אובדן הדעת

החולי והרפואה של גלות הדעת האישית והכללית

פרשת 'שמות' לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה

דוד אגמון
תנועת הגלות והגאולה

מסלול חייו של האדם נע על שני הקטבים הרוחניים של גלות וגאולה, גאולה וגלות. תנועה זו היא כל כך יסודית בחיינו שהיא ממש כמו תנועת הנשימה ומהווה חלק בלתי נפרד מחיי האדם ומהדרך אל התכלית. כך גם כל ההיסטוריה של עם ישראל בנויה על התנועה הזאת בין גלות לגאולה. עצם לידתה של האומה הישראלית היתה בעומק הגלות הראשונה במצרים וכבר במעמד הסנה מגלה השם למשה כי לאחר גאולה זו יהיו עוד ארבע גלויות. פרשת 'שמות' פותחת את חומש הגלות והגאולה ולכן צריך לתת לה תשומת לב מיוחדת. כיוון שהפרשה היא ראש לחומש ובראש מופיע כל מה שיופיע לאחר מכן באברים, נוכל למצוא בה את הסיבה והשורש הרוחני של כל הגלויות, הפרטיות והכלליות. ישנם שני היבטים עיקריים לגלות, גלות הגוף בין האומות וגלות הנפש בין הקליפות וכבר אמרו חכמים שבין גולה לגאולה יש פער של אות אחת, האות א' שמייצגת את החיבור לאור האלוקי. מצבי גלות וגאולה, מצבי חיבור וניתוק מהאור האלוקי עוברים על כולנו במשך ימי חיינו. לכן הלימוד של שורשי הגלות יכול לתת לנו כלים חזקים להבנת המציאות גם ברובד האישי וגם ברובד הכללי.

מצרים שורש לכל הגלויות

כל המציאות מושרשת בשם הוי'ה בן ד' אותיות וכנגד אותיותיו עומדות הספירות. ה' אחרונה כנגד המלכות, ו' כנגד תפארת, ה' ראשונה כנגד בינה, י' כנגד חכמה, וקוצה של יוד כנגד ספירת הכתר. כך גם הגלויות עומדות אל מול שם הוי'ה, ד' גלויות כנגד ד' אותיות וגלות מצרים כנגד קוצה של יוד ולכן היא נחשבת לשורש לכל הגלויות. רבי מנחם נחום מטשרנוביל, ה"מאור עיניים", אומר שעניין גלות מצרים הוא שמידת הדעת היתה בגלות. זה שאומר הנביא, "לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת" (ישעיהו ה' י"ג). השורש לכל ענייני הגלות, הרוחנית והגשמית, זה עניין אובדן הדעת. "לדעת שהקב"ה שליט על כל אבריו ועל כל כוחותיו וחיותו, שכל הכוחות שלו הוא הבורא ב"ה… שאין עוד מלבדו ואין שום כח זולתו ית'" (נתיבות שלום). כשהדעת בגלות אז זה לא משנה היכן האדם נמצא, כל כולו בגלות משום שדעת זה מלשון חיבור. כמו שכתוב, "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן", מתוך החיבור ביניהם נולד קין. השורש לכל גלות אישית של כל אדם בכל הדורות זה הניתוק הרוחני מבורא עולם והשורש לכל גאולה הוא חזרת הדעת ומציאת חיבור מחודש.

החידוש של יוסף

גלות מצרים מתחילה בפסוק, "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף". רש"י מפרש, "אשר לא ידע – עשה עצמו כאלו לא ידע – לא ידע את מה שהוא לא רצה לדעת". אחרי פטירת יוסף פרעה לא רוצה יותר לדעת את המחשבה שיוסף הצדיק החדיר במצרים. לפני בואו של יוסף מצרימה היה ברור לכל שפרעה הוא השליט היחידי. עבודת האלילים של מצרים היתה כולה משועבדת לפרעה עצמו. כבר בתחילת דרכו של יוסף כעבד בביתו של פוטיפר מבחינים באמונה החדשה שהוא מכניס במצרים. כשאשת פוטיפר מנסה לפתות אותו הוא משיב לה, "הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת, וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ, וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים". לפי דברי יוסף היה מובן שיחתום דבריו, "וחטאתי לו", אלא שיוסף מודיע שיש מישהו שהוא חייב לו דין וחשבון מעל כולם, "וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים". את אותו הדבר ממש יוסף מודיע לשר המשקים ושר האופים, "הֲלוֹא לֵאלֹקִים פִּתְרֹנִים", יש כח אחד שאצלו כל הכוחות. אפילו כשהוא כבר ניצב מול פרעה עצמו, אינו חושש להודיעו, "בִּלְעָדָי, אֱלֹקִים, יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". יוסף מחדיר אל תודעת מצרים את מושג האלוקות האמיתי, את הדעת השלמה שיש מנהיג ובורא לעולם, שיש כח אחד מעל כולנו. לכן כל עוד יוסף חי ופרעה זקוק לו, לא מתחיל שעבוד הגלות. אבל כאמור, כאשר יוסף נפטר פרעה לא רוצה לדעת יותר את מחשבת יוסף, הוא לא מעוניין להכיר שיש מישהו מעליו. לכן כשבאים משה ואהרן אל פרעה הוא אומר להם, "מִי השם אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת השם וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ".

הבעיה האישית שלנו

סיפור התורה הוא אף פעם לא סיפור חיצוני בעלמא. כשהתורה מספרת על פרעה היא גם מדברת על היצר הרע שלנו, אותו פרעה פנימי שאומר, "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כ"ט ג'). האגו של כל אחד מאתנו שרוצה להרגיש שליט יחיד על הכל ושהדבר הכי קשה לו זה להתבטל ולקבל שיש מישהו מעליו. הבעל שם טוב אומר שפרעה זה אותיות 'הערף' והערף זה מקום השכחה. זאת הנטיה הטבעית של האגו לשכוח את כל מה שהוא לא רוצה לזכור ובעיקר לשכוח שיש ריבון לעולם. זוהי מלחמה אמיתית על הדעת. כפי שאומר הרמח"ל, "והנה שָׂמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החומריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי" (מסילת ישרים א'). זאת השיטה של פרעה להכביד על הנשמה את עבודת העולם, את המרדף אחרי הקש, התאוות החומריות, הרצונות המשתנים בהבלי הזמן, "וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר, לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ. כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹקֵינוּ. תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ. וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר". כל הכבדת פרעה היא תמיד כדי שהאדם יטבע בשעבוד לרצונות של עצמו ולא יזכה לעסוק ברוחניות לשמה ובכך לסיים את הגלות הפרטית שלו.

הסח ובלבול הדעת

הצרה הגדולה של הגלות בכל עת ומקום היא העובדה שהדעת של האדם אינה מיושבת. כמו שהבאנו לעיל את דברי הנביא, "לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת" (שם). כשהדעת של האדם שלמה הוא מרגיש מחובר לבורא עולם ומחובר לעצמו בלי קשר לנסיבות חיצוניות. אולם זה בדיוק מה שפרעה אינו מעוניין בו ולכן מבטיח לאדם הבטחות של העולם הזה, שאם הוא רק ישיג אותם אז ירגיש את החיבור הנכון. כמו שמבהיר רבי נחמן מברסלב, "מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַך הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב הַדַּעַת וְאֵינָם מְיַשְּׁבִין עַצְמָן וְהָעִקָּר לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה" (ליקוטי מוהר"ן ב' י'). כולם רצים אחרי מילוי התאוות ולכן רבי נחמן אומר שהדבר הראשון זה להסתכל מה התכלית של התאוות הללו, האם יש בהם מן האמת. ע"י התבוננות זאת יוכל ליישב את דעתו ולהחזירה מהגלות. הנביא אומר על הרשעים, "וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם" (ירמיהו י"ז י"ח), ו"בעל הסולם" מוסיף ואומר עליהם, "… שבוחרים בסבל ריבוי התנועה, בכדי להשיג מילוא הקניינים. אמנם כיון שכל קניינם ורכושם הם אך לעצמם, והיש לו מנה (מאה) רוצה מאתים, נמצא בזה שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו. ונמצאים סובלים מב' הצדדים, הן מצער ריבוי התנועה, והן מצער החיסרון של הקניינים, שחסרה להם מחציתם" (תע"ס הסתכלות פנימית חלק א'). זה טבע המרוץ המטורף שהעולם נמצא בו, בלבול והסח הדעת תמידי במרדף אחר מילוי הרצונות העצמיים שלעולם לא יתמלאו.

צרה גדולה

כשהדעת מוסחת במרוץ החיים האדם יכול לחיות במקום הכי קדוש ולא להרגיש את זה בכלל, יכול לחיות בנסיבות הכי טובות ולא להרגיש את זה בכלל. הוא נמצא בעולמו של הקב"ה ולא מרגיש את זה בכלל. פרעה שולט עליו וממשיך לשעבד את הדעת שלו בגלות והגרוע מכל זה שהסח הדעת יכול לגרום לאדם לעמוד מול האחים שלו, החברים, המשפחה, ולא לראות את צרתם ומצוקתם כלל. משה רבנו גדל בארמון של פרעה, "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". ביום השני, לאחר שביום הראשון הוא הרג איש מצרי שהיכה איש עברי, הוא נתקל ב"שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים" וכשהוא מתערב, עונה לו אחד מהם, "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר". רש"י מפרש, "ויירא משה"" – כפשוטו, ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל", וממשיך, "אכן נודע הדבר, כמשמעו, ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך". רש"י אומר מפורשות הסיבה לסבל הנוראי היא שאין ביניהם אחדות. עסוקים באינטרסים, קריירה, פוליטיקה …. לא רואים זה את זה. לא רואים את הקשר ביניהם. כל אחד עסוק בענייניו ולכן מוכן להלשין, לגנוב ולחמוס את הזולת. משה הוא בחינת הדעת ולכן הוא כן רואה את המצב לאשורו ופועל בהתאם.

יישוב הדעת

הפתרון לכל הצרה הגדולה הוא פשוט. צריך לצאת לרגע מהמרוץ של הגלות וליישב את דעתנו בקשר לעולם הזה. התורה אינה אוסרת הנאות ואינה מעוניינת להפוך אותנו לנזירים כלל. אלא התורה באה ללמד אותנו איך להשתמש נכון בעולם הזה שאנחנו חיים בו. כותב הרמח"ל, "עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בניסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיה לו אלא לעזר ולסיוע בלבד, לשיהיה לו נחת רוח ויישוב דעת, למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו" (מסילת ישרים א'). הנאות העולם הן כלים לעזור לאדם כדי שיהיה לו יישוב הדעת לעשות את העבודה הרוחנית לשמה הגיע לכאן. חז"ל אמרו, "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" (ברכות נ"ז ב') ובספר 'שמעתי' מביא בשם הזוהר הקדוש, "…"אשה נאה" היינו השכינה הקדושה, "דירה נאה" דא ליביה, ו"כלים" דא אברים דיליה, עד כאן לשונו. ויש לפרש, שאין השכינה הקדושה יכולה להתגלות בצורה האמיתית, שהיא בבחינת חן ויופי, אלא בזמן שיש לו כלים נאים, שהם האברים הנמשכים מן הלב. זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לטהר את לבו שיהא דירה נאה, בזה שהוא מבטל את הרצון לקבל לעצמו, ומרגיל עצמו לעבוד שכל מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע, שמזה נמשך כלים נאים. היינו שהרצונות שלו, הנקראים כלים, יהיו נקיים מבחינת קבלה לעצמו, אלא שיהיו זכים, הנקרא בחינת השפעה" (שמעתי ט'). כאשר נלמד להאט את הקצב של המרוץ ולהפך את הרצונות לקבל שיהיו על מנת להשפיע תתיישב גם דעתנו בצורה נאה ושלמה.

מתנה ושמה שבת

יש מדרש נפלא שמספר מה קרה אחרי שמשה רבנו ראה בסבל של העם, "רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, הָלַךְ וְאָמַר לְפַרְעֹה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הוּא מֵת, וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר, הָלַךְ משֶׁה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ" (שמו"ר א', כ"ח). רבי דוד מלעלוב אומר, בשבת היו נאספים וקוראים מגילות שהשאירו להם אבותיהם והיו נזכרים בהבטחת הגאולה. לכן גזר פרעה, "לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם". המילה תאסיפון כתובה עם א' במקום ו' – שההיאספות יחד בשבת קודש מרומם את הדעת של היהודי וע"י זה נגאל. כמו שאומר ה"נתיבות שלום", "יום שבת קודש הוא יום של יישוב הדעת… עיקר המנוחה היא ישוב הדעת… ולכך שבת מביאה גאולה לישראל". תכלית השבת לאפשר לנו עצירה ממרוץ החיים, התבוננות, מנוחת הנפש, חיבור מחודש, מצב של "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹקִים" (תהילים מ"ו י"א). זאת היציאת מצרים האמיתית, לזכור שיש מישהו מעלי שמנהל את כל העניינים, לזכור שמרדף התאוות של הרצון לקבל לא נושא בחובו מאומה, לזכור שהכי חשוב זה ליישב את הדעת ולהתחבר חזרה לבורא עולם.

מוקדש לרפואת הרב מיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי עמו ישראל

אודות הכותב

דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במרכז מודעות, בשליחותו
של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת
דרך והכוונה בנושאים שונים כגון פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב
מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד
וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד. דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה
ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.

השאר תגובה