אחריות על המציאות

לקיחת אחריות כאמצעי להתעלות רוחנית וגילוי אלוקות

פרשת 'יתרו' לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה

דוד אגמון
זכירה והתעוררות

במרכז הפרשה עומד המעמד הגדול של נתינת התורה. מאורע חד-פעמי בתולדות האנושות בו עמדו כמה מיליוני בני אדם וראו מראות אלקים, התגלות נבואית אדירה שלוותה בקולות וברקים, בקול שופר חזק מאוד, בלהבות אש ותימרות עשן. "ציפור לא ציפצף, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש, עד שיצא הדיבור" (שמות רבה). אומה שלמה היתה עדת ראיה ושמיעה להתגלות הבורא ומסירת עשרת הדיברות לעם ישראל. "יצא קול ראשון והשמים והארץ רעשו ממנו, והימים והנהרות ברחו, ההרים והגבעות נתמוטטו, וכל האילנות כרעו, והמתים שבשאול חיו ועמדו על רגליהם, וכל העתידים להבראות עד סוף כל הדורות, שם עמדו עמהם בהר סיני" (פרקי דרבי אליעזר). לדעת הרמב"ן מצוה מפורשת קיבלנו לזכור את המעמד הזה בכל יום מימי חיינו, "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי השם אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר השם אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" (דברים ד' ט'). גדולי ישראל מלמדים שכמו שהזמן מעורר את הקריאה, דהיינו שכאשר מגיע אחד מהרגלים אנו עוזבים את סדר קריאת הפרשות וקוראים מענייניי המועד, כך גם הקריאה בתורה מעוררת את הזמן. כשאנו קוראים על מעמד הר סיני בשבת 'יתרו' הקריאה עצמה מעוררת את אותו זמן נשגב של מתן תורה וכל אחד חוזר להיות ניצב למרגלות הר סיני ממש. כמו כן ידוע מספרי הקבלה שאין העדר נוהג בעניינים רוחניים, זאת אומרת, מה שקרה פעם אחת, עומד וקיים לנצח. לכן בבואנו שוב אל מעמד הר סיני אנו מחויבים בהתעוררות גדולה להתבונן על ההשלכות של קבלת התורה על החיים שלנו. הפרשה מעוררת להתבוננות על האחריות הגדולה המוטלת על כתפי כל אחד מאתנו להוציא לפועל את חלקו המיוחד בהתגלות האלוקית.

לקיחת אחריות

אחריות היא מידה רוחנית חשובה ביותר ובלעדיה נמנעת מהאדם התפתחות וצמיחה אל ייעודו. רבים בדור שלנו סובלים מתסמונת של אי לקיחת אחריות. הדור ברובו אחוז בחיצוניות ומעדיף להשליך את האחריות הלאה ממנו, על בן הזוג, על הורים, על מורים, בנקים, ממשלה וכו', אפילו על הבורא. נדמה שנעשה הכל מלבד באמת לקחת אחריות על מה שקורה לנו בחיים. בעיון עמוק יותר מסתבר שזוהי בעיה אנושית שורשית החוזרת עד לחטא אדם הראשון בגן עדן. כאשר הקב"ה שואל את אדם הראשון, "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ" (בראשית ג'), אדם הראשון לא משיב ממקום של לקיחת אחריות, אלא עונה, "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (שם). הוא מטיל את האחריות על אשתו. חוה גם היא עושה את אותו הדבר ומשיבה לקב"ה, "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (שם). גם משה רבנו, שאין לנו השגה בגודל מדרגתו הרוחנית, עומד במשך שבוע ימים ומשתדל בכל מאודו להתחמק מלקחת אחריות על השליחות אותה הוא מתבקש לעשות, בהמציאו תירוצים מתירוצים שונים למה זה לא הוא שצריך לעשות את השליחות, "כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד' י'). גם יונה הנביא אינו שש לקבל את אחריות הנבואה אותה הוא נשלח לנבא על העיר נינוה, "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי השם" (יונה א' ג'). במגילת אסתר רואים שגם אסתר מגלה מידה זו באומרה למרדכי, "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה, וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ" (אסתר ד' י"א). אנו רואים שהקלקול הזה עובר בכל הדורות, מגדולם ועד קטנם. חכמת הקבלה מלמדת שבנשמת אדם הראשון היו כלולות כל הנשמות ולכן התיקון של לקיחת אחריות הוא שורשי ונוגע לכל אחד מאתנו באופן אישי.

שותפים של הבורא

במעמד מתן תורה הקב"ה נתן לישראל לא רק את התורה אלא גם את השליחות של הוצאת רצונו לפועל בעולם הזה. רבי נחמן מברסלב אומר, "כי קודם מתן תורה היה הממשלה ביד השם יתברך, ואחר מתן תורה נתן הממשלה ליד כל ישראל, כל אחד לפי בחינתו. כי אותיות התורה הם התלבשות רצונו של השם יתברך, כי רצונו של השם יתברך שהמצוות יהיו כך. למשל מצות תפילין, היה רצונו שיהיה בארבע פרשיות ובתים של עור ולא של כסף, כי כן רצונו. נמצא, שרצונו מלובש בכל התורה. ועכשיו, שהתורה מסורה בידינו, גם הרצון של השם יתברך מסור בידינו, שאנו מושלין, כביכול, להיות רצונו כפי רצוננו" (ליקוטי מוהר"ן ל"ד). בקבלת התורה נהיינו שותפים של הקב"ה במעשה הבריאה. כמו שאומר הנביא, "וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיהו נ"א ט"ז), ודרשו בתיקוני זוהר, "אל תקרא עמי, אלא עימי בשותפות" (תיקון ס"ט). אנחנו שותפים של הקב"ה ויש לנו אחריות של שותפים, אחריות גדולה על כל מה שקורה בחיינו ועל כל מה שמתרחש בעולם כולו.

אחריות אישית

התורה כולה ניתנה למשה בסיני וחז"ל משתמשים בשתי לשונות, "קבלה למשה מסיני" ו"הלכה למשה מסיני". קבלה שכתוב, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע" (אבות א' א'), והלכה משום שמקובל לנו שכל התורה שבעל פה נמסרה למשה רבנו בהר סיני. הרב שיינברגר שליט"א מסביר ש'קבלה למשה' זאת חכמת הקבלה והפנימיות של התורה, בעוד 'הלכה למשה' אלה המצוות וכל ההלכות הקשורות בהן. חכמים הגדילו ואמרו, "לא היה דבר שלא נמסר למשה בסיני ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" (ויקרא רבה כ"ב), אפילו כל החידושים בתורה ובהלכה שעתידים לחדש עד גמר התיקון נמסרו כבר למשה רבנו. עולה השאלה, אם כן מה יש לחדש, הרי הכל כבר נמסר למשה. הרמח"ל מסביר, "ותדע שאפילו כל מה תלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני. והיינו כי מה שהוא אמת בתורה, צריך הכל לצאת כך בסוד סיני ומשה. והנה באותו הזמן, ניתן בגילוי לישראל החלק שהיה ראוי להם, ובכל הדורות יש חלק שראוי להתגלות על ידי התלמידי חכמים" (אדיר במרום). זאת אומרת, שבכל דור מתגלה עוד חלק מתורת משה שרלוונטי לדור עצמו. מוסיף הרמח"ל ומגלה לנו, "ואודיעך בכאן סוד גדול. כי הנה ודאי כל אחד נוטל חלקו בתורה, ונמצא שסיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו. ואם כן מי שבא לעולם ולא נשתדל בתורה לגלות חלקו, אין התורה נשלמת" (שם). יש לנו אחריות אישית להוציא את החלק שלנו בתורה לפועל. כתוב בפרשה, "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ". האריז"ל גילה לנו את סוד המילה 'עשן', ראשי תיבות – עולם, שנה, נפש. התיקון מתנהל תמיד ברובד של שלושת המימדים הללו – עולם זה המקום, שנה זה הזמן ונפש זה האדם הפועל. התורה היא הארה של אור אינסוף וכל פעם האור מתלבש בכלים שונים של עש"ן – נפש מסוימת, זמן מסוים, מקום מסוים. המפגש בין אור התורה לבין הכלים שלנו מגלה בכל פעם דבר חדש שלא היה מאז נתינת התורה ולכן יש לכל אחד אחריות להתייגע בלימוד התורה ובחיי תורה, קיום המצוות וחיי השפעה, על מנת להוציא לאור את חלקו המיוחד ולהשלים את גילוי התורה בשלמותה.

כל אחד מיוחד

תובנות אלו מאמתות אותנו עם תפקידנו ומעוררות ללקיחת אחריות אישית. האריז"ל אומר, "ואין כל האנשים שווים… ולא יוכל אחד מישראל לעשות מה שיעשה חברו, והבן זה היטב מאוד" (מבוא שערים). אין מקום לאמירות הממעיטות מערך עצמנו ומשאירות למישהו אחר את האחריות למה שאנחנו אמורים לעשות. חז"ל הגדילו לומר בעניין זה, "ולהגיד גדלתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכלן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חיב לומר, בשבילי נברא העולם" (סנהדרין ד' ה'). בשבילי נברא העולם ואני פה כדי לעשות את תפקידי. הזוהר הקדוש אומר שישראל זה ראשי תיבות "יש שישים ריבוא אותיות לתורה" שהן כנגד שישים ריבוא נשמות ישראל. הרב שיינברגר שליט"א דורש שאם היו רואים את עם ישראל בצילום אווירי במעמד הר סיני, היו רואים את האות של כל אחד בתורה ואת העם כולו מסודר כמו ספר תורה אחד גדול. כל אחד הוא אות מיוחדת, תדר מסוים של גילוי האור האלוקי וזאת ודאי אחריות גדולה לייצג בעולם דבר כל כך קדוש שאף אחד מלבדך לא יכול לגלם.

אחריות לאומית

אמנם לקיחת אחריות לא מסתכמת רק ברובד האישי אלא שיש לנו גם אחריות ברובד הלאומי, אחריות על כל אחד ואחד מישראל. חז"ל אמרו, "כל ישראל ערבים זה לזה", והגמרא משתמשת בלשון, "שכל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות ל"ט). בעל הסולם כותב, "וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא נתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו. דהיינו, שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכיו עצמו, ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת" (מאמר הערבות). הרב אשלג מכניס אותנו בסוד הערבות שהתחייבנו אליה בהר סיני והרב משה קורדיבירו מגלה את סוד עומק הענין של "ערבים זה בזה", "כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם שְׁאֵר בָּשָׂר אֵלּוּ עִם אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת כְּלוּלוֹת יַחַד יֵשׁ בָּזֶה חֵלֶק זֶה וּבָזֶה חֵלֶק זֶה… שֶׁמַּמָּשׁ יֵשׁ בְּכָל אֶחָד חֵלֶק אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ וּכְשֶׁחוֹטֵא הָאֶחָד פּוֹגֵם אֶת עַצְמוֹ וּפוֹגֵם חֵלֶק אֲשֶׁר לַחֲבֵרוֹ בּוֹ, נִמְצָא מִצַּד הַחֵלֶק הַהוּא חֲבֵרוֹ עָרֵב עָלָיו. אִם כֵּן הֵם שְׁאֵר זֶה עִם זֶה וּלְכָךְ רָאוּי לְאָדָם לִהְיוֹתוֹ חָפֵץ בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְעֵינוֹ טוֹבָה עַל טוֹבַת חֲבֵרוֹ וּכְבוֹדוֹ יִהְיֶה חָבִיב עָלָיו כְּשֶׁלּוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא הוּא מַמָּשׁ, וּמִטַּעַם זֶה נִצְטַוִּינוּ "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (תומר דבורה). יוצא שיש לכל אחד מאתנו אחריות על החלקים של כל שאר ישראל שנמצאים בקרבו, שאם אני מתעלה כל החלקים שמופקדים אצלי מתעלים יחד איתי, ואם להפך אז להפך.
אבל עניין הערבות והאחריות הקולקטיבית אינו מסתכם בגבולות הלאום של עם ישראל. בעל הסולם מביא את דברי רבי אלעזר בן רבי שמעון, "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף חובה… והנה עשאוני רבי אלעזר ברבי שמעון ערב גם בשביל העולם כולו" (מאמר מתן תורה).

אחריות על כלל האנושות

רגע לפני מתן תורה וכהכנה למעמד הגדול מצווה הקב"ה למשה לאמר לעם ישראל את הדברים האלה, "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בעל הסולם מפרש את עניין הסגולה וכותב, "והיתם לי סגולה מכל העמים, כלומר, שאתם תהיו לי הסגולה. שעל ידיכם תעבור ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים ואומות העולם, בהיות, שכל אומות העולם עדיין אינם מוכנים כלל לדבר זה, וצריך אני לאומה אחת עכ"פ להתחיל בה עתה, שתעשה סגולה מכל העמים" (ערבות). בעל הסולם מסביר שהאבות היו הראשונים לזכך את החומר של הרצון לקבל שלהם וזכו להיות מרכבה להשפעת האור האלוקי. הם היו הסגולה והעבירו את ניצוצי ההזדככות לכלל האומה הישראלית. כך גם עם ישראל אחראי להעביר בסופו של דבר את ניצוצי ההזדככות הללו לכלל האנושות, ללמד לכולם את דרכה של תורה, דרכה של השפעה טהורה. סגולה זה לא משהו רוחני מופשט, סגולה זאת שליחות מחייבת. יש לנו אחריות על כל האנושות כולה, להביא את העולם לגמר תיקונו.

לקיחת אחריות מביאה התעלות

הבורא הוא טוב ומיטיב ולא השליך עלינו אחריות כה גדולה בלי שתהיה לנו תועלת בזה. כל צעד של לקיחת אחריות מצד האדם מזכה אותו בהתעלות רוחנית. "אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה" (בבא קמה ל"ח א'). ידוע שחתן ביום חופתו נחשב כצדיק מפני שמוחלים לו על כל עוונותיו, "כיון שנשא אדם אשה עונותיו מתפקקין" (יבמות ס"ג), שמקבל על עצמו תיקון המעשים מהיום והלאה להתחיל דרך חדשה. כשהחתן חותם על הכתובה הוא מתחייב לציווי, "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע(שמות כ"א י'). הוא מתחייב לדאוג לכל מחסורה של אשתו בגשמיות וברוחניות. החתן לוקח אחריות על השלב הבא של חייו ומהשמיים מעלים אותו לדרגה של אדם חדש.
הרב חיים שמואלביץ נוגע בסוגיית האחריות במעמד קריעת ים סוף. המדרש מספר ששבט יהודה היו הראשונים להיכנס אל תוך הים. מסביר הרב שמולאביץ, "באותה שעה חש עצמו שבטו של יהודה אחראי עבור כל ישראל שיעשו את המוטל עליהם, ומתוך הרגשה זו נתגדלו ונתעלו מכל ישראל, ונתמלאו כוח לעבור את הים כאילו היה יבשה ממש, ועל ידי זה זכה יהודה למלכות". שבט יהודה מתעלה להיות ראוי למלכות עד סוף הדורות רק משום שלקח אחריות על המצב הבלתי אפשרי שנקלעו אליו עם ישראל על ים סוף. כלל זה של התעלות לאחר לקיחת אחריות נכון לגבי כל אדם ואדם. ישנם כל מיני מצבים בחיים שאנו נדרשים לקחת אחריות לעשות את המוטל עלינו משמיים, לפעמים במסירות נפש גדולה יותר ולפעמים פחות. העניין הוא שמתוך לקיחת אחריות אדם יכול להגיע לדרגות גבוהות ביותר, כאלה שאליהן הוא אפילו לא חשב שיוכל להגיע אי פעם.

ללמוד מהגדולים

כידוע בסופו של דבר אסתר המלכה אכן לקחה אחריות ופעלה למען עם ישראל ואכן זכתה להתעלות מעלה מעלה, זכתה למלוך על מאה עשרים ושבע מדינות, זכתה שתקרא המגילה על שמה וזכתה שהסנהדרין נענו לבקשתה להכניס את המגילה לכתובים של עם ישראל לכל הדורות. גם יתרו שהיה כהן עבודה זרה הכי גדול שהיה אי פעם, שלא היתה עבודה זרה שלא התנסה בה, שהיה לו ממון ומעמד בעמו, קם ועזב הכל במסירות נפש ויצא אל המדבר לקבל תורה עם עם ישראל ולקדש את שמו של בורא עולם. כאיש ציבור מפורסם נחשב לו זה כלקיחת אחריות לא רק על עצמו, אלא גם על כל מי שהכיר אותו. בזכות זה יתרו זכה שתקרא פרשה שלמה בתורה על שמו.
אנחנו נמצאים בדור שהוא מצב ביניים בין גלות לגאולה. העניינים בחיינו רחוקים מלהיות שלמים וההסתרה גדולה. כל עוד נמשיך להטיל את האחריות למה שקורה לנו על הזולת ונחכה שמישהו אחר יפעל במקומנו, נמשיך לפסוע במסלול הייסורים של האנושות. אנחנו שזכינו להכיר מעט את הידע המופלא שיכול לשחרר את בני האדם מכל העבדות ולהפוך אותנו לבני חורין, הידע העמוק של חכמת הקבלה, מוטלת עלינו אחריות רצינית. זהו זמן מאוד קריטי של שינויים רבים, זמן לפעול כל אחד כמה שהוא יכול כדי לשנות את עצמו ולקיים חיים של השפעה עד קצה יכולתו הרוחנית והגשמית. הכח לפעול מגיע מעצם הציווי האלוקי. כמו שכתוב בגמרא על המילה 'אנכי' הפותחת את עשרת הדיברות, "ר' יוחנן דידיה אמר, 'אנכי' נוטריקון – אנא (אני) נפשי כתבית (כתבתי) יהבית (נתתי)" (שבת ק"ה א'). הרב שיינברגר שליט"א מסביר, "זה לא רק ציווי, אלא גם נתינה, העברה של כח אלוקי לאדם" (שיחה יתרו). הקב"ה לא רק שלח אותנו לשליחות הזאת והטיל עלינו את האחריות לקיימה, אלא שבציווי שלו הוא נתן לכל אחד גם את הכח להוציא אותה לפועל. 

מוקדש לרפואת הרב מיכאל בן אסתר בינה, צילה בת לאה, אודליה חיה בת לאה, חיה בת חוה שרון בתוך שאר חולי עמו ישראל

אודות הכותב

דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במרכז מודעות, בשליחותו
של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת
דרך והכוונה בנושאים שונים כגון פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב
מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד
וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד. דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה
ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.

השאר תגובה