קורבנות הגאוה

האמונה מסוגלת לשחרר אותנו מהגאוה ולאפשר לנו להתחבר חזרה אל הבורא בשלמות

פרשת 'ויקרא' לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה

דוד אגמון
הזדמנות חדשה

לפרקים בחיים נדמה לנו שהקשר שלנו עם הבורא כמעט ונותק ושהתרחקנו כל כך עד שהבורא כלל אינו חפץ בחידוש הקשר. בדיוק בנקודה זאת באה הפתיחה של חומש ויקרא להזכיר לנו שהבורא כביכול תמיד עומד ומצפה לכל אחד מאתנו שנמצא את הדרך לקרבה מחודשת. בשביל זה הוא ברא את התשובה ונתן לנו את עבודת הקורבנות. הנקודה היא שלא משנה מה שאדם עשה עד כאן, משנה מה יעשה מכאן והלאה, איך יפעל לתקן ולהתחבר שוב אל שורשו. בכל רגע ורגע יש לנו הזדמנות מחודשת לעשות את עבודת ההתקרבות, עבודת הקורבנות האישית שלנו, לחבר את הכלי שלנו חזרה עם האור של הבורא.

חומש הקורבנות

בסיום חומש שמות נשלמה מלאכת המשכן ושם נאמר, "וּכְבוֹד השם מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ' ל"ה). לכן בתחילת חומש ויקרא מצוה השם את משה על עבודת הקורבנות והתנאים לשמירה על קדושת המשכן, "שיהיו הקורבנות כפרה להם ולא יגרמו העוונות לסילוק השכינה" (רמב"ן). כאשר תינוקות של בית רבן מתחילים ללמוד בתלמוד תורה הם אינם מתחילים בחומש בראשית כמצופה, אלא שמתחילים ללמדם דוקא את חומש ויקרא. המדרש אומר, "שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" (ויקרא רבה ז' ג'). יבואו הילדים הטהורים וילמדו ענייני טהרה וקדושה, יעסקו בתורת הטהרה, איך אדם שחטא והתרחק, יתקן את מה שפגם, יטהר ויתקדש. פרשיות החומש מזהירות אותנו מפני כל טומאה אפשרית, מאכלים אסורים, עריות ועוד. אותם הגורמים שמסלקים את השכינה ופוגעים באדם שנטמא בהם, שאם חלילה יבוא בטומאתו אל הקודש חייב מיתה. מרבית המצוות בחומש ויקרא נאמרות אל אהרון ואל הכהנים משום שהם שומרי הקדושה של המשכן. אולם התורה היא נצחית והיא מדברת אל כל אדם ואדם בכל דור ודור, ומלמדת את כללי שמירת הטהרה הגשמית והרוחנית.

משמעות השם ויקרא

החומש נקרא 'ויקרא' על שם המילה שפותחת אותו, "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר השם אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". אולם סך הכל מדובר במילה שמשמשת כפועל קישור בתוך פסוק שמשמש אף הוא כאמצעי לתוכן שידובר בו בפסוק הבא שמתחיל לעסוק בעניין עצמו, "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַהשם, מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם". לכן חשוב לברר את המסר הפנימי של מילת 'ויקרא' ואת חשיבותה. כאמור, במעמד בו פותחת הפרשה, כבוד השם מלא את המשכן. כניסת משה אל המשכן אינה דבר פשוט. הרמב"ן מסביר, "אמר הכתוב בכאן "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר השם אֵלָיו", ולא כן בשאר המקומות, בעבור שלא היה משה יכול לבא אל אהל מועד, להיותו נגש אל המקום אשר שם האלקים רק בקריאה שיקרא אותו, שכבר נאמר למשה, "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ה כ"ב), וכיון שידע שהשם יושב הכרובים שם, נתירא לבא באהל כלל, עד שיקרא אליו כאשר עשה בהר סיני שאמר, "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן". משה נוהג כאן כפי שעשה בעלותו אל הר סיני, "וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר, וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר. וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד השם עַל הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים. וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן… וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל הָהָר…" (שמות כ"ד ט"ז). גם בהר וגם במשכן קדמה קריאה אל משה לדיבור השם אליו. בשני המקומות משה ממתין לרשות משמיים ורק אז ניגש לשמוע את הדיבור.

לשון חביבות

המילה 'ויקרא' מעידה על מהות הפניה אל משה. "לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחברו אלא אם כן קוראו" (תורה תמימה). האות א' של 'ויקרא' כתובה בתורה כאות קטנה, אלף זעירה. מפרש "בעל הטורים", "משה לא רצה לכתוב אלא 'ויקר' כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באלף וכתבה קטנה". 'ויקר' פרושו דיבור פתאומי ללא הכנה מוקדמת, 'במקרה'. דיבור כזה נועד למטרה מסוימת בלבד, למסירת תוכן ייעודי ואינו מבטא חיבור וקשר קבוע. זה מה שמפרש רש"י, "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו (יומא ד' ויקרא ר'), שנאמר 'וקרא זה אל זה' (ישעיהו ו'), אבל לנביאי האומות עכו"ם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר 'ויקר אלקים אל בלעם". תכלית הדיבור האלוקי אל האדם אינה מסירת תוכן מסוים בלבד, אלא יצירת קשר של ממש בין האדם לקב"ה. כבר בתחילת חומש בראשית רואים את השימוש בלשון 'ויקרא' כאמצעי לחיבור בין הבורא לנברא. לאחר חטא עץ הדעת כתוב, "וַיִּקְרָא השם אֱלֹקִים אֶל הָאָדָם, וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה" (בראשית ג' ט'). תכליתה של קריאה זו הייתה להיכנס עמו בדברים ולפתוח פתח לתיקון עבור אדם הראשון. אבל האדם לא שעה לקריאה זו ובמקום להתקרב נמצא מתרחק. מה שמראה לנו שהכל בבחירה של האדם, האם להתקרב או להתרחק. הבורא מצדו קורא לנו בחיבה ומצפה לנו בכל עת.

לעשות לאחד

אדם הראשון כן זכה לעשות תשובה על מעשיו ובסופו של דבר עמד והקריב קורבן. לכן הפרשה פותחת בלשון, "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן", ומרמזת לנו על אדם הראשון והקורבן שלו. חז"ל אמרו, "שור שהקריב אדם הראשון היה לו קרן אחת במצחו" (ע"ז ח' א'). טבעו של החטא להוליד פירוד בין האדם לבוראו ופעולת הקורבן היא לאחד חזרה את הפגם שנוצר במציאות. הקרן האחת במצחו של השור מסמלת את האחדות המחודשת. גם המילה אדם מרמזת על תפקידו של האדם ביצירת אחדות בבריאה. להבדיל מלשון איש או גבר, שם מוצאים אנשים וגברים ברבים, בלשון אדם אין לשון רבים, אדם הוא אחד. האדם כולל את כל המציאות של הבריאה, בתוכו נמצא הכל ובפנימיותו שוכן ניצוץ אלוקי, אור אינסוף ממש. הוא זה שיכול ליצור פירוד בין כל חלקי הבריאה או לעשות את הכל לאחד. האדם כלול מנשמה וגוף, מלאך ובהמה, רצון עולה ורצון יורד. המאבק שלו הוא תמידי, לאחד ולייחד בעבודתו את שני הקצוות הללו ובכך לעשות שלום בין כל חלקי הבריאה.

תיקון הנפש מרצון

הרמב"ם מסביר שבאמת האדם רוצה לעשות את רצון השם, אבל היצר הרע מבלבל אותו. 'רע' זה ראשי תיבות 'רצון עצמי'. רב חייו האדם נשלט על ידי הרצון הנמוך שלו, התאוות והשאיפות לגשמיות. רצון זה מסתיר את הרצון הגבוה שלו לעשות את רצון הבורא. ההסתרה הזאת גם מובילה את האדם לחטוא בתירוצים מתירוצים שונים שבשורשם הרצון שלו לספק את עצמו. לכן כתוב, "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי השם". חז"ל שאלו, מדוע נאמר "יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ", והרי לכאורה זו סתירה, כי "יקריב אותו" משמע בעל כרחו, ו"לרצונו" משמע מדעתו. על זה ביאר רש"י, "יקריב אתו – מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו. הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". הרמב"ם מסביר שכפיה זאת בעצם באה להחליש את כוחו של היצר הרע ולעזור לאדם לחשוף ולגלות את רצונו האמיתי, לעשות את רצון השם. כשהתכלית היא לתקן את הפגם שנוצר בנפשו של אדם. על כך אומר הרב שיינברגר שליט"א,"שעל ידי הקורבן מתקרבת הנפש לשורשה ומאיר אורה כבתחילה" (שיחה).

מקריבים את הגאוה

הרצון לקבל לעצמו מתבטא באדם במידת הגאוה. ר' חיים ויטאל כותב, "הגאוה היא שורש להרבה עבירות אם בין אדם למקום ואם בין אדם לחבירו" (שערי קדושה שער ד'), ובמקום אחר הוא כותב, "ענין המדות היותר מגונות ויותר חמורות והמונעות דביקות האדם עם השם יתברך, הגאוה הכעס הקפדנות העצבות השנאה הקנאה התאוה בתענוגים החמדה השררה והכבוד" (שם שער ה'). שורש כל המידות המקולקלות היא מידת הגאוה, תחושת הישות המגביהה רוחו של אדם שחושב שהוא שליט יחיד בעולם ומותר לו לעשות מה שהוא חפץ, עם מי שהוא חפץ ומתי שהוא חפץ. הרב שיינברגר שליט"א אומר, "כל העניין של הקורבנות הוא עניין של הכנעה" (שיחה). כדי להתקרב אל בוראו וגם כדי להתקרב אל חברו צריך האדם לבטל את יישותו, לבטל את טבע הגאוה. לכן חומש הקורבנות פותח בסימן הענווה הגדולה של משה. אותה א' זעירא שכתב משה במילה 'ויקרא', כדי שלא לומר שבורא עולם קרא לו כאיש הקורא אל חברו בלשון חביבות, וזה שכתוב בתורה, "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב ג'). ראשית תורת הקורבנות, תורת ההתקרבות – ענווה.

האמונה כרפואה

בכדי להמיר טבע בטבע, גאוה בענוה, על האדם להתחזק באמונה. זהו הכח היחידי שיכול להניעו לפעול מעל הטבע של עצמו. הרב אשלג כותב, "השכל הבריא מראינו בעליל את הבסיס לכל עושי רעות שהוא מוגדר אך ורק "ברצון לקבל", פירוש שמתוך שלהוט אחרי קבלת טובה מה שהוא להשלמתו עצמו, והוא מוצא את רצונו זה בהרע לזולתו, הנה משום זה יוצא להרע לזולתו, מתוך "הרצון לקבל" את השלמתו עצמו" (מהות הדת ומטרתה). כאשר אדם חי חיי אמונה ובאמת ובתמים מאמין שכל מה שקורה איתו זה הכל מאת הבורא, שכל מה שיש לו ומה שאין לו זה מפני שזה רצון הבורא, אז כל השקפת המציאות שלו משתנה ונפתח לו פתח לשינוי עצמי. ה"בית אברהם" מסלונים מסביר את מדרגת האמונה של משה אליה אנו צריכים לשאוף, "תיבת ויקרא נכתבה בא' זעירא ונחשב הא' כמי שאינו. כאילו כתוב 'ויקר' מלשון 'מקרה'. כלומר, 'ויקר אל משה'. שכל מה שאירע וקרה למשה רבנו, הבין ש'וידבר השם אליו', שהקב"ה מדבר אליו בזה ולא פלוני עשהו לו, ואף הוא לא גרם לעצמו כל רע, אלא הכל בשליחות ובדבר השם הוא" (נתיבות שלום). כאשר מאמינים שכל המקרים הם מאת השם אין מקום יותר לגאוה של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח' י"ז), וממקום זה ניתן להתקרב חזרה אל בורא עולם.

השגחה פרטית
חומש שמות מסתיים, "לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". הרה"ק ה"דברי ישראל" ממוז'יץ אומר, "כי הנה כל יהודי באשר הוא נוסע ממקום למקום בחיזור אחרי הפרנסה, לצורך זיווג או רפואה, ואף מי שבגופו נשאר על מקומו, על פי רוב נפשו נוסעת ומיטלטלת הנה והנה בנסיבות החיים, ואמרה תורה "לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל" – דבר זה יעמוד לעיני כל יהודי "בְּכָל מַסְעֵיהֶם" – בכל עת נסיעותיו ידע כי כל ה'מקרים' וכל המסעות שבעולם הכל הוא בהשגחה פרטית מן השמים. ואפילו קש שהרוח מפזרו ממקום למקום, הרי "רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ", והוא בהשגחה מן השמים – שעד עתה היה צריך הקש להיות היכן שהיה, ומעתה צריך הוא להיות במקום זה, ובודאי כן הוא גם לגבי מסעותיו של האדם – הכל מדוד מן שמיא היכן ישהה בכל רגע ורגע מימי חייו, ומה יעשה ברגע זה במקום זה". פרשת ויקרא באה בסמוך לתחילת חודש ניסן ואמר רבי מנחם נחום מבויאן, "כשם שאמרו חז"ל "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כ"ט), כך "משנכנס ניסן מרבין באמונה". זהו חודש הגאולה ו"בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים ובזכות האמונה עתידין להיגאל" (ילק"ש, הושע).

 

מוקדש לרפואת הרב מיכאל בן אסתר בינה, יעקב בן רוזה, אודליה חיה בת לאה, חיה בת חוה שרון בתוך שאר חולי עמו ישראל

אודות הכותב

דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במרכז מודעות, בשליחותו
של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת
דרך והכוונה בנושאים שונים כגון פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב
מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד
וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד. דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה
ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.

השאר תגובה