לעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת", וכתוב על שבת בגמרא, "מלאכת מחשבת אסרה תורה" (חגיגה א' י'). דהיינו, מלאכה שיש בה חשיבה וכוונה. חז"ל מנו ל"ט מלאכות שורשיות שהשתמשו בהן לבניית המשכן וחילקו אותן לקבוצות – י"א (11) מלאכות להכנת הסממנים לצורך צביעת יריעות המשכן, י"ג (13) מלאכות להכנת היריעות, ז' (7) מלאכות להכנת כיסויי עורות האילים מאדמים ועורות התחשים, ו-ח' (8) מלאכות לצורך הקמת המשכן. כותב רבי נתן מברסלב, "ט"ל קשרי הציצית הם כנגד ל"ט המלאכות ומתקנות אותן. בעוד הל"ט המלאכות הנמשכות מצד הס"א, קושרות את האדם עמוק יותר בעמקי הגשמיות, קשרי הציצית משחררים אותו מכבלי העולם הזה הגשמי וקושרים אותו לעולם הרוחני האמיתי. וסדרם של קשרי הציצית הוא שבע, שמונה, אחד-עשרה, שלוש-עשרה, כנגד קבוצות המלאכות שנעשו למען המשכן" (ליקוטי הלכות ציצית ג'). עבודת האדם היא לשחרר את קשרי העולם החומרי ולקשור את עצמו אל העולם הרוחני האמיתי דוקא בעת היות הנשמה שלנו, "במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך" (מסילת ישרים, שם).

להתעורר מהחלום

העולם הזה דומה לחלום. אומרת הגמרא, "אמר רב זירא, כל הלן שבעת ימים בלא חלום, נקרא רע" (ברכות י"ד). הגאון מוילנה מפרש את האמירה התמוהה לענייננו ואומר שממש כמו שנראים כל דברי החלום כאילו הם בפועל ממש אך כשפוקח את עיניו רואה שהכל היה רק חלום, אין בו ממש, כך יהיה בגאולה לעתיד לבא. כמו שנאמר, "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, בְּשׁוּב השם אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן, הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים קכ"ו א'). יבוא היום הגדול בו נתפקח מחלומותינו של מאה ועשרים שנה ונראה כי הכל מידי השם היה לנו. לכן מי שישן שבעה ימים, שאחוז במציאות העולם הזה גם בשבת, הרי זה רע. השבת ניתנה כדי לעורר אותנו מהחלום. השבת אפילו יותר גבוהה מהמשכן כי כאמור ציווי המשכן לא ביטל את הציווי על השבת. זאת הזדמנות של פעם בשבוע להתעורר מהחלום, להתנתק מהטרדות, להתבונן, להגיע למנוחת הנפש ולהידבק ככל יכולתנו באור האלוקי.

מוקדש לרפואת הרב מיכאל בן אסתר בינה, אודליה חיה בת לאה, חיה בת חוה שרון בתוך שאר חולי עמו ישראל
מוקדש למציאת זיווג עבור שרי רחל בת מזל בנימינה, רעיה בת מזל בנימינה ולפרי בטן עבור אביטל בת מזל בנימינה

אודות הכותב

דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במרכז מודעות, בשליחותו
של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת
דרך והכוונה בנושאים שונים כגון פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב
מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד
וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד. דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה
ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.

השאר תגובה