אין דבר מיותר בבריאה

כאשר האדם מתקדש ועושה עצמו משכן לאור כל החומר של הבריאה מתקדש יחד עמו

פרשת ‘תרומה’ לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה

עבודת תיקון

פרשת תרומה פותחת את סדרת הפרשות העוסקות בבניית המשכן. בתחילת הפרשה משה רבנו מקבל הוראות אלוקיות מדויקות להפליא, איזו תרומה של חומרי גלם לאסוף מבני ישראל לצורך הקמת המשכן, “זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן לַמָּאֹר, בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים, אַבְנֵי שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן”. כמו כן משה מקבל הנחיות קפדניות כיצד לייצר כל פריט ופריט השייך למשכן וכיצד לחבר את כולם למבנה מופלא שמסוגל להכיל את אור השכינה. המשכן הוא חלק עיקרי בעבודת תיקונו של עולם. המילה תרומה היא מלשון תרום-ה’. האות ה’ מייצגת את העולם הזה המנותק משורש הקדושה ותכלית המשכן היא לרומם עולמנו זה ולחברו חזרה אל שורשו על ידי השראת השכינה.
לעיתים נראה לאדם שיש דברים מיותרים במציאות העולם, אנשים, חפצים, מיקרים שונים וכו’. חלקים של הבריאה שאם העניין היה תלוי בו לא היו ממשיכים להתקיים. לפעמים אלה חלקים לא נחוצים באישיותו, קשיים וסבל מיותרים בחייו, דברים שניתן היה לדעתו לותר עליהם. הפרשה מלמדת אותנו שאין דבר מיותר בבריאה של הקב”ה ולמעשה זו כפירה לחשוב כך ולומר שהבורא הכל יכול ברא חלק מיותר בבריאה. הרב שיינברגר שליט”א אומר, “אין שום דבר מכוער בעולם, יש דבר שעדיין אינו נמצא במקומו הנכון”. הפרשה באה ללמדנו שעל מנת לתקן את המציאות של העולם הזה צריך לאסוף את כל החומרים הנ”ל הבאים מהדומם, צומח והחי, ולחברם כראוי. התפקיד של האדם הוא לחבר את כל החומרים של חייו שיהיו כולם כמשכן לאור.      

מתנה שכולה שמחה

גדולת וחשיבות הקמת המשכן משתקפת במילים הנשגבות של שלמה המלך בשיר השירים, “צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו” (שיה”ש ג’ י”א), וחז”ל פרשו, “ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש” (תענית כ”ו ע”ב). הרבה מתנות נתן הקב”ה לישראל, הניסים במצרים, הניסים על ים סוף, התורה הקדושה, והגדולה מכולן השראת השכינה במשכן, “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה… וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”. מדברי שלמה המלך עולה שבנין המשכן גדול בשמחה מיום מתן תורה. הזוהר הקדוש אומר שדומה הדבר “למלך שהיה בתוך עמו, ולא היתה המלכה עם המלך. כל זמן שהמלכה לא היתה עם המלך אין העם קובע שישאר אצלם, והם אינם יושבים לבטח. כיון שבאה המלכה שמחים כל העם ויושבים לבטח. כך בתחילה, אע”פ שהקב”ה עשה להם נסים ואותות על ידי משה, עוד לא היו קובעים העם שהקב”ה יהיה עמהם. כיון שאמר הקב”ה, ויקחו לי תרומה, ונתתי משכני בתוככם, מיד קבעו כולם, שהקב”ה יהיה עמהם, ושמחו בעבודת הקב”ה” (זוהר הסולם תרומה רס”ב-רס”ג). משל לחתן שביום חתונתו מתעלה בשמחה גדולה, אולם בשמחה זו מעורבות גם חששות טבעיות של אי ודאות לגבי העתיד המשותף עם בחירת ליבו. רק כעבור זמן, אם זכו, שורה עליהם השכינה. כמו שאמרו חז”ל, “זכו שכינה בניהם” (סוטה י”ז), ורק אז מגיע היום של “שמחת ליבו”. הלב שמח בשלמות. בהשראת השכינה במשכן זוכים עם ישראל בשמחה עילאית שלא היתה כמוה מיום בריאת העולם.

מצוה ניצחית

התורה היא נצחית והמצוות הן נצחיות. גם מצות הקמת המשכן פועלת בכל הדורות על מנת שבכל דור יוכל האדם לזכות בשמחה השלמה של השראת השכינה. הפרשה אומרת, “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, וְכֵן תַּעֲשׂוּ”. רש”י מפרש בקצרה, “וְכֵן תַּעֲשׂוּ” -“לדורות”, והדברים נשארים סתומים. איך אפשר לומר ‘לדורות’, אם באופן אובייקטיבי אין לנו אפשרות להקים את בית המקדש עכשיו. על זה מפרש האלשיך הקדוש, “וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”, בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד. ולזה יזכה ע”י שיתקדש האדם. וכל איש ישראל שייך בזו הקדושה, שהרי אמרה תורה ושכנתי בתוכם, והכל בכלל בתוכם”. בחודש אדר ישנה הזדמנות גדולה להוסיף בבניית המשכן האישי של כל אחד מאתנו. “משנכנס אדר מרבין בשמחה”, זו שמחת השראת השכינה על ישראל בעולם הזה. אדר זה אותיות א’ דר. א’ זאת האות שמייצגת את האור האלוקי שחפץ לשכון עמנו. כל מה שיש לעשות זה להתקדש ולהיות כלי ראוי לאור השכינה.

סדר עולמי חדש

הקב”ה ברא עולם מלא בפרטים, צבעים, טקסטורות, חומרים, צמחים, חיות, בני אדם. הכל גדוש ופלאי, ויחד עם זאת לעיתים נראה כל כך לא מסודר. זה שנאמר, “אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת” (בראשית ב’ ג’). יש עבודה רבה המוטלת על בני האדם “לַעֲשׂוֹת”. זה נקרא תיקונו של עולם. הרב שיינברגר שליט”א אומר, “תיקונו של עולם זה סידורו של עולם. שהכל יהיה בסדר הנכון, במשבצת הנכונה, כך העולם יכול להיות מתוקן” (שיחה ‘תרומה’). נתינת סדר בדברים זהו תיקונם כי, כאמור, אין דבר מיותר בבריאה. הרב שליט”א מסביר איך זה נעשה, “כאשר בונים את בית המקדש, את המשכן, בונים דירה בתחתונים, השכינה עוזבת את העליונים ויורדת לתחתונים. זה מה שהקב”ה התאווה מתחילה. בתחילת המחשבה – שיהיה לו דירה בתחתונים. וצריך לקדש את הדירה שתהיה קדושה, שתחול על כל העולם כולו. כמו מעשר, שמביאים תרומה מפירות שהם חולין, זה נקרא טבל, אי אפשר לאכול אותם, זה בחינת בלתי מתוקן. ואחרי שמביאים חלק מהפירות האלה לקדושה, הכל נהיה מתוקן, זה חולין מתוקנים! כך כשמביאים את כל החומר שבבריאה, ומקדשים אותו, מפרישים ממנו חלק לקדושה, נעשה עולם אחר. עולם שמצפה לקדושה” (שיחה ‘תרומה’). כשאדם מקדש חלקים מכללות החומר של חייו זה מקדש גם את כל השאר עד שכל מציאותו מתקדשת בסדר רוחני חדש ממש כמו במעשה המשכן.

התפתחות הרצון לקבל

חכמת הקבלה מלמדת על המבנה והסדר הפנימי שקיים בבריאה כולה. הרב אשלג מסביר שלמרות שהעולם מורכב מכל כך הרבה פרטים, למעשה החומר היחידי שקיים בבריאה זה חומר שנקרא ‘רצון לקבל’. כשעלה ברצונו של הבורא להיטיב לנבראיו, לתת מכל הטוב והשפע שלו, הדבר היחידי שהיה חסר זה נבראים שיקבלו את ההטבה. במציאות הראשונה של התפשטות אור אינסוף, באותה מחשבת הטבה ראשונית, התפשט ונברא גם כלי אינסופי שמסוגל להכיל את ההטבה. הכלי זה נקרא ‘הרצון להנות’ או ‘הרצון לקבל’. הכלי הזה נבנה וערוך בסדר של ד’ בחינות שמרכיבות יחד את הרצון לקבל השלם המתגלה בבחינה ד’, כשכל בחינה מסובבת מהקודמת לה.
אין שום גילוי של אור בעולמות שלא ישתלשל על סדר ד’ הבחינות הנ”ל. ד’ הבחינות מקבילות גם לד’ האותיות של שם הוי’ה, וגם מיוצגות במדרגות החיים המוכרות לנו כדומם, צומח, חי, מדבר. כותב בעל הסולם, “ג’ הבחינות דומם צומח חי לא יצאו בשביל עצמם, אלא רק שתוכל הבחינה ד’ להתפתח ולהתעלות על ידיהן, שהיא מין האדם, ועל כן אין תפקידן אלא לשמש את האדם ולהועילו” (הקדמה לספר הזוהר אות מ”ב). כאמור מידת ‘הרצון לקבל’ השלמה מתגלה רק בבחינה ד’, רק במדרגת המדבר שזה האדם. תכלית עבודת האדם בעולם היא להתעלות מעל טבעו ולהידבק בבוראו. דהיינו, להפך את הצורה של הרצון לקבל לעצמו שתהיה על מנת להשפיע. משום שעל פי חוקי הבריאה רק כך אפשר לקבל את ההטבה. “ובכדי להכין את בריותיו, שתוכלנה להגיע למדרגה הרמה ונישאה הנזכרת, רצה הקב”ה לפעול זה על סדר ד’ מדרגות המתפתחות אחת מחברתה, הנקראות דומם צומח חי מדבר. והן באמת ד’ בחינות של הרצון לקבל” (שם אות ל”ד).

התפרטות והתכללות

הכלל הפועל הוא שכל בחינה מתפרטת גם היא לד’ בחינות. כפי שכותב הרב אשלג, “אפילו פרט אחד מכל מין ומין שבדצח”מ, יש בו גם כן ד’ בחינות דצח”מ. באופן שגם בפרט אחד שבמין המדבר, דהיינו אפילו באדם אחד יש בו גם כן דצח”מ, שהם ד’ חלקי הרצון לקבל שבו” (שם אות מ”ג). בכל אדם קיימות גם שלושת המדרגות האחרות של הרצון – דומם, צומח וחי. הרב אשלג מסביר, “ותמצא שהאדם בעולם הזה צריך להזין ולהתגדל מכל ד’ בחינות דצח”מ שבעולם הזה, כי גם מזונותיו של האדם יש בו אלו ד’ בחינות, הנמשכים מד’ בחינות דצח”מ שבגופו של אדם, שהם: א) רוצה לקבל לפי מדת קיומו ההכרחי, בכדי להתקיים. (דומם) ב) רוצה בתוספת יותר ממדת קיומו ההכרחי, ושואף למותרות, אלא שמצטמצם בתאות בהמיות בלבד. (צומח)ג) שואף לתאות אנושיות כגון כבוד וממשלה.(חי) ד) שואף למושכלות (מדבר)” (מבוא לספר הזוהר אות י”ט). מבחינים שכל הבריאה על כל מרכיביה מכוונות לתועלת התפתחות האדם שהוא נזר הבריאה, ואין שום דבר מיותר, לא בדומם, לא בצומח ולא בחי. כשהאדם עושה את עבודתו בתיקון ‘הרצון לקבל’, יחד איתו מתעלים כל שאר חלקי הבריאה המרכיבים ובונים אותו. ממש כפי שמוצאים בעבודת בניית המשכן. הקב”ה מצווה להביא מכל חלקי הבריאה – דומם, צומח, חי ומדבר כדי שיהיה כלי שלם מורכב מד’ בחינות של הרצון. רק אז מתאפשרת השראת השכינה וקבלת האור האלוקי. 

האדם הוא המשכן

האדם צריך לאסוף את כל חלקי הרצון שלו, את הדומם, הצומח והחי שבקרבו ולהעלות את כל איבריו הגשמיים והרוחניים לדרגת משכן. כמו שנאמר, “וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”, בתוך כל אחד ואחד מהם. דברי פלא מוצאים בכתביו של ה”שפתי כהן”, רבי שבתי כהן, “לא אמר משכן אלא מקדש, לומר אם יקדשו עצמן יהיה כל אחד מהם מרכבה לשכינה, זהו ושכנתי בתוכם ממש, לזה אמר ועשו ולא אמר ועשית כי כל אחד רמוז המשכן בגופו, הארון רמוז בלב, והכרובים הם בריאה שהיא מחוטבת ומרחפת על הלב, והשולחן הוא הכבד, והמשכן הוא גוף האדם, והקרשים הם הצלעות, ומזבח העולה הוא האיצטומכא, והפרוכת הוא הטרפש שמבדיל בין איברי הנשימה ואיברי האכילה, והמנורה הוא השכל שיש לו שלושה קנים שפועל בהם והם העין והאוזן והיד, שלושה מצד אחד ושלושה מצד אחד, גם היד יש לה שלושה פרקים יד ימין יד שמאל וכל אחת יש לה שלושה פרקים, היינו שלושה קני מנורה מצדה האחד ושלושה קני מנורה מצדה השני, ומזבח הקטורת הוא הריח. ויש מי שפירש שהמרה היא המנורה שמאירה לכל הגוף, אם כן בתוכם ממש. ככל אשר אני מראה אותך וגו’ וכן תעשו. היה לו לומר כן תעשו מאי וכן אלא לרמוז למה שאמרנו שיעשו בגופן שיקדשו איבריהם ויעשום משכן ומרכבה לשכינה, ולזה אמר ועשו וכן תעשו שתי פעמים אחת למשכן ואחת לגופן” (שפתי כהן, ‘שמות’). מרבית הדברים סתומים ונסתרים כמובן, אך הכוונה ברורה. האדם צריך לקדש את עצמו כדי לקיים את תכליתו להיות משכן לאור. רבי לוי יצחק מברדיטוב מדבר גדולות ונצורות על המסוגלות של חודש אדר להוסיף קדושה וטהרה באדם. כשהוא מציין את רגעי הקריאה של מגילת אסתר כרגעים נשגבים של סגולה לזיכוך הגשמיות והתעלות החומר של האדם. עצם הקריאה מזככת וכדאי לנצל זאת לכוון על טהרת החושים והאיברים, על חלקי המשכן בתוכנו.

שטויות זה חלק מההוי’ה

כשאנחנו מתבוננים בעצמנו, אנו עלולים לחשוב שאולי עם כל המגושמות שלנו לא נוכל לזכות לדברים נשגבים הללו. אדם כולו מלא בשטויות והבלים שהצטברו בנפשו ובכל רגע ורגע הוא ממשיך לייצר כמויות של פסולת שכביכול אין לה שייכות להקמת משכן. הפרשה מגלה לנו בעניין זה דבר שהוא כמעט בלתי נתפס – אפילו השטויות שלך הם דבר חיוני לתכלית וצריך גם אותן כדי שהמשכן יהיה שלם. נזכיר שוב את דברי הרב שיינברגר שליט”א, “תיקונו של עולם זה סידורו של עולם. שהכל יהיה בסדר הנכון, במשבצת הנכונה, כך העולם יכול להיות מתוקן”.
ברשימת החומרים למשכן רשומים גם “עֲצֵי שִׁטִּים”. רש”י מפרש, “ומאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא, יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים”. הגמרא שואלת, למה עצי שיטים דוקא, “הם עשו שטות והכעיסוני בעגל, יבואו עצי שטים ויכפרו על שטותן” (תנוחמא תרומה י’). שיטים מלשון שטות. “ריש לקיש אמראין אדם עובר עבירה אא”כ נכנס בו רוח שטות” (סוטה ג’ א’). עצי השיטים יופיעו שוב בחומש במדבר, “וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים. וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב” (במדבר כ”ה א’) במדרש כתוב שמדובר במעין שקרוי שיטים, “יש מעינות שמגדלין גבורים ויש חלשים ויש נאין ויש מכוערין ויש צנועין ויש שטופין בזימה, ומעין שטים של זנות היה, והוא משקה לסדום… ולפי שנתקלל אותו מעין, עתיד הקב”ה לייבשו שנאמר (יואל ד’ י”ח), “ומעין מבית השם יצא והשקה את נחל השטים”, מימות אברהם לא נפרץ אחד בזנות כיון שבאו לשטים ושתו מימיו נפרצו בזנות” (במדבר רבה כ’ כ”ב). רבי צדוק מלובלין מבאר, “ולעתיד, כשיתלבן היצר הרע של התאוה ויושאר שיהיה כמו שנברא להיות חמידו דאורייתא. אז יתהפך הנחל להיות מעין מבית השם להכניס חשק התורה בלב ישראל”. לעתיד לבא כשיתוקן ה’רצון לקבל’ גם השיטים יתחברו לקדושה. כאות לכך בחר הקב”ה דוקא בעצי שיטים לשתף אותם בהקמת המשכן, להורות לנו דרך, שאפילו השטויות שלנו אם הן מסודרות במשכן הפנימי בצרוף הנכון, לא רק שאינן מיותרות אלא הן מרכיב חיוני בקיומו. על דרך שאמרו, “אם פגע בך מנוול זה (היצר הרע וכל שטויותיו) משכהו לבית המדרש (צרפהו אל המשכן שלך)” (סוכה נ”ב), וצריך כל אחד ואחד לעשות התבוננות גדולה ואם צריך גם שאלת חכם על השטויות הייחודיות שלו.

קדושת סביבתו של האדם

אמנם המשכן הפנימי הוא העיקר, אולם גם סביבתו של האדם, הבית בו הוא חי, גם לה יש תפקיד מכריע בהשראת השכינה. אלה יחסי גומלין בין פנימיות לחיצוניות ובין חיצוניות לפנימיות. הפרשה אומרת, “וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים”. נתבונן בשולחן כמייצג את שאר הפריטים הקיימים בסביבה האישית שלנו. הרב שיינברגר שליט”א אומר, “כל מה שנשאר מהמשכן, מבית המקדש, זה שולחנו של אדם” (שיחה ‘תרומה’). על זה אמרו חכמים, “כל זמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו – שלחנו של אדם מכפר עליו” (ברכות נ”ה ע”א). תפקידו החשוב של השולחן בחיינו מתבטא בדברים שמביא רבנו בחיי בפרושו על הפרשה, “ומנהג חסידים שבצרפת שעושים משלחנם ארון לקבורה, להורות כי האדם לא ישא מאומה בידו ולא ילונו בעמלו כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה שהוא מיטיב על שלחנו, ולכך אמרו רז”ל: (ברכות נד ב) המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו”. האדם לוקח איתו מהעולם הזה רק את התוכן שהכניס בשולחנו – דברי תורה, הכנסת אורחים, צדקה לעניים וכו’. הדברים עמוקים ודורשים מאתנו התבוננות על השימוש שאנו עושים בשולחן שלנו. למשל, מסורת בידינו שכיוון שהשולחן חשוב כמזבח לא מעבירים תינוק מעליו, משום שמאז יצחק אבינו לא הועלה שום אדם על המזבח, ובודאי שלא יושבים על שולחן שאוכלים ממנו. השריד הזה של בית המקדש שנמצא בתוך ביתו של כל אחד ואחד מאתנו, ראוי לו שישמש לתפקידו המקודש, וכמוהו שאר הפריטים שנמצאים בסביבתנו הקרובה, שיהיו משמשים אותנו לקודש.

הקושי הגדול

כשעוסקים בעניינים אלה יכולים לעיתים לבא לחלישות הדעת ולחשוב שזאת משימה בלתי אפשרית, שהקושי גדול מדי. איך אחרי כל מה שעברנו, כל מה שאנו עוברים, נצליח להתקדש למדרגה של, “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”, בתוך כל אחד ואחד מהם. התורה נותנת לנו דרך של אמונה להתחזק כנגד כל הקשיים. בכל הציווי על המשכן וכליו, משה רבנו מתקשה בדבר אחד, מעשה המנורה, “וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר, מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה”‘מִקְשָׁה’ מלשון קושי, ורש”י מפרש, “לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב”ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תעשה”. הקב”ה מורה למשה לקחת את מטיל הזהב ולהשליכו אל האש, והמנורה “תֵּעָשֶׂה” מאליה. מכאן אנו לומדים שבמקום קושי יש רק עצה אחת גדולה, “הַשְׁלֵךְ עַל השם יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ” (תהילים נ”ה כ”ג). יכלכל אותך בעצה טובה, בפרנסה טובה, באמונה שלמה, בבהירות הדרך. ה”דברי ישראל”, האדמו”ר ממוזיץ’ מדייק, “ללמדנו נתיב יושר בדרכי האמונה, בבוא לאדם קושי ומכאוב … ישליך את עצמו יחד עם כל הקושי ‘לאור’. כלומר אל הקב”ה שהוא אש אוכלה, ומעתה היא נעשית מאליה”. בתמימות ובאמונה שלמה, לקחת את כל הצרות שלי, את כל השטויות שלי, לזכור ששום דבר אינו מיותר, לא בפנימיותי ולא בעולם כולו – ולהשליך את הכל על השם יתברך. בחכמת הקבלה זה נקרא להחזיר את הדברים אל מקורם ולהמתיקם בשורשם. כשנזכור באמת מי משגיח על הכל נקבל כוחות אדירים להתמודד עם כל קושי.

אהבתם? שתפו

מוקדש לשמירה והצלחה של כל החיילים שלנו ושובם בשלום
מוקדש לרפואת משה בן עליזה, ים בת לי, רויטל בת חביבה, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו, קרן נעמי בת עפרה בתוך שאר חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת אורי אלכסנדר בן גבריאל ז”ל ת.נ.צ.ב.ה

השאירו תגובה

אודות הכותב

הרב דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.