סודות הבכי

בכי זה דבר טבעי. ישנם כאלה בוכים יותר. ישנם בוכים פחות. יש בכי של צער ובכי של התרגשות. זה הכל טבעי. אלא שחשוב לזכור שהמילה “הטבע” עולה בגימטרייה אלקים. כל תופעה טבעית היא התגלות של כוח רוחני הפועל בעולם. חכמי הקבלה גילו לנו מעט מסודות פעולת הבכי. הדברים פשוטים אבל עמוקים מאוד.

בשיא הדרמה של הפרשה יוסף מגלה את זהותו לאחיו, “ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף, העוד אבי חי”. אבל לפני כן כתוב, “ויתן את קולו בבכי, וישמעו מצרים, וישמע בית פרעה”. מיד לאחר הגילוי ממשיך הבכי של יוסף, “ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צוואריו”. הבכי הזה מלמד גם על גודל המעמד וגם על מעלת הבכי. כדי להבין זאת יש להתבונן בכמה מושגי יסוד של חכמת הקבלה.

במהלך השתלשלות העולמות היו שני צמצומים על האור של הבורא. צמצום א’ היה הצמצום הראשון והעיקרי. מלכות האינסוף רצתה להידמות לאור של הבורא וגם להשפיע. לכן בחרה שלא לקבל את כל השפע אינסוף. הכלל הוא שאין כפיה ברוחניות אז כתוצאה מהרצון שלה הסתלק האור אינסוף מהכלי. בהמשך ההשתלשלות היה צמצום נוסף הנקרא צמצום ב’. הבורא שיתף את מידת הרחמים בדין. ספירת המלכות שהיא מידת הדין עלתה אל ספירת הבינה שהיא מידת הרחמים. בסוד הכתוב על נעמי ורות, “ותלכנה שתיהן יחדיו”. מלכות היא מקום סיום התפשטות האורות בכל קומה. כשהמלכות עלתה לבינה כל קומה התחלקה לחצי ונקודת הסיום גם היא עלתה שם. כתוצאה מכך עכשיו האור בעצם מגיע רק לחצי קומה.

ישנו הבדל מהותי בין צמצום א’ לצמצום ב’. צמצום א’ עומד תמיד על המלכות שלא תקבל אור בכלי של הרצון לקבל. מותר לה לקבל רק כמה שמסוגלת להשפיע. וכך זה עד גמר התיקון, חוק בל יעבור. לעומת זאת, את צמצום ב’ ניתן לבטל לשעתו על ידי כוונות ומעשים טובים. כשצמצום ב’ מתבטל, המלכות יורדת חזרה למקומה ושוב האורות יכולים להתפשט אל כל הקומה. המהלך הזה נקרא תנועה בין מצב של קטנות בספירות ובין מצב של גדלות. מצמצום ב’ המצב הרגיל של הספירות נקרא קטנות ורק בעת ביטולו זוכים למצב גדלות לשעתו.

חכמי הקבלה מלמדים שפעולת הבכי גם היא מבטלת את צמצום ב’ ומוליכה אור גדול אל המקומות הריקים והחשוכים בחיינו. אלה המשוועים לחיבור מחודש. לכן ‘בכי’ עולה בגימטרייה שלושים ושתים, ל”ב. אלה ל”ב נתיבות חכמה, השבילים של אורות החכמה. כשאדם בוכה מתרחשת פעולה רוחנית. דמעות יוצאות ויורדות מנקבי העיניים. העיניים הם כנגד ספירת החכמה. ‘נקבי העיניים’ מציינים את הנוקבא שהיא המלכות שעלתה לשם. הדמעות מורידות את המלכות חזרה למקומה. מכאן באה תחושת ההקלה וההתחדשות המלווה כל בכי טוב. וכמובן שהרבה תלוי באיכות הבכי וכוונת הבוכה. לכן גם אמרו חכמים שאדם לא יבכה רק על עצמו אלא יחבר הבכי לשורשו ויבכה על צער השכינה.

אחרי הפירוד העצום בין יוסף ואחיו, בין יוסף לאביו. הסיפור מגיע אל רגע הגילוי. יוסף מדבק את עצמו בחכמה עילאה. הוא בוכה. יש כאן חיבור מחודש בגשמיות וברוחניות. שוב זורם השפע וממלא את כל החסרונות והמקומות הריקים. יוסף הצדיק חוזר להיות אחד עם אחיו ואביו.

חודש טבת שהתחיל זה עתה הוא זמן לתיקון גדול כזה. בעשרה בטבת צמים כדי לעורר את עצמנו על כך שביום זה התחיל המצור שהוביל לחורבנה של ירושלים. מבחינה רוחנית זה קורה מחדש בכל שנה. אז בפרט בחודש הזה כשאנחנו בוכים על הצרות הקטנות שלנו, חשוב שנחבר את הדמעות אל צער השכינה על שנאת החינם והפירוד הגדול שהובילו לחורבן ולגלות הארוכה. הפירוד והשנאה שעדין נותנים אותותיהם בנו. אולי החודש הזה נזכה סוף סוף לתקן את החורבן ולזכות לאחדות עם ישראל.