הפרשה נוגעת באחד מרגעי המשבר הגדולים של דור המדבר – פרשת עגל הזהב. מתוך הלימוד עולה נקודה חשובה מאוד. דוקא ברגעי המשבר ישנה הזדמנות לבחון את מצבנו ולגלות את הרצון הפנימי האמיתי שמסתתר מעבר לחיצוניות שבדבר. גילוי של הקשר בין הגוף והנשמה.

הנפילה הגדולה

בדור הזה, החיים מרגישים לפעמים מעט כמו רכבת הרים – עליות תלולות, ירידות חדות ולעיתים גם רגעי משבר – רגעים בהם נדמה כאילו הדרך נשמטת תחת רגלנו ונראה כאילו כל מה שעבדנו עליו, כל מה שדבקנו בו, נשבר ומתפוגג. בפרשה זו משה רבנו ועם ישראל עוברים משבר כזה, אולי המשבר הגדול ביותר בחיי האומה הישראלית. זמן קצר לאחר המעמד הרוחני הנשגב בהר סיני, עם ישראל נופל בחטא עגל הזהב. כפי שכתוב בגמרא, "מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא" (חגיגה ה' ע"ב), מהר גבוה לבור עמוק. עם שלם שהגיע לאחדות עם האלוקות ושמע "אָנֹכִי השם אֱלֹקֶיךָ" (שמות כ' ב') מפי הגבורה, נופל בבת אחת אל תהום של עבודה זרה. הדעת אינה סובלת את זה והלב מתקשה להבין כיצד קרה הדבר. אולם, כשנכנסים ללימוד פנימיות הדברים רואים שגם בחטא העגל, בשבירת הלוחות הראשונים שבאה אחריו ובמשבר הגדול, הייתה תועלת עצומה לעם ישראל ויש כאן גם לימוד חשוב עבורנו.

חטא העגל

במהלך הדורות נאמרו דברים רבים על פרשת חטא העגל. נתבונן תחילה בדברי המדרשים המעניקים לנו פרטים נוספים על מה שהתחולל באותה העת ובכך מרחיבים את נקודת המבט שלנו על המאורע הגורלי. לקראת סיומם של ארבעים הימים של משה רבנו על הר סיני כתוב, "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר" (שמות ל"ב א'). העם טעו בחישוב מועד החזרה של משה רבנו, "ואותו היום יום ארבעים היה בשש שעות ביום" (תנחומא ל"ב י"ט), וזה פירוש המילה "בֹשֵׁשׁ". אם היו ממתינים רק עוד שש שעות היה משה רבנו יורד עם הלוחות וכל השבר הגדול היה נמנע. אולם, באותו מעמד היו עם העם גם ה'ערב רב' שעלו איתם ממצרים והם ניצלו את רגע הבלבול. זהו שכתוב, "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות ל"ב א'). המדרש ממשיך, "נתכנסו ארבעים אלף שעלו עם ישראל [ממצרים] ושני חרטומי מצרים עימהם, ושמותם יונו"ס ויומברו"ס, שהיו עושין לפני פרעה כל אותם כשפים… ונקהלו כולם על אהרן" (תנחומא ל"ב י"ט). בנוסף, גם השטן לא קפא על שמריו ביודעו כי הלוחות שיביא משה, יביאו חירות לעולם, "אל תיקרי חרות אלא חירות" (אבות ו' ב'), חירות ממלאך המוות. השטן בלבל את העולם והחשיך אותו כך שישראל חשבו שמשה אבד. כפי שמתארת הגמרא, "בא שטן וערבב את העולם, אמר להן, משה רבכם היכן הוא, אמרו לו, עלה למרום, אמר להן, באו שש, ולא השגיחו עליו, מת, ולא השגיחו עליו, הראה להן דמות מטתו" (שבת פ"ט ע"א), והראו כולם באצבעם ואמרו, "כִּי זֶה מֹשֶה הָאִישׁ לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שם). כתוצאה מכך חלשה דעתם של ישראל. באותה עת קם חור, בנה של מרים הנביאה, וגער בהם, "קְשֵׁי עֹרֶף, אֵין אַתֶּם נִזְכָּרִים כַּמָּה נִסִּים עָשָׂה לָכֶם?! עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ" (שמות רבה מ"א ז'). לאחר מכן אמרו לאהרן, "אִם תַּעֲשֶׂה לָנוּ אֱלֹהִים – מוּטָב, וְאִם לָאו – אָנוּ עוֹשִׂים לְךָ כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂינוּ לְחוּר" (שם). כשראה זאת אהרן, ניסה לעכב אותם ואמר להם, "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם" (שמות ל"ב ב'). הנשים לא רק מיאנו להיפרד מתכשיטיהן אלא גם סירבו להשתתף בעבודה זרה. אולם העם לא עצר שם, אלא, "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם" (שמות ל"ב ג'). בלית ברירה לקח אהרן את הזהב מידיהם והשליך אותו לאש. באותה עת ניגש מיכה, "שֶׁנִּתְמַכְמֵךְ בְּבִנְיָן, זֶה שֶׁהִצִּילוֹ מֹשֶה מִן הַלְּבֵנִים. נָטַל לוּחַ שֶׁכָּתוּב עָלָיו: "עֲלֵה שׁוֹר!" והִשְׁלִיכוֹ לְתוֹךְ הַכּוּר בֵּין הַנְּזָמִים" (תנחומא כי תשא י"ט). זהו אותו הלוח שהשתמש בו משה רבנו להעלות את ארונו של יוסף מהיאור בעת יציאת מצרים. התוצאה הייתה מחרידה – מתוך האש יצא עגל, קופץ ומרקד, גועה ונוער, 'אנכי השם אלוקיך', וצעקו כל ה'ערב רב', "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ל"ב ד'). עוד ניסה אהרן למנוע את הנזק הגדול בכך שאמר להם שהוא יבנה מזבח לעבודה שהם מבקשים, אבל ללא הואיל. בבוקר קמו כולם, "וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות ל"ב ו'), דהיינו, לעבוד עבודה זרה בפרהסיה. כאמור, נפילה תהומית אשר רק בלימוד פנימיות הדברים ניתן להבין אותה כחלק מהתוכנית האלוקית בדרך אל התכלית השלמה.

מניין בני ישראל

ישנו כלל גדול בלימוד התורה האומר ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" (ירושלמי מגילה א'). ענייני תרומת המשכן ובנייתו שהוזכרו בשתי הפרשות הקודמות, כמו גם עניין הציווי על תרומת מחצית השקל המופיע בתחילת הפרשה, התרחשו כולם אחרי חטא העגל. חשוב להתבונן מה הסיבה ומה התוצאה, ומה הקשר בין חטא העגל ותרומת מחצית השקל. כאשר משה רבנו יורד מההר עם הלוחות הראשונים כתוב, "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת. וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות ל"ב י"ט). משה רואה את המראה הנורא של עגל הזהב, מתמלא כעס ומשבר את לוחות הברית. בציווי הקב"ה הוא לוקח את העגל ושורף אותו באש, את השאריות הוא טוחן דק, זורה אותן על המים ומשקה את בני ישראל בשיקוי זה. משה נעמד בשער המחנה וקורא, "מִי לַהשם אֵלָי" (שמות ל"ב כ"ו). מייד נאספים סביבו כל בני לוי אשר לא חטאו בעגל כלל. משה רבנו מורה להם לצאת עם חרבות, לעבור בעם ולהרוג את כל מי שהשתתף בחטא העגל, "וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (שמות ל"ב כ"ח). הקב"ה מורה למשה למנות את בני ישראל הנותרים. חכמים אמרו, "מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ צֹאן הַרְבֵּה, וְנִכְנְסוּ לְתוֹכָן זְאֵבִים וּבְקָעוּם. אָמַר הַמֶּלֶךְ לָרוֹעֶה: מְנֵה אֶת הַצֹּאן כַּמָּה חָסְרוּ, כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁהּ: לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל כַּמָּה חָסְרוּ" (תנחומא כי תשא ט'). הקב"ה מזהיר את משה שלא למנות אותם לפי גולגולתם מפני שאין הברכה שורה על דבר המנוי וכמו כן עלולה לשלוט בו עין הרע (רש"י). אלא, הציווי הוא לאסוף מהם תרומת מחצית השקל ולמנות את הכסף שייאסף, "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַהשם בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל' י"ב). במדרש כתוב שהעם התקשה להבין מה וכמה הוא נדרש לשלם כפרה, ויותר מכך, משה רבנו התקשה בעצם העניין של מטבע מחצית השקל ועניינו. לכן, "נטל הקדוש ברוך הוא כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה 'זה יתנו' – כזה יתנו" (במדבר רבה י"ב). כלל לא מובן איך משה רבנו התקשה בדבר פשוט כמו מטבע עד כי הקב"ה היה חייב להראות לו דוגמא חיה. הרי כתוב בפרשה, "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת… וכו'" (שמות ל"א ב'), וכתוב בגמרא, "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (ברכות נ"ה ע"א), שהיה מכין את הכלים למשכן במעשה מרכבה. והלא אם בצלאל ידע לעשות כן, כל שכן משה רבנו שחיבר והקים, ופירק וחיבר את המשכן בשבעת ימי המילואים שקדמו לחנוכת המשכן, בוודאי שהוא ידע את כל הסודות. משה רבנו גם ידע איך לעשות את לוחות הברית השניים, "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (שמות ל"ד א'), כמו הראשונים, כלומר כמו הלוחות שהקב"ה עשה, שכתוב עליהם, "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה" (שמות ל"ב ט"ז). אם כן, חשוב להתבונן מה בדיוק היה הקושי של משה רבנו דווקא במטבע מחצית השקל, כיצד זה קשור למטבע של אש ואלו רמזים נפלאים יש בכל העניין לעבודתנו הרוחנית.

הר כגיגית

משה רבנו שיבר את הלוחות הראשונים "תַּחַת הָהָר" (שמות ל"ב י"ט). זהו הר סיני, וכתוב במדרש, "עמדו ישראל בהר סיני ערוכים, האנשים לבד והנשים לבד. באותה שעה נתלש הר סיני וניצב בשמי מרום. כפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל, ואמר: אם מקבלין אתם עליכם את התורה – מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם, באותה שעה געו כולם ושפכו ליבם כמים בתשובה, ואמרו: כל אשר דיבר השם נעשה ונשמע!" (מכילתא דרשב"י י"ט י"ז). במאמר על פרשת 'יתרו' נכתב פירוש אחד על עניין הכפייה, וכאן צריך לברר את העניין ברובד נוסף. הרב שיינברגר שליט"א אומר, "כדי להתחיל להבין מה קורה פה, צריך להבין את האופי של הבן אדם, המבנה והתשתית שלו, מאיפה הוא מתחיל ומה מקור הנשמה שלו. האבות הקדושים של עם ישראל עשו יגיעה גדולה עד שזיככו את המקור שלהם ומשכו נשמות קדושות בשביל כלל ישראל. בזכות האבות, לכלל ישראל יש את הבסיס והשורש להמשכת נשמות קדושות, אבל מה עושים עם הדבר הזה? כדי שהעם הזה באמת יצא זך וטהור היה צריך להעביר את הנשמות האלה דרך כור ההיתוך במצרים. כך השתחררו מכל הזוהמה שנדבקה בנשמות" (שיחות). כשהגיעו למתן תורה, נשמות ישראל כבר היו מוכנות לקבל את התורה. זהו שכתוב, "וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר השם נַעֲשֶׂה" (שמות כ"ד ג'). ממש כמו בתמימות ראשונית של בעל תשובה, כמו אדם שרואה בפעם הראשונה אור גדול, היו מוכנים לעשות הכל.
אלא שאז כפה עליהם הקב"ה "הר כגיגית", מסביר הרב שליט"א כי הקב"ה נהג כך, "כדי לומר שהקבלה לא תלויה בהם אלא ברצון השם. המטרה הייתה לתת להם דרך עבודה שיהיה ברור שעושים אותה לא בגלל הרצון שלהם, אלא בגלל שזה ציווי השם, הרצון שאי אפשר ללכת כנגדו. אחרי ששואלים את האדם והוא מקבל את העבודה מתוך בחירה, אז צריך לדעת שהקבלה היא ללא תנאי, לא בחקירה, אלא רק בגלל שזה רצון השם" (שיחות). זהו חלק מהתהליך שעוברים בעלי תשובה בתחילת דרכם. בתחילה נראה כאילו תם פרק הייסורים והזיכוך בחיים ויש עכשיו אורות גדולים, רוצים ומוכנים לעשות הכל. אולם, אחרי כן ישנה השגרה שבעבודה. מסביר הרב שליט"א, "כאן האדם חייב להבין שהעבודה הזאת חייבת להיעשות לא בגלל הרצון ה'ספונטאני' שלו, אלא מפני שזה רצונו של בורא עולם, אלה הם החוקים הפנימיים של המציאות" (שם). חייבת להיות 'כפייה' מסוימת על מנת שהאדם ימשיך לעבוד בכל תנאי ובכל מצב. ההבנה שאנו עושים את העבודה כציווי אלוקי היא הנותנת כוח להמשיך גם כשהדברים נהיים קשים יותר.

מחצב הנשמות

כשעוסקים בנשמות ישראל חשוב להבין מהו השורש הגבוה של הנשמות. הרב שיינברגר שליט"א מסביר, "הנשמה של האדם כלולה באור אינסוף. יש אור אינסוף ואחר כך ארבעה עולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. אצילות זה העולם האלוקי, בריאה זה עולם הנשמות, יצירה – רוחות, ועשייה – נפשות. יש מקום שנקרא מחצב הנשמות. נשמת האדם היא חלק אלוק ממעל, כמו אבן שנחצבת מהר. יש מחצבה של נשמות שמורידה מהאור האלוקי חלק וממנו נעשה נשמת האדם. מחצב הנשמות נמצא במעבר בין עולם האצילות לעולם הבריאה, תחת כיסא הכבוד. זהו המקור של נשמות ישראל" (שיחות). מקום מחצב הנשמות תחת כיסא הכבוד קשור לעניין הכפייה של "הר כגיגית" במעמד הר סיני.

גילוי הרצון הפנימי

אחרי חטא העגל משה רבנו מלמד זכות על עם ישראל. הוא לוקח את הלוחות הראשונים וכאמור, שובר אותם תחת ההר. הגמרא אומרת שאפילו הקב"ה הסכים עם משה רבנו על מעשה זה ואמר לו, "יפה עשית ששיברת" (ירושלמי תענית כ"ב ע"ב). הרב שיינברגר שליט"א מסביר את פנימיות מעשה השבירה, "משה אומר, הלוחות האלו ניתנו בכפייה, וכפייה לא יכולה להחזיק מעמד – 'אין כפייה ברוחניות'. כל דבר שבא בכפייה, אפילו החשוב ביותר, לא יכול להתקיים. משה אומר, אם היית נותן להם את הדבר ברצון, הייתה לזה המשכיות. אבל בגלל הכפייה כפרו. משה משבר את כל המהלך הזה" (שיחות). משה רבנו מסנגר על עם ישראל ומורה שכל עניין חטא העגל היה בגלל הכפייה, ועכשיו צריך לשבר את התבנית הראשונית שנוצרה. הנקודה היא שבכל דבר יש את התוכן הפנימי ויש את הצורה החיצונית. לכן, ממשיך הרב שליט"א, "הקב"ה בא אל משה ואומר לו שעכשיו צריך להוכיח את הצורות החיצוניות. צריך לעשות מעשה ולהוקיע את האנשים החוטאים. אבל גם צריך לראות את העניין הפנימי – איפה הנפש האמיתית של כלל ישראל?! מהו הרצון האמיתי של כלל ישראל?!" (שם). משה רבנו משבר את החיצוניות, את הלוחות שניתנו בכפייה, הוא משבר את הרצון הכפוי שהוליד את החטא, במטרה לגלות את הרצון הפנימי של עם ישראל. הרב שליט"א מוסיף, "זהו השלב שצריך להוכיח שעם ישראל לא תלוי בכפייה, אלא יש לו באמת רצון פנימי חזק ועם הרצון הזה הוא מקבל תורה. צריך לגלות את שורש הנשמה של כלל ישראל" (שם). דהיינו, ישנם שני שלבים חשובים אחרי רגע המשבר. השלב הראשון הוא לבודד את הדברים החיצוניים שגרמו לשבירה ולהפריד את הצורה החיצונית. השלב השני הוא לגלות את התוכן הפנימי, את הרצון האמיתי שמסתתר בתוך מצב השבירה.

חזרה לסיני

דברים גדולים אלו מתבהרים עוד בדברי הרב שיינברגר שליט"א המסביר את הקשר בין משבר חטא העגל לכפרתו על ידי נתינת מטבע מחצית השקל. כאמור, משה מתקשה בעניין המטבע, ועל כך אומר הרב שליט"א, "הקב"ה מראה למשה מטבע של אש. במטבע של אש הוא מראה לו את המקום שמתחת כיסא הכבוד, מקום מחצב הנשמות. אמנם האור האלוקי נחצב לחלקים, לנשמות, אבל באלוקות עצמה יש רק אחדות, אין חלקים. כל עניין החלקים הוא בגלל הגוף של בני האדם שמקבלים את הנשמה. הגוף בא מצד הרצון לקבל וזה החומר שמחלק את הנשמה האחת לחלקים נפרדים. כל אחד עושה עם אותה נשמה אחת משהו אחר בהתאם לרצון לקבל הייחודי שלו, כמו מים בכוסות שונות, אבל למעשה זאת תמיד נשמה אחת. כך התגלה בזמן מתן תורה – באחדות שהגיעו אליה התגלתה הנשמה האחת של עם ישראל. עכשיו, לאחר חטא העגל, צריך לגלות אותה שוב, זה נעשה על ידי מטבע של אש" (שיחות). בגשמיות, המטבע שעם ישראל הצטווה להביא היה מטבע של כסף. 'כסף' מלשון 'כיסופים'. אדם צריך לקחת את כל הכיסופים, הרצונות הפנימיים שלו, ולחבר אותם לשורש. הרב שליט"א מסביר כיצד המטבע מכפר, "עצם פעולת הנתינה של המטבע היא כבר המפתח לחיבור לשורש. השורש הוא מטבע של אש, חיבור למקור הנשמה. צד אחד של המטבע זה המטבע הגשמי, זה לא של אש, אבל זה מתחבר עם הצד השני של המטבע, של אש, וזה יוצר דבר שלם – חיבור של הגוף עם הנשמה. הקב"ה מראה למשה איך ניתן לעשות את זה, לחבר גוף ונשמה. כשמשה התקשה בעניין מחצית השקל, הוא לא התקשה במטבע של אש, בנשמה של מעלה, אלא דווקא במטבע הזה שצריכים להביא בני ישראל, המטבע הארצי – איך מטבע כזה יכול לכפר על חטא העגל?" (שם). הקב"ה מורה למשה רבנו שעל ידי החיבור של המטבע הארצי עם המטבע הרוחני יהיה חיבור בין הגוף והנשמה וזאת תהיה הכפרה והתיקון של עם ישראל.
לפני חטא העגל העם בא אל אהרן ודרש ממנו, "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים" (שמות ל"ב ב'). המילה "לָנוּ" מעידה על התעוררות גדולה של הרצון לקבל שמנתק את הגוף מהנשמה. נתינת מחצית השקל היא התיקון שמחבר את העם שוב אל מודעות הנתינה שהיו בה לפני מעמד הר סיני, חזרה אל המצב של "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות י"ט ב') – "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י). אלא שהפעם הדבר יהיה בפנימיות שלהם ולא בחיצוניות. הרב שליט"א מסיים, "בפנימיות, הנשמה של כלל ישראל שואפת להידבק בבורא, להיות כמו אש שמדבקת דברים, האש המחברת" (שם), וזה מה שהתגלה בעקבות מהלך השבירה של הלוחות הראשונים.

קישור צורה ליוצרה

מסופר על רבי יחיאל מיכְל מזלוטשוב, תלמידו של ה'בעל שם טוב', שהיה איש קדוש מאוד. יום אחד אמרו לו משמיים שהוא צריך להיפטר מהעולם, ושאם ימות עכשיו תהא לו התגלות כמו אליהו הנביא שעלה בסערה השמימה. רבי מיכְל השיב שיש לו ילדים וחשוב לו יותר לגדל אותם מאשר להסתלק מהעולם בצורה כל כך יפה וקדושה. אחרי כן כשבא אל רבו, שאל אותו הבעש"ט למה ביטל את הסתלקותו מהעולם. רבי מיכְל שוב השיב שהיה זה עבור ילדיו. מסופר שהבעש"ט אמר לו שזה היה ניסיון וכלל עוד לא הגיע זמנו, אבל אם היה מסכים להסתלק אז לא באמת היה נפטר מהעולם. אלא, אמר לו הבעש"ט, 'היית בעולם כמו הבית והעלייה'. כלומר, היית נמצא גם בשמיים וגם בארץ, היית יודע לקשר את כל העולמות, היית חי בשני העולמות. הבעיה בעולם הזה היא שהגוף לא נותן לראות את כל האמת, בשמיים כן אפשר לראות. מה שהבעש"ט אמר לרבי מיכְל זה שאם היה מסכים להסתלק אז היה רואה את האמת גם בשמיים וגם בארץ.
הרב שליט"א אומר, "מצב זה נקרא לקשר צורה ליוצרה בצורה מושלמת – להימצא בשני העולמות ולראות שזה אותו הדבר – השם אחד, שווה ומשווה בין קטן לגדול, בין שמיים לארץ" (שיחות). לכן, מניין הכסף שצריך היה לכפר על מעשה העגל היה במחצית השקל, החצי שבשמיים והחצי שבארץ המתחברים לדבר אחד. מצד הגוף, יביאו מחצית שקל כסף שתכפר, יביאו את כל הכיסופים של הגוף. מצד הנשמה, ישנו מטבע האש שהראה הקב"ה למשה. הרב שליט"א מסיים, "מהלך זה נקרא לקשר צורה ליוצרה, שכל הצורות מתקשרות לשורש של הנשמה, למטבע של אש, שזה הקב"ה, הכוח האלוקי ששולט בעולם. אז כל הרצונות מתבטלים לרצון האחד, ולמעשה הרצון הפנימי של הבן אדם נהיה בהשתוות צורה עם הרצון האחד, עם הכוח האלוקי שהוא אחד, יחיד ומיוחד" (שם).

שאלה של מודעות

מכל הדברים העמוקים שהובאו עד כאן, מובן שדווקא בשבירה של הלוחות הראשונים נוצרה האפשרות לגילוי של הרצון הפנימי העמוק יותר. לכן, משה עומד בפתח המחנה ואומר "מִי לַהשם אֵלָי" (שמות ל"ב כ"ו). משה רבנו מפנה אל העם שאלה מעוררת – היכן מונח הרצון שלכם? ממש כמו אותה שאלה ששאל הקב"ה את האדם הראשון אחרי חטא עץ הדעת – "אַיֶּכָּה" (בראשית ג' ט') – היכן המודעות שלך? תכלית השאלות היא לעורר את הנשמה שכלואה בתבניות של רצונות העבר. הלוחות הראשונים נעשו על ידי הקב"ה ללא שותפות האדם, מעשה אלוקים שניתן בשלמות מהשמיים. כאמור, לוחות אלו ניתנו בכפייה כדי ללמד את העם שיש באמת רק רצון אחד שמכתיב את כל המציאות. אמנם, עם ישראל אמר 'נעשה ונשמע', אבל זה היה עדיין בגדר התעוררות חיצונית בלבד. המטרה היא להגיע לשותפות שלמה בין הבורא לנבראים. כפי שאומר הנביא, "וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיהו נ"א ט"ז) ודרשו בתיקוני זוהר, "אל תקרא עמי, אלא עימי בשותפות" (תיקון ס"ט), ובשביל שותפות זאת צריך התעוררות פנימית אמיתית. הלוחות השניים כבר נעשו על ידי משה רבנו, הנציג של העם כולו, והכתב נכתב משמיים – הייתה שותפות ונוצר חיבור בין שמיים וארץ.

שאיפה לחיבור

כולנו עוברים מסעות שונים בחיים – בין בנייה לשבירה, בין שבירה לבנייה מחודשת. העבודה של כולנו היא תמיד להיות בשאיפה לחיבור עמוק יותר בכל מה שאנחנו עושים ובכל מה שעובר עלינו. חשוב להבין שכאשר אנו רוצים להשיג מטרה נעלה בחיינו, לזכות בדבר מסוים, יש לכך כמה שלבים. למשל, אם אדם רוצה לעשות תואר לימודי כלשהו. בתחילה, יש לו התעוררות גדולה ואחרי כן מגיע שלב שהוא צריך לכפות על עצמו את המשך הלימודים. אבל גם את השלב הזה צריך לשבר. על מנת שאדם יסיים את מה שהתחיל הוא חייב להתחבר פנימה לשורש של המניעים שלו, למצוא את הרצון הפנימי האמיתי, ומשם יבואו הכוח, השמחה והיכולת להמשיך לעבוד למען המטרה שהציב לעצמו. מהלך זה קורה בכל תחומי חיינו והשבירות הן דווקא החלק הבונה ביותר במסע שלנו. לכן, כל כך חיוני לזכור שמאחורי כל שבירה מסתתר שלב נוסף של גילוי הרצון הפנימי שלנו.

אהבתם? שתפו

מוקדש לרפואת עפרה בת רבקה, משה בן עליזה בתוך כלל חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת עמרם חיים בן יהודה ז"ל ת'נ'צ'ב'ה

השאירו תגובה

אודות הכותב

הרב דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במרכז מודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד. דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.