פשוט להיות פשוט

אמונה תמימה ובטחון שלם אלה הכלים להתמודדות עם כל כח המשיכה של העולם הזה

פרשת 'ראה' לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה

דוד אגמון
תורה פשוטה

הבעיה שלנו ששכחנו להיות פשוטים. התורה, בין אם אנחנו מסכימים על כל מה שכתוב בה כבר למעלה משלושת אלפים וחמש מאות שנה ובין אם לא, מדברת דברים פשוטים. כדי לזכות להתחבר אל השפע הרוחני שלה האדם צריך לחזור להיות פשוט, בעל אמונה פשוטה. הפרשה פותחת במילים, "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם, בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת השם אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת השם אֱלֹקֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם". התורה מתארת מציאות פשוטה של ברכה וקללה בחיינו. אם נשמע אל מצוות השם נזכה בברכה ואם לא נשמע אז להפך. אז אם אנחנו יודעים ששמירת המצוות היא מקור הברכה מדוע יש כל כך הרבה אנשים שמתקשים בעבודה הזאת. הפרשה מלמדת מהם המכשולים הגדולים שלנו ומה עלינו לעשות כדי לשוב ולהתחבר אל המקור הרוחני שלנו.

עולם של פיתויים

העניין הוא שהעולם הזה מלא בפיתויים, גשמיים ורוחניים. כמו שאומר הרמח"ל, "והנה שָׂמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החומריות, אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי. ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה. כי כל ענייני העולם, בין לטוב בין לרע, הנה הם ניסיונות לאדם" (מסילת ישרים א'). הסכנה היא שטבע האדם זה תמיד לחפש את הדרך הקלה להשיג את מבוקשו, למלא את תאוותיו. מה שמניע את האדם זה החומר הבסיסי שלו של הרצון לקבל לעצמו. הרצון הזה הוא כמו מגנט שמושך אליו כל דבר חיצוני שרק נראה לאדם שזה העניין ימלא את חסרונו. משיכות אלו משבשות את דרכנו בעולם הזה ומרחיקות אותנו מהתכלית. חכמים הראו לנו שהדרך אל התכלית והטוב האמיתי עוברת על קו דק ומדויק. כמו שרש"י כותב בדיוק נמרץ בפרושו על מצות 'נביא שקר' בפרשה, "אַחֲרֵי השם אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וְאֹתוֹ תִירָאוּ, וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן". רש"י אומר, 'ואת מצותיו תשמרו' – תורת משה, 'ובקולו תשמעו' – בקול הנביאים, 'ואתו תעבודו' – במקדשו, 'ובו תדבקון' – הדבק בדרכיו, גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה. יש תכלית ויש דרך עבודה מדויקת לבא אליה.

פיתוי בשלושה חלקים

במרכז הפרשה מופיעות שלוש פרשיות בזו אחר זו – נביא שקר שמטעה מהדרך, אח או אדם קרוב שמסית מן הדרך, וקלקול של עיר נידחת שכל אנשיה סטו מהדרך. שלוש הפרשיות נאמרו בזו אחר זו משום שכולן באות להזהיר את האדם שלא יתפתה בהם ויסור מדרך הישר, מדרכה של תורה. כאמור, כח המדמה של היצר הרע מפתה את האדם למצוא דרכים שירחיקו אותו מהתכלית. כיוון שנותן התורה מכיר אותנו היטב, הוא נתן לנו את שלושת הפרשיות כדי להזהירנו משלושת הפיתויים הנ"ל.

הפיתוי הראשון מתגלה בהנהגה רוחנית קלוקלת, "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם, וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר, נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם". זוהי אזהרה מפני מנהיג או נביא שקר שמדבר או פועל לא כהלכה. האדם הפשוט עלול לראות מעשים מקולקלים אלו ולתרץ לעצמו את מעשיו המקולקלים על פי דוגמת האיש "הגדול". לכן באה התורה ומזהירה שלא לשמוע בקולו אפילו אם יעשה אותות ומופתים. הרמב"ם פוסק שאפילו אם אומר לך לבטל דבר קטן מהתורה דינו כאומר תעבוד עבודה זרה. הגמרא אומרת, "הגיעה תורה לסוף דעתה של עבודת כוכבים לפיכך נתנה תורה ממשלה בה שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו" (סנהדרין צ' א'). בדור הזה רבו הקלקולים ודוברי השקר בשם האמת, החוזים והרואים למיניהם, הקוראים בקלפים, הרואים בהילות, המתקשרים למיניהם…. כל מה שקל ונגיש ובעיקר לא מחייב. התורה מזהירה שצריך להתבונן טוב טוב מי עומד מולי כשאני מקבל עצה לדרך או הכוונה לחיים.

הפיתוי השני מגיע דוקא מהסביבה הקרובה, "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ, בַּסֵּתֶר לֵאמֹר, נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ, אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ". אלה הקולות המוכרים הבאים דוקא מאנשים הקרובים אלינו מאוד, "נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים" – תעזוב אותך מהדת שלך, הנה בא תראה איך עושים כסף, בא תעשה חיים… אפשר קצת לשנות את החוקים הנוקשים… למה להיות קיצוני… וכו'. טבע האדם להימשך אחרי סביבתו. הרצון הטבעי הוא למצוא חן בעיני הסביבה הקרובה וזה עלול להיות לרועץ. לכן, נראה שבדור שלנו, צריך כל אחד להיות "אינדיבידואליסט", להיות נאמן לקב"ה, לתורת משה ולעצמו. כמו שאברהם אבינו היה אחד מול כל העולם כולו, כך צריך להיות בבחינת "אחד היה אברהם", ודוקא בסביבתו הקרובה יותר מכל.
הפיתוי השלישי בא מצד המשיכה אחרי הכלל, "כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר השם אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ, וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר, נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם". כאן מדובר על אדם שרואה את הכלל חוטא ורוצה לא לפרוש מהציבור. "כולם עושים כך, אעשה גם אני כך". על זה כבר אמרו חכמים, "ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ" (אבות ב' ה'). בדור הזה צריך ממש ללכת בכח נגד הזרם של הרוח הכללית הנושבת בחברה.

הפיתוי הוא נסיון

מעל הכל חשוב לזכור מיהו זה שעומד מאחורי כל הגורמים הנ"ל ומה מטרתו. על זה אומרת הפרשה, "כִּי מְנַסֶּה השם אֱלֹקֵיכֶם אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת השם אֱלֹקֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". מאחורי כל הפיתויים של העולם הזה ניצב תמיד הבורא בכבודו ובעצמו. בודק שוב ושוב את האדם האם הוא אוהב נאמן וכמה הוא באמת מוכן להתייגע כדי לבא אל התכלית. תכלית הניסיון היא לרומם אותנו מעל התאוות הגשמיות, מעל החומר של עצמנו. משום שרק על ידי זיכוך החומר שלנו ניתן להגיע אל הדבקות הרצויה ושוב לא ליפול בהליכה אחרי כל מיני בחינות וסוגים של אלהים אחרים.

לא לחפש אשמים

מתוך שלושת הפרשיות שהזכרנו, שתים חותמות בפסוק, "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ". השלישית אומרת, "יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ". בדור שלנו אין סנהדרין שתשפוט על חטאים אלו ותעניש את העונשים הכתובים בפרשה. למעשה המציאות כולה מאוד סבוכה ומבלבלת. לא ברור מי המפתים ומי המתפתים. לכן לא נותר לנו אלא העבודה הפנימית הנלמדת בחכמת הקבלה ובתורת החסידות. כאשר אנו נתקלים בקול המסית, לעולם הכלל הוא שלא מחפשים אשמים בחוץ. המצוה היא, "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ", מתוכך, מפנימיות הנפש שלך. כל המציאות היא השתקפות של התיקונים שלנו. הקב"ה מנסה אותנו דרך הסרט של מציאות חיינו ממש. לא יעזור לנו לרדוף אחרי האשמים. זה לא יפתור מאומה. אשם אחד תמיד יתחלף באשם אחר עד שנשכיל לתקן את הרע שבקרבנו.
דברים כגון אלה מוצאים בפרוש של "אור החיים" הקדוש על הפרשיה השניה מתוך השלוש, "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ". אומר "אור החיים", "בפרשה זו רמז השם הערה גדולה באופני ההסתה הבאה לאדם מעצמו, להטותו מדרך הטוב והישר. דע כי יש מסית שבא עם האדם מיום היותו בעולם, וכאומרם ז"ל על הפסוק "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד' ז'), והוא מסית להאדם להרע (סנהדרין צ"א)". בעל הסולם מגדיר את הרע בראשי התיבות, 'רצון עצמי', ומסביר שכל הרע שיש בעולם נובע מהאגואיזם, דהיינו החסרון שיש לאדם עצמו בפנים. לכך ממשיך "אור החיים", "…והוא מה שרמז באומרו, כי יסיתך אחיך, הוא חלק הרע, שהוא מתאחה עם האדם מתחילתו, קודם בואו בעולם, ואומרו בן אמך, נתכוין להודיע מנין בא אח לצרה, ואמר בן אמך, שהיא אם כל חי שהיא חוה שגרמה תערובת הרע במקור הקדושה בחטא הראשון… אמר, או בנך או בתך, הם תולדות מעשים רעים שגם הם נקראים בנים זרים… אמר, או אשת חיקך, ששוכנת בתוכו נפש רעה ותגביר בו ההסתה להפעיל הרע". המבט המתקן מופנה תמיד פנימה אל הכוחות הפועלים בתוך האדם עצמו. המציאות החיצונית רק מאפשרת לנו לראות אילו כוחות ממתינים לתיקון אצלנו בפנים.

אמונה פשוטה

ממש כך, כאשר קוראים את האזהרות החוזרות ונשנות, שלא לטעות אחרי אלהים אחרים, שלא לעבוד עבודה זרה, צריך להתעמק ולהבין מה השורש של כל הענין בפנימיות. האדם נמצא תמיד במאבק בין הליכה בדרך הטוב לבין כניעה לטבע הרע שלו. מסביר הרב דסלר, "התאוה והעבודה זרה – המינות מסובבות זו מזו: תחילה באה התאוה, ואחר כך עבודה זרה… האדם הולך אחר המינות (העבודה זרה) כדי להתיר לעצמו את כל רצונותיו בלי מפריע". זאת אומרת, שהסיבה לעבודה זרה היא הרצונות הטבעיים האגואיסטים שלנו, הנגיעות של התאוות. "מכאן למדנו שאי אפשר להינצל מהמינות כל זמן שהוא מלא פניות של תאוות העולם הזה… ומה יעשה זה שיש בו ממדות התאוה, והוא מלא נגיעות של שאיפות לערכי העולם הזה?". מה העצה כדי להינצל מעבודה זרה שהיא כפירה בכל הדרך כולה ממש? "הוא לא יבא לידי אמונה על ידי חקירות שכליות, כי רצונותיו יהיו בעוכרו", השכל ימשיך לתרץ תירוצי כפירה לפי הרצונות המקולקלים. עצתו היא, "יעסוק באמונה פשוטה, בלי התחכמות, בחינוך והרגל למעשי מצוות – אם גם חיצוניים בראשיתם – ובלימוד התורה בהתמדה, ולאט לאט יוחלשו תאוותיו ויזדכך לבו, ואז יזכה לאמונה פנימית זכה" (מכתב מאליהו א' קע"ו). הרפואה לכל זה היא אמונה פשוטה ועבודה פשוטה.

בטחון שלם

כאשר יתחזק האדם באמונה פשוטה יזכה לבא למידת הבטחון. בפסוקים הפותחים את הפרשה "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם… מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם… (ושוב) מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם", מוצאים את המילה "הַיּוֹם" שלוש פעמים. זאת כדי להדגיש את חשיבותה. הרב אלימלך בידרמן אומר, "הַיּוֹם" מרמז על בטחון שלם, שאין אדם מחשב ענייניו אלא במה שנוגע לו לאותו היום אשר הוא עומד בו, מבלי לדאוג דאגת המחר. וכך אמרה התורה, "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם", נתתי בידיכם את כח הבטחון שלא לחשב אלא מהיום" (באר הפרשה). זהו ה"אָנֹכִי" ששמענו בהר סיני, "אָנֹכִי השם אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ' ב'). הוא הוציא אותנו מארץ מצרים והבטחון בו שהוא יוציא אותנו מכל מה שצריך גם היום וגם מחר. זה שורש הבטחון. הרב בידרמן מסביר שצריך לקיים את ציווי הבורא על הבטחון "הַיּוֹם""אם חס וחלילה לא יזכור רק את היום, ויוסיף דאגה בלבו, יבוא לעבוד עבודה זרה. כמאמר הכתוב, "וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ". כי חוסר בטחון בא מחסרון אמונה, שאם הוא מאמין באמת שהקב"ה הוא 'משגיח' על העולם, בודאי בטחונו בהשם" (שם). זה גם מה שבאה הפרשה לומר לנו, "בָּנִים אַתֶּם, לַהשם אֱלֹקֵיכֶם". בנים שלא דואגים. בנים שמתחזקים כל פעם מחדש באמונה פשוטה ובטחון שלם.

להיות פשוט

בעולם כל כך מורכב המילה 'פשוט' כמעט וכבר איבדה את מקומה. בכתבי הקבלה מוצאים את המילה פשוט כבר בתחילת סדר ההשתלשלות, "דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות" (עץ חיים שער א'). בעל הסולם מפרש את המילה 'פשוט' בשני מובנים. האחד, 'פשוט' זה מלשון מתפשט, שזה טבע האור העליון להיטיב ולהתפשט אל כל מקום בו ימצא כלי ראוי. השני, 'פשוט' מלשון 'לא מורכב', שכל הניגודים אצלו זה באחדות אחת פשוטה. אולי מכאן ניתן לקחת את העצה הכי טובה איך להיות יהודי פשוט, וזה מה שמדריכה אותנו התורה לאורך כל הדרך. תנועת האדם בעולם צריכה להיות תנועה של השפעה עם שאיפה לאחדות, ממש כמו האור העליון. פשוט להשתדל להיות אדם טוב יותר, להאמין שהבורא מנהל פה את העניינים לטובה וכל התפקיד שלי הוא להשוות את צורתי אל האור שלו, להיות טוב ומיטיב, להיות פשוט.

מוקדש לרפואת יעקב בן רוזה, נוריאל בן פארי, אפרים בן רות, אליהו יאיר בן זהבה, דבורה ורד בת לאה, דקלה בת תקוה, קרן נעמי בת עפרה בתוך שאר חולי עמו ישראל

אודות הכותב

דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במרכז מודעות, בשליחותו
של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת
דרך והכוונה בנושאים שונים כגון פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב
מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד
וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד. דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה
ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.

השאר תגובה