הקנאה והרהורים טובים

מה קורה כשפרט אחד קטן משבש לנו את כל התמונה ואיך אפשר לשוב מכל הקלקולים

פרשת 'קרח' לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה

דוד אגמון
גזרות טובות

כתוב בזוהר הקדוש, "הכל במחשבה יתבררו", שכל המציאות מתבררת במחשבה. אלא שהמחשבות הן אורחות באדם, והכח האמיתי הוא יכולת ההרהור אחר המחשבות. בעזרת ההרהור אנו מסוגלים לברור את המחשבות השונות ולהבדיל בין טוב ורע, בין רצוי לשאינו רצוי. העניין הוא שאופי ההרהורים נקבע גם על ידי הדעת של האדם וגם לפי מה שיש בליבו, דהיינו המידות שלו והרצונות החבויים שם. יכולים להיות לאדם הרהורים טובים שיולידו דיבורים ומעשים טובים ויכול להיות גם להפך, כמו שמראה המקרה של קרח.
כל אדם נולד במזל מסוים עם אופי ומידות שנגזרו לו במיוחד לצורך תיקונו השלם. קרח נגזרו לו חכמה, מעמד של כבוד, עשירות אדירה ותפקיד חשוב של נשיאת ארון הקודש. לכל הדעות, נגזרה לו גזרה טובה, ובכל זאת, פלא גדול, קרח קם והמריד את העם נגד משה רבנו. הוא עורר מחלוקת על ההנהגה והכהונה, וסופו המר ידוע. הארץ פתחה את פיה וקרח יחד עם כל עדתו וכל אשר להם נבלעו חיים וירדו שאולה. ה"ישמח משה", תלמידו של החוזה מלובלין, היה זוכר את הגלגולים שלו, והוא סיפר כי בזמן קרח היתה לו בעיה גדולה, עם מי ללכת, החשובים, תלמידי חכמים גדולים, 250 ראשי סנהדריות, שהלכו עם קרח נגד משה, או עם משה. הוא גם הוסיף שרק פשוטי העם הלכו עם משה.
הפרשה נקראת בתחילת חודש תמוז ודוקא בזמן הזה חשוב להבין מה בדיוק קרה שם עם קרח. לא רק כדי לדעת את הסיפור עצמו, אלא כדי לקבל הוראת דרך כיצד פועל הכח של קרח בתוכנו וכיצד פועל הכח שכנגדו. ימי תמוז הם ימים רגישים לעם ישראל ולכן חשוב עכשיו לעורר את החלק הפשוט שבנו, את האמונה הפשוטה והתמימה שכל מה שהבורא גזר עבורנו, הוא בודאי גזר לטובתנו.

אימת הקנאה

חכמים אמרו דברים רבים על המניע של קורח, אולם רבנו בחיי מדייק ואומר, "והסבה לקרח במחלוקת הזה… שהתלבש במדת הקנאה והיא מדה רעה ומכה שאין לה רפואה… כי כאשר יקנא האדם במי שהשיג עושר ונכסים יוסיף דאגה על דאגה עד שישיג כמוהו, ואם השיג, יגיע מזה אל אהבת הכבוד ובקשת מיני הממשלה בקניני העולם הזה, ומאהבת הכבוד יעלה אל השררה, ומהשררה יגיע מזה לעבוד ע"ז, ואם לא השיג יהיו כל ימיו מכאובים וחיי צער יחיה… וכן קנאתו של קרח הטרידתו מן העולם, וקנאתו זאת לקרח ולכל האוחזים דרכו והסרים אל משמעתו, היתה בחלוק המנוין והמעלות בישראל". קרח התקנא במינוי, בתפקיד ובמעמד של משה רבנו ואהרן הכהן. שלמה המלך אומר, "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָֽה" (משלי י"ד ל'). עצמות מלשון עצם הענין, המהות של הדבר. מידת הקנאה משחיתה את העצמות הכי פנימית של האדם. זה מה שקרה לקרח. הקנאה גרמה לו לאבד את עולמו. כמו שאמרו, "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד' כ"א).

החורבן הגדול

תחילת החורבן של שני בתי המקדש היה בחודש תמוז. בי"ז תמוז נפרצו החומות של ירושלים, מה שהוביל לחורבן בתשעה באב. הרב דסלר אומר, "לב רע מושרש בכח הקנאה… היינו השאיפה למשול על חברו, והיינו שנאת חנם שהחריבה בית המקדש. כי לרצון שלא יהיה טוב לחברו אין סיבה אמיתית כלל, והוא חינם ממש" (מכתב מאליהו), ומביא שם את דברי המהר"ל, "ובית שני נתקיים בזכות האחדות של כלל ישראל, וכיון שבטלה האחדות על ידי שנאת חינם נחרב… הרי ששנאת חינם גרועה, כי לב רע גרוע מהכל" (שם). ר"ע ראשי תיבות רצון עצמי, דהיינו לב רע מלא באגואיזם. חז"ל אמרו שכל האומר, "שלך שלי, ושלי שלי" נקרא רשע (אבות ה' ט'), ראשי תיבות רש"ע, רצון של עצמו. זהו הכח המשחית שמעורר את הקנאה בין אדם לחברו ומחריב עולמות.

החסרון בוער

בחודש תמוז הנפש מתמודדת עם תחושת החסרון, אותו בור ריקני שמציק ומגרד מבפנים. צרוף שם הוי'ה של החודש יוצא מסופי תיבות של דברי המן הרשע, "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי" (אסתר ה', י"ג), הוי'ה הפוכה שמעידה על מצב של דין וחסרון – ה-ו-ה-י. המן הרשע שהיה לו הכל, מנוחת הנפש לא היתה לו. הפריע לו שמרדכי היהודי אינו משתחווה לו. בחודש הזה, תחושת החסרון גורמת לאדם שלא לראות את כל הטוב שיש לו. במצב כזה האדם שוגה וחושב שיקבל את השלמתו מבחוץ, כמו שכותב בעל הסולם, "שמתוך שלהוט אחרי קבלת טובה מה שהוא להשלמתו עצמו, והוא מוצא את רצונו זה בהרע לזולתו, הנה משום זה יוצא להרע לזולתו, מתוך "הרצון לקבל" את השלמתו עצמו" (מהות הדת ומטרתה), וסופו שאותו הרע יפגע בו עצמו. השלמה נכונה של החסרון לעולם לא תבוא מחוצה לנו.
קרח והמן קשורים זה לזה, "שני עשירים עמדו בעולם, אחד בישראל ואחד באומות העולם, קרח בישראל והמן באומות העולם" (פרד"א נ'), ושניהם איבדו עולמם בשל הרצון לקבל לעצמו. "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת, בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה". רש"י אומר, "מה יקחך לבך, לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם". הרב שיינברגר שליט"א מסביר, "מה שמבדיל זה 'אתפלג קרח', הרצון לקבל, זה הטעה אותו, עינו הטעתו, שהוא רצה יותר, רצה לקבל, 'ויקח קרח'" (שיחה). פרשת קרח באה להזכיר לנו דוקא עכשיו שהאגו האחוז בפרט אחד שחסר לו, עלול לפספס את התמונה השלמה. בתמוז פועל חוש הראיה בנפש (ספר יצירה), והעצה היא להשתדל בכל כוחנו שלא להצטמצם בראיית הפרט החסר, אלא בכל הכח להשתדל להרחיב את הראיה שתכלול את היש ואת הטוב הקיים בחיינו תמיד.
הרפואה היא תמיד אחת – התחזקות באמונה תמימה. התחזקות אמיתית באמונה שאומרת, "אין אדם נוגע במוכן לחברו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה" (יומא ל"ח ב'). כמו שאין שתי שערות שיונקות מנקב אחד, אלא כל אחת ואחת יש לה את מקור החיות שלה. כך גם כל אדם ואדם יש לו את מקור החיות ממנו הוא יונק את השפע שלו, ולכן אין שום מקום לקנאה ולשנאת חינם כלל.

הצלה בתוך הנפילה

קרח הביא חורבן על עצמו ועל כל עדתו. רש"י שואל, "קרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זה?", ומשיב, "עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו. שמואל (הנביא) ששקול כנגד משה ואהרון. אמר, בשבילו אני נמלט! וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש. אמר, אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום?". קרח היה בטוח שהוא זה שיבחר לכהונה גדולה מתוך 250 ראשי העדה שעמדו איתו ועם אהרן במבחן הקטרת הקטורת. הוא טעה לחשוב כי ראה ברוח קדשו את גדולת צאצאיו. אולם בפרשת פנחס כתוב, "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח, בְּמוֹת הָעֵדָה, בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, וַיִּהְיוּ לְנֵס. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ". הגמרא אומרת, "ובני קרח לא מתו, תנא משום רבינו, מקום נתבצר להם בגיהנם ועמדו עליו" (מגילה י"ד א'). הדברים מובנים בדברי המדרש, "ובני קרח לא מתו, לכך נאמר פרשה זו להודיע כח התשובה, שבני קרח בתחלה היו עם אביהם, ולבסוף הרהרו כולם לעשות תשובה, והצילם הקב"ה ונתבצר להם מקום בגיהנם על שלשה עמודים שלא יגיע להם חום האש" (מדרש אגדה), והילקוט שמעוני מרחיב, "ומה זכות היה בידן של בני קרח שינצלו, שבשעה שהיו יושבין אצל קרח אביהן רואין את משה וכובשין את פניהן בקרקע, אמרו אם נעמוד מפני משה רבינו נוהגין בזיון באבינו, וכבר נצטוינו על כבוד אב ואם, ואם לא נעמוד כבר כתיב מפני שיבה תקום, מוטב שנעמוד מפני משה רבינו אף על פי שאנו נוהגין בזיון באבינו, באותה שעה הרחישו את לבם בתשובה, עליהם אמר דוד, רחש לבי דבר טוב" (תשנ"ב). בני קרח,"אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף" (שמות ו' כ"ד) הפכו את גורלם ברגע אחד של הרהור תשובה.

כוחו של הרהור טוב

סיפורם של בני קרח הוא מקור לחיזוק גדול, על דרך מה שנאמר, "פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם". חכמים רצו לעורר את האדם ואמרו שהשם תמוז זה ראשי תיבות 'זמני תשובה ממשמשים ובאים'. השאיפה התמידית לתקן תמיד את מה שקלקלנו זה שורש התשובה. לעיתים נראה לאדם שהקלקול כל כך גדול ושדרך התשובה קשה וארוכה. בדיוק בשביל זה מגיע הסיפור של בני קרח דוקא בתחילת חודש תמוז. המדרש "שוחר טוב" אומר, "וכן בני קרח לא היו יכולין לומר שירה בפיהם, אלא רחש לבם בתשובה ומיד קבלם, ולמה לא היו יכולין לומר שירה בפיהם? שאול פתוחה מתחתיהם ואש מלהטת סביבותם… והיו בני קרח רואין שאול פתוחה מכאן ואש מכאן ולא היו יכולין להתודות בפיהם. לכך, רחש לבי. וכי לא היו שלשה? ולמה אמר רחש לבי? אלא ללמדנו מה שכיון זה בלבו כיון זה בלבו, ושלשתן היו שוין בלב אחד". מאימת אביהם לא יכלו לעשות שום דבר מלבד לקום בפני משה, מאימת הרגע בו גיהנום נפערה תחתיהם לא יכלו אפילו לפתוח את פיהם. אלא, "רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב" (תהילים מ"ה ב'), שלושתם הרהרו בתשובה. ליבו של קרח גרם לו לפילוג רוחני. בניו שהתאחדו בהרהור תשובה זכו להיות "כאיש אחד בלב אחד".

לא להתייאש כלל

הנקודה היא שתמיד אפשר לעשות תשובה ולתקן. הגמרא אומרת, "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה, שמא סלקא דעתך, אלא ודאי עשה תשובה" (ברכות י"ט א'). לכן משה רבנו אומר לקרח ועדתו, "בֹּקֶר וְיֹדַע השם אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו". מסביר ה"ערוגות הבושם" שכל אלו ראשי הסנהדריות היו צדיקים, "וידע משה שבעלותם על יצועם יעשה כל אחד מהם חשבון נפשו, אז יבינו גודל וחומר המכשול שנכשלו בו, וישובו בתשובה שלמה לפני הבורא". ואכן כך היה, "אלא שנתמלאו בושה וחרפה, והחלו לחשוב באיזה פנים נשוב אל השם. כבר אבדה תקוותנו". הם העדיפו למות מאשר לחיות עם הבושה. "אבל באמת השם יתברך ימינו פשוטה לקבל שבים, ולא היה להם מה לדאוג בשביל זה, דאדרבה מה שמרגיש בליבו בושה וכלימה על רע מעלליו זהו בעצמו עיקר התשובה". בושה אותיות שובה. האדם יכול להשתמש בבושה כמקפצה לשוב אל בוראו. אסור להתייאש אף פעם. כמו שאומר הרבי מסלנט, "כל עוד הנר דולק, תאמין שאפשר לתקן", גם אם קלקל כל כך והוא בפתחה של גיהנום, יהרהר וישוב בתשובה, וכמו שאומר רבי צדוק מלובלין, "כי זה כל האדם הישראלי – להאמין שאין להתייאש כלל, דלעולם השם יתברך יכול לעזור ו"הֲיִפָּלֵא מֵהשם דָּבָר" (חיי שרה).

עת לתשובה

בני קרח זכו לעשות תשובה ואכן בני בניהם היו במשמרות הלויים וזכו לשמש בבית המקדש. חשוב שהאדם העומד בתחילת חודש תמוז יביט קדימה ויראה את חודש אב ואלול עד למעמד הגורלי של ראש השנה. זה שכתוב, "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אַחֲרֵי אֲרִי וְלֹא אַחֲרֵי אִשָּׁה" (אגדות חז"ל ערובין ב'). בפשט, רבי יוחנן דיבר על ענייני צניעות. בפנימיות, הדברים מרמזים שלא ימתין לעשות תשובה בחודש אלול שמזלו בתולה וסימנו אשה, אלא יזדרז לתקן דרכיו כבר במזל אריה, וכפי הדברים האמורים, "זריזים מקדימים למצוות", ישתדל לעשות תשובה כבר בחודש תמוז. למעשה כתוב בגמרא, "רבי אליעזר אומר, "ושוב יום אחד לפני מיתתך". שאלו אותו תלמידיו: וכי אדם יודע באיזה יום ימות? אמר להם: ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה" (שבת קנ"ג). ההיגיון הפשוט אומר, אם קלקלת תשתדל לתקן, ועדיף היום מאשר מחר.
במעמד הגדול של ראש השנה, רגע לפני תקיעות השופר, הציבור כולו אומר שבע פעמים את מזמור מ"ז מתהילים, "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר". המגיד מטריסק מסביר את הטעם לכך ואומר, "שכשאנו עומדים בעת התעוררות התשובה קודם התקיעות, לא יהא אחד מבני ישראל שיתייאש ח"ו מתשובה, אלא יזכור את בני קרח שכבר נבלעו באדמה וברגע האחרון הרהרו בתשובה, ומקום נתבצר להם בגיהינום, ומהם ילמד כל איש ישראל, שאף אם הוא כבר בתוך האדמה עדיין בידו לשוב אל קונו ולהתרצות לפניו". הדור הזה הוא דור אחרון. כל חכמי ישראל אומרים שהגאולה כבר ממש כאן, ויחד עם זאת תמונת המציאות לעיתים נראית הפוכה לגמרי. הרמב"ם אומר, "שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". קשה להבין את זה איך כולם יעשו תשובה. הרבי מלובביץ' מסביר ומאיר את עומק דברי הרמב"ם דרך המקרה של בני קרח, "הגאולה תלויה בתשובה, אך די בכוחו של הרהור תשובה בלב כדי לחולל נפלאות ולהביא בפועל את הגאולה השלמה". (ליקוטי שיחות חלק ל"ג).

מוקדש לרפואת הרב מיכאל בן אסתר בינה, יעקב בן רוזה, נוריאל בן פארי,אפרים בן רות, דבורה ורד בת לאה, דקלה בת תקוה,  קרן נעמי בת עפרה, ים בת לי, אודליה חיה בת לאה בתוך שאר חולי עמו ישראל

אודות הכותב

דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במרכז מודעות, בשליחותו
של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת
דרך והכוונה בנושאים שונים כגון פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב
מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד
וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד. דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה
ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.

השאר תגובה