חלומות בהקיץ

הכי טבעי לנו זה לכתוב, לקרוא ולדבר בשפה איתה גדלנו. אלא שהטבעי הזה גורם לנו לפעמים לשכוח מהי הלשון המיוחדת בה אנחנו משתמשים. כשאדם מתרגל למשהו אז הוא כבר פחות מתבונן ומתייחס אליו ואז אין התחדשות בתחום הזה של חייו. התפעמות מחודשת היא אחד מהכלים הרוחניים החשובים ביותר. הפרשה נותנת לנו הצצה ודוגמא עד כמה השפה העברית, לשון הקודש, עמוקה, ומה היא יכולה לגלות לנו בכל מילה ומילה.

הסיפור מתחיל בחלומות פרעה, “ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם”. הוא חולם חלום אחד על שבע פרות רזות שאוכלות שבע פרות שמנות, ומיד כתוב, “וייקץ פרעה”. בחלום השני הוא חולם על שבע שיבולים שדופות שבולעות שבע שיבולים מלאות, ואז כתוב, “וייקץ פרעה והנה חלום”. הפרשה עצמה נקראת ‘מקץ’. זהו סיום שנתיים ימים שעברו מאז שפתר יוסף בהצלחה את החלומות של שר המשקים ושר האופים. חכמים מגלים לנו שהוא נאלץ לשבת בכלא עוד שנתיים כדי להשתלם במידת הביטחון השלמה, ולבטוח רק במי שיודע את הקץ והזמן של כל דבר.

בלשון הקודש למילה ‘קץ’ יש שתי משמעויות. ‘קץ’ זה ‘סוף’. אבל ‘קץ’ זה גם מלשון ‘יקיצה’, כלומר התחלה. אותה מילה, אותו שורש, מייצגים מציאות הפוכה. ממש כמו המילה ‘קדם’ אשר משמעותה גם ‘קדימה’ וגם ‘אחורה’, כלומר, ‘עבר’ ו’עתיד’ במילה אחת. ממש פלא פלאים. המילים הן כמו תמרורים הקוראים לנו להקדיש רגע ולהתבונן במשמעות העמוקה של כל דבר. באופן פשטני, אנשים נוהגים לומר שכל סוף הוא גם התחלה חדשה. לכן ברור שהקץ של עניין מסוים הוא גם היקיצה אל מציאות של עניין אחר.

אם נעמיד את הדברים לפי דרכו של הרב אשלג, ‘בעל הסולם’, אפשר לומר שמדובר כאן על שני הקצוות של ההווי’ה האנושית – הרצון לקבל והרצון להשפיע. הכלי הרוחני שלנו לקבלת תענוג הוא כלי של רצון לקבל. בספירות זה מקושר לספירת המלכות, הספירה האחרונה. הרצון הזה, כמה גדול שיהיה, הוא עדין מוגבל בגודל הכלי. יש לו סוף, קץ. אדם לא יכול להנות מגלידה בלי סוף. הקץ לתענוג ודאי יבוא. לעומת זאת, אם אדם יעלה מעל הרצון הטבעי שלו ויגלה את הרצון להשפיע, לתת, להעניק, להיטיב עם הזולת, אז התעוררות זאת תהיה לו ליקיצה. וכדברי התיקוני זוהר, “הפוך רצון ותמצא צינור”. הכלי המוגבל והסופי של הרצון שלו יהפוך לצינור הולכת שפע אינסופי. הוא יהיה מקבל על מנת להשפיע. ואין יותר יקיצה והתעוררות מזה. זהו גם החיבור לספרת הכתר, הספירה הראשונה, שם אין גבול ומידה לשפע. הוא תמיד שופע ומשפיע אינסוף.

דוד המלך אומר, “שיר המעלות בשוב השם את שיבת ציון היינו כחולמים”. הוא מדבר על זמן הגאולה, על העת בה נתעורר מהחלומות האגואיסטים המצומצמים שלנו, ונחזה בקץ של החושך הנגרם על ידי הרצון לקבל בלבד. כולנו נקיץ מתרדמת העולם הזה אל מציאות של עולם שכולו השפעה, שפע ותענוג. עולם שכולו אור.

גולשים, תלמידים, חברים, מנויים
עוזרים בהפצת חכמת הקבלה >>