מה רואים?!

ישנה תופעה אנושית שבהחלט שווה התייחסות ולימוד. כולנו מכירים את המצב בו אדם קורא כמה דפים בספר ואז בבת אחת מתעורר ומבין שבעצם הוא לא היה שם. הוא לא ממש ראה את המילים, רק בהה, ללא חיבור עם תוכן הדברים. ממש ככה זה עשוי לקרות גם במציאות החיים שלנו. מציאות שלמה יכולה לעבור אל מול עיינינו ואנחנו נראה רק חלק קטן שלה או שלא נראה אותה בכלל.

הבריאה כולה נעשתה בראיה, “וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד”. חכמת הקבלה מלמדת שהמושג ‘ראיה’ מקושר לספירת החכמה. ראיה היא התפשטות של אור החכמה. וזה גם מה שרבי נחמן אומר שצריך “להסתכל בשכל שיש בכל דבר”. כשאדם מתבונן בשכל שיש בכל עניין הוא מעמיק את ראייתו מהחיצוניות של הדבר לפנימיותו. בשביל זה באות המילים העוצמתיות של משה רבנו בתחילת הפרשה, “רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם, בְּרָכָה וּקְלָלָה”. במילה ‘ראה’ משה מאציל לנו את הכוח לחזור ולראות. משה מזכיר לנו שהעיניים שלנו רואות מסוף העולם ועד סופו ונותן לנו את הכח להבחין בין הברכה והקללה המשולבות בכל דבר בעולם.

חכמים מגלים שכאשר העובר נמצא ברחם אימו, נר דולק על ראשו, וישנו מלאך שמראה לו מסוף העולם ועד סופו, מלמד אותו את כל הנסתרות. אחרי הלידה היכולת הזאת לראות כל כך עמוק נשארת איתנו. אלא שהיא נמצאת בכוח ולא בפועל. כחלק מהצמיחה הרוחנית אנחנו אמורים לגלות מחדש את כוח הראיה האינסופי הזה, את חוש הראיה הרוחני הצפון בנו. העבודה שלנו היא בהכנת הכלי המתאים לראיה באור כזה. העיניים הגשמיות צריכות להיות בשמירה מתמדת, בהשתדלות להביט ולראות את מה שמותר ולעצום את העיניים אל מה שאסור. העיניים היותר פנימיות צריכות להיות בהשתדלות לא לראות את השלילי, לחפש ולהניח את המבט רק על החיובי שבחיים, לראות את הברכה שבתוך הקללה. ככל שאנחנו מזככים את העיניים יותר כך נוכל לראות עוד יותר טוב ועוד יותר טוב.

ראיה רוחנית זה לאו דווקא האפשרות לראות מלאכים והילות. ראיה רוחנית היא להתבונן במציאות מתוך הרצון להשפיע ולהיטיב – לראות מה הבורא רוצה שנעשה בכל רגע נתון, לראות את מצוקות הזולת, לראות מעבר למילים של המציאות, אל פנימיות הדברים. ראיה רוחנית זה להיות מסוגל לראות מעבר לגבולות האגו שלי, מתוך הרגש הזולת, לראות אחדות במקומות של פירוד. וזאת הברכה האמיתית.