יום שכולו הזדמנות לעלות מעל הדעת, למחות את הספק מהמח והלב ולהתחבר לשורש האמונה על ידי לימוד וקיום מצוות הפורים.
פתיחה
הסיפור המסופר במגילה של פורים מחזיר אותנו הדפי ההיסטוריה ומגלה נסתרות, ניסים ונפלאות, שנעשו אתנו בימים ההם ובזמן הזה. מקום הסיפור הוא כמובן בממלכת אחשורוש, מהודו ועד כוש, מאה עשרים ושבע מדינות. הזמן הוא בערך לפני 2300 שנה, כ-70 שנה לאחר שנחרב בית המקדש הראשון. עם ישראל יושב בגלות, אולם ליודעי דבר ידוע שיש הבטחה שגלות זאת מגיעה לסיומה בסיום 70 השנה שיועדו לה. מרבית היהודים חיים חיים רגילים, עובדים, עושים קניות, הולכים למשתה הגדול של אחשורוש. כולם משוקעים בחיי החומר של הגלות ונראה לעין כאילו אין סיכוי לגאולה, אין סיכוי לחזור הביתה. עם שלם ישן שינה רוחנית עמוקה. כה עמוקה שבמהלכה הספיקו לשכוח כמעט את כל מצוות השם. יום אחד המלך אחשורוש ממנה שר חדש בשם המן. שר אכזר זה מקורו מזרע עמלק והוא מתאב את כל היהודים ובראשם את מרדכי היהודי. כידוע, המן הרשע מצליח לשכנע את המלך לגזור גזרה נוראה על עם ישראל, גזרת שמד. ביום אחד לקום ולהרוג את כל היהודים באימפריה, מנער ועד זקן. ברגע אחד הגלות נהפכת למקום מסוכן ביותר, ובמקום הגאולה המובטחת היהודים מוצאים את עצמם מאוימים כשחרב חדה מונחת על צוארם.
ההמשך ידוע, אנו קוראים אותו בכל שנה במגילה. היה לנו שם “ונהפוכו” עצום, נס גדול לכל היהודים, כל מה שהאויבים שלנו תכננו נהפך על ראשיהם, “אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם”, וכמובן, “לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר”. מאז אותם ימים, מאז אותו הנס, מדי שנה בחודש אדר, חוגגים את חג הפורים בכל קהילות ישראל, רחוקים וקרובים כאחד. אולם, בדור שלנו, כבר כמעט ונשכחה המשמעות הפנימית של החג הנפלא הזה. חג הפורים הפך להיות חג של חיצוניות, שתייה, תחפושות, מסיבות ונפצים, אוירת חולין חגיגית. התוכן הפנימי כמעט ונשכח. ובכל זאת, מה שבכל זאת נשאר זאת השמחה הגדולה של כולם! שמחה ששורשה רוחני וגבוה עד בלי די. הגיע העת לגלות מחדש את פנימיות חג הפורים, להבין איזו הזדמנות מופלאה מתחדשת עלינו פעם בשנה בחודש אדר, מהי ההארה הגדולה של היום הזה ומה ניתן לחולל איתה בחיינו כאן ועכשיו.
נס מתמשך
ראשית חשוב להבין שחגי ישראל אינם בבחינת ארועי זיכרון לאומי או היסטוריה בלבד. מבחינה רוחנית החגים הם גילוי הארה שחוזרת בכל שנה ושנה. כפי שאומר הרמח”ל, “שבשוב תקופת הזמן ההוא (של החג או המועד) יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותחודש בנו תולדת אותו התיקון” (דרך השם ד’, ז’). הכלל הקבלי הוא ש“אין העדר ברוחני” (תע”ס, חלק ג’, הסתכלות פנימית, פרק ג’, ב’). בכל שנה מתחדשת ומתגלה ההארה של יציאת מצרים בפסח, של מתן תורה בשבועות, של חנוכה בחודש כסלו, ובאמצעותה מתאפשר לנו לעשות את אותו התיקון שקרה בפעם הראשונה בה הופיעה אותה הארה. הנס שקרה בשושן הבירה יכול לקרות לכולנו גם השנה, “וְנַהֲפוֹךְ הוּא” (אסתר ט’, א’). כפי שמרומז בסוף המגילה, “וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר, וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה, לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם” (אסתר ט’, כ”ח). “לֹא יָסוּף”, אין-סוף לימי הפורים האלה. זיכרון ימי הפורים חשוב, אבל תורת החסידות מלמדת כי מהות הענין היא הפעולה שאותה הארה מסוגלת לפעול בנפש האיש הישראלי. הארת פורים היא הזדמנות לחולל נס “וְנַהֲפוֹךְ הוּא” בפנימיות כל אדם, עזרה מיוחדת משמיים לעשות שינוי גדול בטבע שלנו. האור ישנו והנבראים מצידם צריכים להכין כלים לקבלת האור. חכמים גילו לנו את סוד הכלים במעשי המנהגים וההלכה של יום הפורים. חכמת הקבלה מגלה שיחד עם מעשה הכלים חייבת להיות גם כוונה נכונה. השתוקקות וציפייה הם החומר של הכלי הרוחני. דוד המלך אומר, “יְהִי חַסְדְּךָ יְהֹוָה עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ” (תהילים ל”ג, כ”ב), מידת הגילוי של חסד השם היא תוצאה של הכיסופים שלנו. לכן, לפני פורים, כדאי לעצור ולהתבונן בגדולת יום הפורים. כשיהודי עושה זאת, ודאי מתעוררת שמחה גדולה בליבו וכולו השתוקקות וציפיה לאור הפורים. זוהי עבודת ההכנה של הכלי הרוחני שלנו. ואז ביום המעשה, יום הפורים, נזכה גם להשלים את חלק המעשה ולקיים את מצוות היום בשמיעת מגילה, סעודה ומשתה, מתנות לאביונים ומשלוח מנות איש לרעהו. כשהכלי מוכן אז יכולה ההארה הגדולה להתלבש בנפשו של כל אחד מאתנו. “אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ” (תהילים קמ”ד, ט”ו).
מהות ההארה
האר”י הקדוש מסביר שההארה שמתגלה בפורים היא יותר גבוהה מכל הארת החגים ואפילו מהארת השבת. אפילו היום הקדוש ביותר בשנה, יום הכיפורים, הוא “כ-פורים”, כמו פורים. חז”ל אמרו שכל המועדים עתידים להתבטל חוץ מפורים. כמובן שלא יתבטלו החגים עצמם אלא שבביאת משיח ההארה תהיה כה גדולה עד כי זיו החגים יבוטל באור ההוא, כמו נר בפני השמש. אבל הארת פורים כל כך עצומה שהיא תישאר לנצח, כפי מילות השיר, “תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח” (שושנת יעקב).
על מגילת אסתר
בכל שנה, כולם, גברים ונשים כאחד, מחוייבים לשמוע פעמיים קריאת מגילה, פעם בערב ופעם ביום הפורים עצמו, וכמובן שיש בזה עניינים שונים. המגילה עצמה חייבת להיות כתובה בצורה הלכתית ועל קלף כשר כדי שיהיו יוצאים ידי חובה. בעת קריאת המגילה חשוב להשתדל ולהיות בקשב מלא כדי לשמוע כל מילה ומילה של המגילה. כל מילה היא כלי, כל אות היא תדר להשלמת הכלי הרוחני שלנו. יש פוסקים שאומרים שאם לא שמע כל מילה לא יצא ידי חובה של שמיעת מגילה. אולם, בדיעבד, ניתן לסמוך גם על דעת המקילים ובטח שלא צריך להקפיד על אף אחד, גם לא על עצמנו.
הרמב”ם כותב שלעתיד לבא, בימות המשיח, יתבטלו כל ספרי הנביאים וכל הכתובים של עם ישראל חוץ מ’מגילת אסתר’ (הלכות מגילה פ”ב ה”יח). קדושת המגילה גדולה כל כך שנאמר כי הצדיקים יכולים לראות בסיפור המגילה את כל המאורעות שיקרו השנה בעולם. נשאלת השאלה, איך יכול להיות שמגילה כל כך קדושה וחשובה תהיה מלאה בכל כך הרבה דברי הבל על מלך הדיוט וטיפש, וכל מערכת נישואיו, ברוח של סיפור חולין גמור. הרי לפי דרגת החשיבות שלה, המגילה היתה צריכה להיות כתובה ברוח של “שירת הים”, דברי שבח והלל לקב”ה על הנס הגדול שהתחולל.
הרב שיינברגר שליט”א מסביר, שכפי שהאור העליון, אור אינסוף ב”ה הולך ומשתלשל בעולמות, דרך צמצומים רבים, עד בואו אל העולם הזה, כך גם האור הגנוז במגילה השתלשל עד לגילוי של מגילה שנכתבה ברוח העולם של יושבי בתי חומר. כלומר, היא מותאמת ללשונם והווייתם של בני האדם.
גילוי ההסתר
בשפה העברית המופלאה חשוב בכל פעם להתבונן היטב במשמעות המילים. גם כאן ראוי להתבונן בשם, “מגילת אסתר”. המילה ‘מגילה’ באה מלשון ‘גילוי’. ואילו על השם ‘אסתר’ כבר לימדו חז”ל שמוצאים את אסתר בתורה, בפסוק, “וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא” (דברים ל”א י”ח), ולמדו מכאן שהמילה ‘אסתיר’ היא רמז ל’אסתר’. ואם ככה, ב’מגילת אסתר’ רמוז ‘הגילוי של ההסתר’. תכלית המגילה לגלות ולהסיר את ההסתר הכפול שנפלו אליו היהודים בשושן הבירה, ההסתר שבו אנחנו נמצאים גם כיום, איש איש במדרגתו ובמקומו. בתוך סיפור החולין של המגילה מסתתר גילוי האור הגדול. המקובלים אומרים לנו שבסיפור עצמו, שהוא כביכול סיפור פשוט, יש סודות עצומים. הרב שיינברגר שליט”א מסביר שכל סודות הבריאה מצויים במגילה וכל התורה כולה נמצאת במגילה.
צופן
בפשט סיפור המגילה לא מוזכר שמו של הקב”ה אפילו פעם אחת. אולם במבט מעמיק יותר מגלים כי המגילה מלאה בצרופים ושמות קדושים, אלא שהכל מוצפן בה. הגילוי והאור הגדול מוצפנים בהסתר בתוך האותיות והמילים של המגילה. אדם שיטרח וילמד את הדברים יוכל לכוון באותם הצרופים בשעת הקריאה של המגילה.
לדוגמא, כאשר אסתר המלכה מזמינה את אחשורוש למשתה היא אומרת לו, “יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם”. בראשי התיבות של פסוק זה אנו מוצאים את שם הוי’ה בסדרו הישר י-ה-ו-ה. אסתר משתמשת בשם השם בכדי לעורר את הרחמים העליונים, ודבר זה עמוק עד בלי די. בקריאת המגילה גם אנחנו יכולים לכוון בפסוק זה לעורר את רחמיו המרובים של בורא עולם.
בסופי התיבות של המילים, “כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי”, מסתתר הצרוף ‘י.ל.י’, אחד מהצרופים ב’שם ע”ב’. צרוף הידוע בכוחו להוציא את הניצוצות מהקליפות, להעלות את הנשמות שנפלו למקומות נמוכים. גם כאן ניתן לכוון בשעת הקריאה.
צרוף נוסף מהצרופים ב’שם ע”ב’, הוא גם כן שם קדוש של 3 אותיות, ‘כ.ה.ת’. הצרוף הזה מופיע גם בסוף תפילת שמונה עשרה בסופי התיבות של המילים “ולך נאה להודות”. הצרוף גם מופיע בתהילים, בראשי תיבות של המילים הראשונות בפסוק, “כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ-הּ, הַלְלוּ-יָ-הּ”. במגילה אנו נתקלים במשרתו של אחשורוש ושמו ‘התך’, אלה אותן האותיות, אותו הצרוף. כל מגילת אסתר היא שבח והלל גדול, הודיה לבורא עולם, “ולך נאה להודות”. אלא שכאמור, הכל בהסתר. בכל פעם שמופיע שמו של ‘התך’ צריך לכוון את השם הזה ולכוון בהודיה. כשאדם בהודיה תמידית הוא בעצם מכין את הכלי הכי גדול לאור הבורא.
המגילה כולה רצופה בשמות קדושים וכוונות ואנו רואים שדוקא במקום ההסתר נמצא הגילוי הגדול ביותר. ברור אם כן, למה המגילה היא דבר כל כך קדוש. דוקא בתוך סיפור החולין נמצא קודש הקודשים. המגילה היא כלי לחיבור גדול מאוד אל ההארה של הבורא. והאמת, שדי בכוונה פשוטה זו, ברצון פשוט, כדי באמת ליצור חיבור בעת הקריאה. עוד נראה בהמשך למה הארת המגילה והארת החג מסוגלות.
עד דלא ידע
נעבור לעניין המשתה. כתוב בגמרא, “מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”(מגילה ז’, ע”ב). אדם חייב לשתות בפורים “עד דלא ידע”. זו לא שתייה של הוללות שהיא דבר מגונה. יש בשתייה של פורים עניינים גבוהים מאוד. ידוע שיש ‘יין המשכר’ ויש ‘יין המשמח’. הענין בפורים הוא חיבור ל’יין המשמח’ והשגת מדרגה שהיא מעל הדעת הרגילה של האדם. בכל יום אחר בשנה להשתכר זאת ממש עבירה. אדם מאבד את דעתו והרי זה כל האדם, הדעת שלו, “דעת קנית מה חסרת” (נדרים מ”א ע”א). אבל בפורים אדם חייב לשתות ולהתבשם “עד דלא ידע” כי ע”י השתיה הוא מתחבר אל המדרגה שנקראת בקבלה ‘רישא דלא אתידע’.
יש סיפור בגמרא על שני תנאים, רבה ורב זירא, שהיו שותים יחד בפורים ותוך כדי השכרות, קם רבה ושחט את רב זירא. אחרי שהתפכח רבה מהשכרות הוא ראה שרב זירא איננו, אז הוא התפלל עליו והחזיר אותו לחיים. התנאים הקדושים היו במדרגה רוחנית שיכלו אפילו להחיות מתים. בכל אופן, המקובלים מגלים לנו שגם בסיפור זה יש סוד עמוק. יש שתי מדרגות בעבודת האדם, ‘קטנות’ ו’גדלות’. מפורש שהשם ‘רבה’ מרמז על ‘גדלות’ והשם ‘זירא’ זה ‘קטנות’. ‘זירא’ בארמית פרושו ‘קטן’. רבה ורב זירא מסמלים את שני מצבי התודעה הללו. כשהם שתו בפורים, הם עלו ועלו במדרגות עד לאור הגדול של ‘רישא דלא אתידע’. כיוון שרב זירא היה קטן יותר הוא לא היה מסוגל להכיל את האור הזה והוא נדבק בשורש נשמתו ולא רצה לרדת. בקבלה זה נקרא ‘שחיטה’. המהות הפנימית של שחיטה היא הוצאת הרוח והעלתה לדרגה גבוהה יותר. אז כשכתוב שרבה שחט לרב זירא, זה אומר שהוא העלה אותו לדרגה שהוא לא היה יכול לרדת משם. הטבע של הנשמה שואף תמיד לעלות למעלה חזרה אל שורשה. הגוף קושר את הנשמה שתישאר פה לעשות את העבודה. רב זירא נשחט, רוחו עלתה ונדבקה במקום כה גבוה שלא היתה מסוגלת לרדת משם. כל זה בא לרמז לנו לאיזה דרגה אפשר להגיע בפורים.
בחוברת “בשער המלך” מביא הרב שיינברגר שליט”א בשם ‘בעל הסולם’, שהמשמעות של אי היכולת להבדיל “בין ארור המן לברוך מרדכי” היא, שאדם לא ידע להבחין בין הטוב והרע שבבריאה. זה קשור לגמר התיקון כי אז גם הרע ייהפך לטוב. בפורים ניתן להתחבר לאור הגנוז, האור של גמר התיקון, מקום כה גבוה שבו כבר אין רע. אדם יכול סוף סוף לראות שאפילו עכשיו הרע הוא בעצם טוב, שהכל טוב. בסיום קריאת המגילה כל הקהל מריע שלוש פעמים, “ברוך מרדכי, ארור המן”. הגימטרייה של “ברוך מרדכי” והגימטרייה של “ארור המן” עולות במנין אחד, 502, לרמז לנו שאכן הטוב והרע שווים, ושבעצם הכל טוב!
הדמויות במגילה
רבנו בחיי אומר שכל אחת מהדמויות המרכזיות של המגילה – מרדכי, אסתר, המן ואחשורוש – מייצגת גרם שמים אחר. המן הוא כוכב מאדים ואחשורוש הוא שבתאי, ובחיבור שני אלה יש חורבן והשחתה. לעומת זאת, מרדכי הוא כוכב נגה ואסתר צדק, ובחיבור השנים יש אור וישועה. יש כאן ממש “מלחמת הכוכבים”, והכל כדי לגלות את הכוח האחד השולט על כל גרמי השמים ועל כל אשר ישנו, הכוח המסובב את כל הסיבות.
“מלחמת הכוכבים” הזאת מתנהלת גם בתוך כל אחד ואחד מאתנו. כל אחת מהדמויות במגילה מייצגת חלק בנפש שלנו. בדרך החסידות חשוב להתבונן על כל אחת מהן ולהבין את פעולתה בתוכנו. כך אפשר לעבור בחלון ההארה של פורים ולצאת עם תודעה חדשה, לחיים חדשים.
אסתר המלכה
אסתר מייצגת את השכינה הקדושה, את הכוח של הנשמה שלנו. השכינה כוללת את כל נשמות עם ישראל בתוכה. היא כנגד ספירת המלכות. כמו שכתוב במגילה, “וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת”. מרדכי אומר לאסתר שהתפקיד שלה בתור ספירת המלכות זה ללכת ולעורר את המלך, “מלך מלכי המלכים”. היא השליחה להוציא את עם ישראל מהמצב הקשה בו הם שרויים. מרדכי היה מסתכל בשורש הרוחני של הדברים. הוא ידע את מה שאנחנו צריכים לזכור, שהמלחמה בהמן או בכל אויב אחר, היא לא רק מלחמה פיזית, אלא קודם כל זוהי מלחמה רוחנית.
בתגובה לדבריו, אסתר אומרת למרדכי, “וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם”. בפנימיות היא אומרת שעל מנת לעורר את המלך, את האור העליון שיכול לבטל את כל הדינים והגזרות, צריך ‘אתערותא דלתתא’, התעוררות של הנבראים מלמטה. צריך לעורר את כל היהודים שישנים, לאחד אותם ולהעיר את רוחם. צריך לעשות תיקון שורשי. צריך לעשות מעשה ולכן היא אומרת לו, “לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים”, תחבר את כולם, נצום ביחד שלושה ימים, נעשה משלוח מנות איש לרעהו, נעורר את האהבה הגדולה בעם ישראל, “ואהבת לרעך כמוך”.
אחרי שלושה ימים של צום, בסוד הצמצום של הרצון לקבל, אסתר ניגשת אל המלך. המדרש אומר שהיתה ירקרקת. ירוק זה הצבע של הקו האמצעי בספירות. הקו האמצעי התלבש במלכות, התעורר הרצון לקבל על מנת להשפיע. הכוח של המלכות המתוקנת התגלה. נוצר החיבור לכח האחד של נשמת עם ישראל מה שאפשר את התרחשות הנס הגדול. הכוח של אחדות ישראל הוא המסוגל לעלות אותנו ממצב של ‘מלכות ריקנית’ מלאה בדינים, ל’מלכות ממותקת’ שמחוברת אל האור בשלמות.
מרדכי הצדיק
בכל דור יש אחד שיודע מה קורה. בשושן היה מצב שנקרא בלשון הקבלה ‘דורמיטא’. זהו מצב בספירות הקדושות שנקרא שינה. מצד אחד, מלמטה, עם שלם ישן מהמצוות בתרדמה רוחנית, מצד שני, מלמעלה, כמו שמרמז המן, “יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד”, המלך של העם הזה ישן. כמובן שאין שינה אצל הקב”ה, “הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל” (תהילים קכ”ד א’), אלא שהאור שלו בהסתרה ואינו מתגלה אלא מתי שעושים כלי עבורו, “אין אור בלי כלי”. המצב הזה של שינה הוא מצב קשה מאוד, מצב של הסתר כפול שבו יש אחיזה לקליפות והאדם נמצא בשבי שלהם. מצב של ריחוק גדול מרוחניות כלשהי.
כתוב שהיה אחד בדור ההוא שידע מה קורה, “וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה”. גם כתוב, “וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה”, כל העיר היתה בבלבול גדול, רק מרדכי היהודי נשאר מחובר לתכלית. הוא ידע שיש פרוד בעם ישראל, שהעם כולו ישן. הוא הבין שהחושך הגדול זאת מכה שבאה לעורר את כולם. בנבואה נאמר שהגלות תגמר בסוף שבעים שנה, בדיוק בזמן הזה, והנבואה חייבת להתקיים. כאמור, כל הסיפור של מגילת אסתר קורה ממש רגע לפני סוף הגלות, לפני שעולים חזרה לארץ ישראל לבנות את בית המקדש השני. החושך של סוף הגלות מקדים את הגאולה. החושך בא לשרת את גילוי האור. אלא שכולם התרכזו בחיצוניות, בסבל, בגזירה האיומה ורק מרדכי ידע והיה אחוז באמונה שלימה, מחובר לפנימיות. הוא הצדיק של הדור.
לכן כל כך חשוב להשתדל להתחבר לצדיק שבדור, זה שיודע מה קורה. גם חשוב לגלות את נקודת הצדיק בנפש של כל אחד מאתנו. הנקודה של אמונה שלימה. מרדכי ראה את כל מה שקורה ובתוך זה נשאר דבק באמונתו שהכל לטובה, אמונה שלימה בקב”ה. צדיק הוא זה שמצדיק את השם בכל דרכיו.
המן ואחשורוש
השורש של המן קדום מאוד. כשעם ישראל יצאו ממצרים במטרה לקבל תורה ולבא אל ארץ ישראל, הגיע אויב מאוד אכזרי בשם ‘עמלק’, ותקף אותם במטרה לחסל אותם. עמלק מסמל כח רוחני פנימי שמטרתו לנגד את הקדושה והאמונה. יש רק דבר אחד שיש להשם מלחמה נגדו וזה עמלק, “מִלְחָמָה לַהשם בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר”. עמלק עובד בצורה מתוחכמת מאוד. השבת שלפני פורים נקראת ‘שבת זכור’. קוראים בתורה את זכרון המלחמה בעמלק והחיוב למחות את זכרו. זאת הקריאה היחידה בשנה שאותה כל אדם, כולל הנשים, מחויב לשמוע, מצוה מאורייתא, מהתורה ממש.
עמלק עולה בגימטרייה 240 כמנין המילה ‘ספק’. הכוח של עמלק בנפש מתבטא כספק באמת האלוקית. עמלק בא לאדם בדיוק מתי שהוא יוצא ממצרים. מצרים זה מקום הטומאה והקליפות. כל עוד האדם שם, לעמלק אין עסק איתו. אבל, כשהוא מתחיל ללכת לכיוון ארץ ישראל, להתקדש, מתחיל את המסע הרוחני, מיד מתחיל הניסיון של עמלק. ברגע שאנחנו יוצאים אל הדרך הרוחנית האמיתית, אז בא עמלק, הספק! ויש מצוה למחות את זכר עמלק, שלא ישאר לנו בפנים אפילו ספק אחד קטן באמונה.
בסיפור פורים, המן הוא העמלק של אותו הדור. המן ידוע כ’המן האגגי’. בימי שאול המלך היה מלך של עמלק ושמו אגג. השם ציוה את שאול המלך למחות את זכר עמלק ושאול לא קיים את הציווי וריחם על המלך שלהם. באותו לילה, עד ששמואל הנביא בא וסיים את מלאכת החיסול, נתנו לאגג שיפחה ומהמפגש הזה יצא המן האגגי. לכן כל הענין של פורים זה למחות את זכר עמלק ולכן גם בשבת הזאת שלפני פורים כבר מתקשרים לכח הזה של מחיית זכר עמלק.
פרוד ואחדות
בתחילת המגילה אומר המן לאחשורוש, “יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים… וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים”. המן מנסה לשכנע את אחשורוש להשמיד את עם ישראל. אחשורוש יודע שכל מי שהתנכל לעם ישראל במשך ההיסטוריה, סופו שנפל. המן מצהיר שעכשיו זו שעת כושר כי כל הכח של עם ישראל זה באחדות ועכשיו הם בפירוד. במילה ‘ישנו’ יש רמזים גדולים. כמו שכתבנו, אמרו חז”ל, “יֶשְׁנוֹ” זה אומר שהמלך שלהם ישן. ההשגחה האלוקית נמה ועם ישראל נמצאים כביכול ללא שמירה. “וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים”. חז”ל אמרו שבכל מקום שמוזכר אחשורוש בשמו מדובר על המלך בשר ודם, אבל בכל מקום שכתוב ‘המלך’ מדובר על ‘מלך מלכי המלכים’, מלכו של עולם. אז לא רק שעם ישראל בפירוד, אלא שהם גם לא מקיימים את דתי המלך, שכחו את המצוות. המן אומר שכאשר עם ישראל במצב כזה, אין השגחה!
המן עולה בגימטרייה 95. גם המלך בגימטרייה זה 95. במקרה הזה, זה בא להורות שיש כאן שני כוחות מנוגדים זה לזה בתכלית הניגוד. מצד אחד, המלך, הקב”ה, ומצד שני, המן, הנחש הקדמוני שבא להסית את האדם כנגד רצונו של המלך. לכן המלחמה בעמלק היא מלחמה של השם.
חז”ל אמרו שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זכרו של עמלק. כל עוד עמלק בעולם יש פרוד בשם השם, שם הוי’ה. השם אינו שלם. המילה ‘ישנו’ גם מרמזת על ‘ישן – ו’. האות ו’ היא האות השלישית בשם השם י-ק-ו-ק ובקבלה היא משויכת לספירת זעיר אנפין שנקראת גם הקב”ה. במצב של פירוד, ה-ה’ האחרונה של שם השם, השכינה הקדושה, מופרדת מבעלה, ה-ו’, הקב”ה. זהו מצב של גלות, השכינה בגלות.
כתוב במסכת תענית, “משנכנס אדר מרבין בשמחה”. כל הענין של פורים זה השמחה. השמחה באה לאדם בהתרת הספק. חז”ל אמרו ש”אין שמחה כהתרת הספקות”. כל עוד יש לנו ספק, אנו נשארים מוטרדים ומדולדלי כוחות. ברגע שבחרתי, זהו, יש מקום לשמחה! שמחה זה כאשר האור מאיר בשלמות בכלים. כלומר, כאשר האדם עושה כלי נכון, עושה מאמצים להתחבר לקדושה. כי אם הכלי לא מלא בקדושה, אז “וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם”, אלא יש בו נחשים ועקרבים. בפורים אנחנו מכינים את הכלי השלם לאור הכי גדול והכל בשמחה עצומה. זהו יום אחד בשנה שע”י ההארה הגדולה שבו, ניתן למחות את זכר עמלק בבת אחת ולתת לאור למלא את הכלי בשמחה, באהבה ובאמונה גדולה.
מצוות חג הפורים
אלו הכלים שדרכם ניתן להתחבר להארת החג:
ביום שלפני פורים, צמים את ‘תענית אסתר’, מעלות השחר ועד שקיעת החמה, עם הכוונה ליצירת אחדות בעם ישראל.
ביום הפורים עצמו כל אדם בישראל מחויב:
1. פעמיים שמיעה של ‘קריאת מגילה’, פעם בערב ופעם בבוקר.
2. ‘משלוח מנות איש לרעהו’ – משלוח של שתי מנות מזון מן המוכן, אדם אחד לחבר אחד. איש לאיש ואישה לאישה וע”י שליח.
3. ‘מתנות לאביונים’ – מתן צדקה לשני אביונים ביום הפורים עצמו. חז”ל הוסיפו, שכל הפושט יד בפורים, חייבים לתת לו צדקה.
4. סעודה ומשתה פורים “עד דלא ידע”. המשתה מיועד בעיקר לגברים.
בברכת פורים שמח, ניסים, ישועות ושמחה עד בלי די.
מוקדש לעילוי נשמת הרבנית הצדקת בת שבע בת יהודה צבי ברנדוויין זצ”ל ת.נ.צ.ב.ה
ומוקדש לעילוי נשמת עמרם חיים בן יהודה ז”ל, דב שמואל ישראל בן מרדכי ז”ל ת’נ’צ’ב’ה
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.