הטבע הרוחני של ט”ו באב, כיצד אפשר לקחת את הרגע הגדול הזה ולהפוך אותו לנקודת מפנה בצמיחה הרוחנית שלנו
נקודת מפנה רוחנית
ישנם רגעים בשנה שהם בבחינת פתח להתחלה חדשה. נקודות זמן רוחניות שנקראות עת רצון. האדם הרוחני ער לאותם פתחים ויודע איך להשתמש בהם לעבודתו הרוחנית, איך לנצל אותם לצמיחה והתפתחות. אנו ניצבים כעת, כבכל שנה, בסיומה של תקופה לא פשוטה, תקופת “בין המיצרים”. חכמת הקבלה מלמדת אותנו שכבר מתחילת חודש תמוז נכנסנו למתחם זמן, שכולו קטנות, קשיים והתמודדות לא פשוטה עם תיקונים שיש לכל אחד לעשות בפנימיות עצמו וכמובן גם בקשר החיצוני עם הסביבה. שיאה של התקופה היה כמובן יום תשעה באב עם השפל הגדול של החורבן והאבלות, תוך גילוי החסרון הנורא שהנה אבד בית מקדשנו, מקור האור של העולם כולו. אולם חכמים לימדו אותנו איך דווקא מתוך החושך הזה עולה ומאיר אורו של ט”ו באב, נקודת מפנה רוחנית בזמן, יציאה מהקטנות אל גדלות חדשה, יציאה מ”בין המיצרים” אל תקופה חדשה של נחמה הלוקחת אותנו הישר אל חיק ראש השנה הבא עלינו לטובה.
בחינת יום טוב
המשנה במסכת ‘מועד’ משווה בין ט”ו באב ויום הכיפורים, “אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים”, משווה את האור של ט”ו באב לאור המתגלה ביום כיפור, היום הקדוש בו נמחלים עוונותיהם של ישראל. ואכן, במהלך הדורות, התרחשו בתאריך זה מספר אירועים חיוביים שאותם מונים חז”ל. ביום זה התבטלה הגזרה וחדלו למות דור המדבר בעוון חטא המרגלים. ביום זה הותרו השבטים שישבו כבר בארץ ישראל, לבא זה בזה ולהתחתן שבט בשבט. ביום זה הותר שבט בנימין, שהוחרם לאחר חטא פילגש בגבעה, לבא בקהל ולהתחתן שוב עם שבטים אחרים. ביום זה ביטל הושע בן אלה את העבודה הזרה שהציב ירבעם בדרכים כדי למנוע מעולי רגל מלעלות לבית המקדש בירושלים. ביום זה גם הובאו המתים של ‘ביתר’ לקבורה. כל המקרים ההיסטוריים הללו מראים על יום שראוי לזכרו לטובה, ממש כמו יום טוב של חג, כמו יום הכיפורים.
הרב כתב במאמר שהושע הנביא ביטל הפרודסאות שבנה ירובעם בן נבט. אבל האמת שהיה זה הושע בן אלה מלך ישראל האחרון שביטל אותם, ולא הנהיא הושע, כדי לאפשר לישראל (עשרת השבטים) לעלות לרגל.
אולם כיוון שבקבלה אנו עוסקים, אנו יודעים שתמיד צריך לחקור יותר לעומק. תורת הקבלה מלמדת אותנו שכל התופעות הגשמיות, הארציות, הינן רק ענפים לשורשים רוחניים. חשוב מאוד ללמוד, להכיר ולזכור את מורשת ישראל, אבל צריך להבין ולדעת כי ט”ו באב הינו יום מיוחד עוד מראשית בריאת העולם ובריאת מימד הזמן. הקבלה מלמדת שהזמן אינו נתפס כדקות ושעות, אלא כרצף של תיקונים בסדר של קודם ונמשך, סיבה ותוצאה. למעשה, אומר האריז”ל, שאם היינו מקיימים את כל נקודות התיקון במעגל שנה אחת, היינו מסיימים את התיקון שלנו בפעם אחת. כיוון שאנו לא מצליחים לעשות זאת, אנו ממשיכים לצעוד בתוך הזמן וחוזרים למקומות שאותם לא תיקנו. רמז לכך ניתן לראות במילה ‘שנה’. ‘שנה’ מלשון ‘שונה’ – אחר, אבל גם מלשון ‘שונה’ – חוזר. וכך במעגל השנה אנו מתחדשים וחוזרים שוב גם אל ט”ו באב, יום טוב שכולו כאמור מקפצה לשינוי, יום שזכה לתואר “חג האהבה”.
מה זאת אהבה?
כל כך הרבה מילים נאמרו אודות אותו רגש פשוט ושמו אהבה. אולם כידוע דוקא הדברים הפשוטים הם אלה שאותם הכי קשה לנו לתפוס. הדור שלנו שטוף רעיונות שונים על מה זאת אהבה. חכמת הקבלה מסבירה את זה בפשטות. בדרך רמז, המילה ‘אהבה’ שווה בגימטרייה 13. שלוש עשרה בגימטרייה גם שווה למילה ‘א ח ד’. יוצא שהערך של ‘אהבה’ ו’אחד’ זהה. כששתי מילים בלשון הקודש שוות זה לא סתם משחק, זה אומר שיש ביניהם קשר פנימי. אהבה היא אולי גם רגש רומנטי אבל מעל הכל היא תחושה של אחד, תנועה אל עבר אחדות. המדד האמיתי לדעת אם אותו רגש פשוט ומופשט קיים בין שני אנשים, זה מידת האחדות שהם חשים יחד.
ידוע הסיפור על הרב אריה לוין זצ”ל שכאשר כאבה לאשתו הרגל הוא לקח אותה לרופא. כאשר הרופא שאל מה סיבת הביקור. השיב הרב לוין: “כואבת לנו הרגל”… כן! אפשר להגיע לזוגיות כזאת ששניים הופכים לאחד ממש. הקשר בין שני אנשים הוא קשר של השפעה הדדית. קשר שמבוסס על ביטול ה’אני’, מתוך מחשבה תמידית על צרכיו ורגשותיו של הזולת איתו אני חי. כששני אנשים מודעים לכך שזוגיות היא עבודה רצינית של השפעה הדדית אשר מטרתה אחדות, אז הקשר ביניהם הופך לקרקע פורייה לצמיחת ה א ה ב ה. אהבה אמיתית, לא כזאת שמתפוצצת והולכת, לא כזאת שתלויה בדבר וברגע שבטל הדבר בטלה האהבה, אלא אהבה אמיתית, רוחנית, שלמה.
אהבה שמיימית
נשאלת השאלה מדוע דווקא ט”ו באב נקרא חג האהבה. בזוהר הקדוש המילה ‘אהבה’ מתורגמת לארמית במילה ‘רחימו’, כלומר ‘רחמים’. חכמת הקבלה מלמדת אותנו שהעולם מיוסד על ג’ קוים – חסד, גבורה ותפארת. התפארת הוא המחבר בין החסד והגבורה והוא גם נקרא ‘קו הרחמים’. יחד עם זאת, הרחמים הגבוהים באמת, מתפשטים אל העולם ממקור גבוה עוד יותר הנקרא ‘הלובן העליון’, ספירת הכתר, משם מושפעות י”ג מידות הרחמים של הבורא, המתפשטות אל המידות התחתונות – חסד, גבורה ותפארת. התנועה של אהבת הבורא לנבראים מוכרת כרחמים, “רחמיו על כל מעשיו”, דהיינו, אהבה.
התורה ציותה אותנו “וּלְדָבְקָה בוֹ” (דברים ל’ כ’), להידבק בבורא, “וּבוֹ תִדְבָּק” (דברים י’ כ’). אלא שכתוב שהוא “אֵשׁ אֹכְלָה” (דברים ד’ כ”ד), ושאלו חז”ל כיצד אדם שהוא בשר ודם יכול להידבק באש אוכלה ולא להישרף. והשיבו, שלא בו ממש נידבק, אלא במידותיו. “מה הוא רחום וחנון אף את תהא רחום וחנון” (זרעים). חכמת הקבלה מלמדת אותנו שדבקות רוחנית תלויה בהשוואת הצורה. אם אני רוצה להיות אחד עם הבורא, אני חייב להשוות צורה אליו. אם האהבה שלו היא רחמים הכוללים אהבה ללא תנאי והשפעת שפע אור תמידית, כך אני צריך לשאוף לנהוג עם כל הבריות, ובמיוחד עם בן/בת הזוג שלי. התוצאה של השוואת הצורה היא דבקות. וזה סוד ההרגש הרוחני שמכונה ‘אהבה’.
סדר זרימת השפע
השורש לתנועה הרוחנית של ט”ו באב טמון בהשפעה של האור בסדר הספירות. ישנן עשר ספירות שהן למעשה חמש: כתר, חכמה, בינה, תפארת ומלכות. ספירת התפארת מורכבת משש ספירות. עשר הספירות עומדות כנגד שם הוי-ה. ספירת הכתר כנגד קוצה של י’, חכמה כנגד י’, בינה כנגד ה’ ראשונה, תפארת כנגד ו’, ומלכות כנגד ה’ אחרונה.
בספר היצירה מתוארים שנים עשר צרופי שם הוי-ה המשויכים כל אחד לחודש אחר בשנה. סדר האותיות בצרוף שם הוי-ה של כל חודש מתאר את מצב הספירות וסדר זרימת השפע מהעולמות העליונים לעולם שלנו. בתחילת השנה בחודש ניסן מופיע הצרוף הישר של שם הוי’ה: י-ה-ו-ה. בחודש תמוז הצרוף הוא בדיוק הפוך: ה-ו-ה-י. ניסן הוא צרוף שמעיד על רחמים גמורים ותמוז מעיד על דין גמור.
האותיות י’ ו-ו’ הן אותיות זכריות המעידות על התפשטות האור מהבורא והאות ה’ מייצגת את הכלי. כשהכלי מופיע לפני האור זה מעיד על חסרון, כלי ריק, מצב של דין. כשנתבונן בצרוף של חודש אב, התמונה תתבהר. בחודש אב סדר האותיות הוא: ה-ו-י-ה. תחילתו דין וסופו רחמים גדולים. רחמים גדולים מפני שאותיות י-ה מייצגות את שלוש הספירות העליונות – כתר, חכמה ובינה, אשר בהן קיים האור הגדול ביותר, האור של ג’ ראשונות.
יוצא שכל חודש תמוז וחצי חודש אב, עד לט”ו בחודש, זוהי תקופה של דין. והמציאות שלנו בתקופה זאת היא של חיסרון גדול. בט”ו בחודש אב הכל מתהפך. מצב הספירות משתנה וברגע אחד אנו נכנסים לתקופה של רחמים הנמשכת למעשה עד ראש השנה, כשאלול הוא חודש שכולו רחמים.
חשוב מאוד להבין את הדברים כדי לדעת איך להתנהל נכון יותר בהתאם לתנועה שיש בבריאה. יש תקופות של צמצום ויש תקופות של הרחבה, יש של קטנות ויש של גדלות. כאמור, האדם הרוחני יודע לנצל כל רגע לצמיחה וגדילה. אגב, יש מקורות המשווים את העוצמה של ט”ו באב לעוצמה של ט”ו בשבט. שניהם נקודות מפנה של צמיחה רוחנית חדשה הבאה אחרי שבועות של צמצום.
הכל לבן
כתבנו כבר למעלה את דברי המשנה, “אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים” ועוד נאמר שם, “שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו”, וכדאי להבין מה פירוש הדברים – למה דווקא בגדים לבנים ומי הן בנות ירושלים בפנימיות? ואיך כל זה קשור אלינו היום?!
כותב ה”מאור ושמש”, “הנה חודש אב, תחילתו קשה, עד ט’ באב, ובשבת ‘נחמו’ הגם שהחשכות חלף והלך לו, האורות (הרחמים והאהבה הגלויים של הבורא) אין מתחילין להתנוצץ עד ט”ו בו… שעד חציו של חודש הוא התגברות הדינין (כאמור לעיל), ובט”ו בו מתעוררין הרחמים”.
מסביר ה”מאור ושמש”, שה’מוחין’, אותם האורות המדוברים, נקראים ‘לבן’ משום שהמילה לבן מורכבת משני חלקים: א. ל”ב נתיבות חכמה המקושרים לספירת החכמה, ב. נ’ שערי בינה המקושרים לספירת הבינה. ה’לבן’ מייצג את האורות הגדולים של הספירות העליונות. כאמור, הספירות העליונות משפיעות את השפע למידות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, הנקראות ‘בנות’ ביחס לעליונות.
הוא מוסיף: “כשהרחמים מתגברים מופיע הלבנונית אל המידות, ומזה נבוא לביאור… בנות ישראל יוצאין בכלי לבן שאולין. פירוש, בנות ישראל הן המידות, שהן בחינת נוקבא, שמקבלין מהמוחין עלאין… וכל ישראל שואלין זה מזה, פירוש כשהוא כן גם נשמות ישראל, מקבלין הארה ותוספת קדושה זו מזו, ומי שנשמתו אינה מאירה, מקבלת הארה ותוספת קדושה מנשמת הצדיק המאירה, ואין בה בושה… וזהו שלא לבייש את מי שאין לו. רצה לומר שהמידות העליונות שואלין זה מזה, ועל ידי זה גם בני ישראל מקבלין זה מזה, הארה ותוספת קדושה”.
אז איך זה קשור אלינו?! זה תלוי מה שנעשה עם האור הגדול והנפלא של ט”ו באב. אולי זה דווקא לא הזמן לרוץ ולנסות לחפש שידוכים, לחפש את האהבה בחוץ. אולי זה דווקא עת רצון להשתמש ב”שמיים הפתוחים ברחמים”, באור הגדול, לתפילה והתבוננות. ואולי צריך לעשות את שניהם. בעת הזאת יש שפע גדול המושפע מהעליונים אל התחתונים, הלבנה במילואה מייצגת את הזיווג הרוחני הזה. צריך לקחת את כל השפע הזה ולכוון את הרצון שלנו, לתעל אותו לכיוון של חיבור נכון יותר, בתוכי, עם בן/בת זוגי ועם כל עם ישראל. בזכות הלימוד הזה, ב”ה, יזכו כל הרווקים והרווקות לזיווגים טובים במהרה בימינו, ללבוש את האור הלבן ולהתחיל לעשות את העבודה האמיתית של אחדות ואהבה.
התיקון האחרון
דבר אחרון, חשבתי, כיוון שט”ו באב הוא נקודת הציון הרוחנית החשובה האחרונה לפני ראש השנה וכתבנו לעיל שהשנה היא מעגל של תיקונים, יוצא שהתיקון האחרון של השנה הוא תיקון של אהבה, אהבת חינם אמיתית. תיקון לאותה תנועה של שנאת חינם שהחריבה את ביתנו וממשיכה להחריב בתים גם בימינו. בשבתות של שבעת השבועות בין תשעה באב לראש השנה אנו קוראים שבע הפטרות של נחמה. נחמה לעם ישראל על אובדן מקור החיבור, מקור האחדות והאהבה. הנחמה שבדברי הנביאים היא מקור העידוד והכוח לעשות את התיקון האחרון של השנה, להשפיע אהבת חינם, להתאחד זה עם זה, כולנו ביחד ולהגיע לראש השנה “כאיש אחד בלב אחד”, מוכנים להיוולד מחדש ולהתחיל שנה טובה ומיטיבה.
מוקדש להצלחת הזיווגים בעם ישראל ושמירה על שלום בית בכל בית ובית בישראל.
מוקדש לעילוי נשמת אורי אלכסנדר בן גבריאל ז”ל, רויטל בת חביבה ז”ל ת.נ.צ.ב.ה
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.