אור אחד ללא שינוי

יש אור גדול. אור אינסוף. אור אחד טוב ומיטיב. המילה ‘אור’ באה מאותו השורש של המילה ‘ראיה’. “וירא את האור כי טוב”. חכמת הקבלה מדברת בשפת הענפים. המילה ‘ראיה’, וגם שם הפרשה ‘ראה’, ובכלל כל מה שקשור לעיניים, מצביע על אור החכמה המחייה את הכל, על ספירת החכמה. אחד הכללים החשובים שמלמדת הקבלה הוא שבאור אין שינוי. הוא תמיד אחד ופשוט. “אני הוי’ה לא שניתי”. אין בי שינויים כלל.

הפרשה פותחת, “ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה”. דווקא “היום”, כדי שיהיה “לפניכם” בכל יום מחדש. בורא עולם מניח לפנינו את שתי הדרכים על מנת שנבחר. כפי שכתוב בפרשת ‘ניצבים’, “החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים”.

אם חוזרים לספר בראשית רואים שכל מעשה בראשית מחולק לחושך ואור, רע וטוב, טמא וטהור. מכאן אפשר להגיע למסקנה שגויה ולומר שכביכול חצי ממעשה הבריאה מיותר. דבר שלא יעלה על הדעת. ובכלל, הבורא טוב ומיטיב והאור שלו הוא כאמור טוב אחד. לא ניתן לומר שחצי עולם הוא קללה מיותרת.

חכמי הקבלה מלמדים שכל ענין הברכה והקללה, הטוב והרע, תלוי בכלי שמכינים לאור. לכן הנביא הושע אומר, “כי ישרים דרכי השם, וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם”. האור הוא תמיד ישר וטוב. התואר ‘רשע’ עולה בראשי תיבות ‘רצון של עצמו’. חוקיות הבריאה היא שכל קבלה בכלי של רצון לקבל לעצמו גורמת לאור להפוך לחושך, לברכה להפוך לקללה. ולהפך, אם אדם עוסק בהטבה והשפעה, אם הוא בונה כלי של צדיק, שמצדיק את כל מעשי הבורא, אז האור יכול להאיר בצורה פשוטה ומיטיבה.

הפרשה גם מכריזה על המעמד הגדול שיהיה בכניסת בני ישראל אל הארץ. מעמד גדול של בירור והפרדה בין הברכה והקללה. “ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל”. המילה ‘ארץ’ מלשון ‘רצון’. העבודה של כל אדם היא להיכנס אל הרצון של עצמו ולעשות שם בירור מוחלט בין הרצון האגואיסטי לקבל לעצמו לבין הרצון האלטרואיסטי להשפיע, בין הרצון של הגוף לרצון של הנשמה. עבודת האדם היא לברר בפנימיות עצמו את הכלי הראוי לקבלת אור הבורא. ובדרך זאת הברכה תהיה ברכה ובסופו של דבר גם מה שהיה בגדר הקללה ייהפך לברכה. כפי שאמרו חכמים, “ברצות השם דרכי איש, גם אויביו ישלים עימו”. זוהי הבחירה, “ובחרת בחיים”, בדרך הברכה.