אין שום יאוש בעולם כלל

שינוי תפיסה לגבי היאוש בחיי האומה הישראלית ובחיי האדם

פרשת ‘וירא’ לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה

ניסיונות אברהם

כארבעת אלפים שנה אחרי לכתו של אברהם אבינו עדיין דמותו חקוקה בזיכרון האנושי ודרכו עדיין מאירה את הדרך לעם ישראל ולאנושות כולה. אברהם אבינו שעמד בכל הניסיונות שהביא עליו הקב”ה. כמו שכתוב, “עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם” (אבות ה’ ג’). הרב עובדיה מברטנורה מונה אותם, “עשרה נסיונות – אחד, אור כשדים, שהשליכו נמרוד לכבשן האש. שני, לך לך מארצך. שלישי, ויהי רעב. רביעי, ותוקח האשה בית פרעה. חמישי, מלחמת המלכים. שישי, מעמד בין הבתרים, שהראהו שעבוד מלכיות. שביעי, המילה. שמיני, וישלח אבימלך ויקח את שרה. תשיעי, גרש האמה הזאת ואת בנה. עשירי, העקידה”. אומר דוד המלך בתהילים, “נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס” (תהילים ס’ ו’). בלשון הקודש נס זה דגל, שע”י הנסיון מרוממים את האדם מעלה מעלה כמו הדגל המתנוסס למרחקים. כל מטרת הנסיון היא לרומם אותנו מעל הטבע של עצמנו. הבעיה היא שכדי שהניסיון יהיה שלם אז לוקחים מהאדם את המוחין שלו בזמן הנסיון ובאופן טבעי האדם עלול ליפול אל עמקי הייאוש.

צחוק של יאוש

בפרשה מגיעים אל אברהם ושרה שלושה מלאכים לבשר להם על הולדת יצחק. כמו שכתוב, “וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר השם, אֶל אַבְרָהָם, לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵהשם דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן”, ורש”י מפרש, “וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ”, מסתכלת במעיה ואומרת, אפשר הקרבים הללו טעונין ולד? השדים הללו שצמקו מושכין חלב? (תנחומא)”. כפשוטו, שרה בת תשעים שנה כבר פסק לה אורח נשים והיא מתקשה להאמין לבשורת הלידה. היא צוחקת, שוב כפשוטו, צחוק של יאוש.

ייסוד האומה הישראלית

רבי צדוק מלובלין שופך אור גדול על המעמד הרגיש של בשורת הבן, “כל בנין האומה הישראלית היה אחר היאוש הגמור ד”וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים” ו”מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה, כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו”, שלא עלה דעת אדם עוד להאמין זה וכו'”, זאת אומרת שלא רק שלא על דעת אברהם ושרה לא עלה להאמין בזאת, אלא שום אדם לא האמין. מוסיף רבי צדוק, “מאת השם היתה זאת שיהיה בנין האומה דוקא אחר הייאוש הגמור שלא האמין שום אדם ואפילו שרה שתיפקד עוד”. היה זה רצון השם שייסוד האומה יהיה דוקא מתוך היאוש הזה. “כי זה כל האדם הישראלי – להאמין שאין להתייאש כלל, דלעולם השם יתברך יכול לעזור ו”הֲיִפָּלֵא מֵהשם דָּבָר”, ואין לחקור בחקירות למה עשה השם ככה”. אלא לעורר בנו את האמונה השלמה בכל יכולתו, בכל מצב ובכל עת.
“אין ליהודי להתייאש משום דבר, בין בענייני הגוף כמו שאמרו, “אפילו חרב חדה על צוארו אל ימנע מהרחמים” (ברכות), בין בענייני הנפש, אפילו נשתקע למקום שנשתקע וחטא בדבר שאמרו ז”ל שאין תשובה מועלת חס ושלום (זוהר), או שתשובתו קשה, או שרואה עצמו משתקע והולך בענייני עולם הזה, אל יתייאש בעצמו לומר שלא יוכל לפרוש עוד, כי אין ייאוש כלל אצל איש יהודי, והשם יתברך יכול לעזור בכל עניין”.

אין ייאוש בעולם כלל

בדורנו אי אפשר לדבר על יאוש בלי להביא מחכמתו של רבי נחמן מברסלב. רבי נתן תלמידו מעיד שכאשר אמר, “אֵין שׁוּם יִאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל!.. מָשַׁך מְאד אֵלּוּ הַתֵּבוֹת אין יִאוּשׁ וְכוּ, וַאֲמָרָם בְּכחַ גָּדוֹל וּבְעַמְקוּת נִפְלָא וְנוֹרָא מְאד, כְּדֵי לְהוֹרוֹת וּלְרַמֵּז לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְדוֹרוֹת שֶׁלּא יִתְיָאֵשׁ בְּשׁוּם אפֶן בָּעוֹלָם, אֲפִלּוּ אִם יַעֲבר עָלָיו מָה! וְאֵיך שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ אִם נָפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל, רַחֲמָנָא לִצְלָן מֵאַחַר שֶׁמְּחַזֵּק עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶׁהוּא עֲדַיִן יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה לָשׁוּב וְלַחֲזר אֵלָיו יִתְבָּרַך” (ליקוטי מוהר”ן תנינא ע”ח), והוסיף במקום אחר, “…הפליג מאד בגודל מעלת התשובה. כי תשובה גבוהה למעלה מן התורה, על כן אין שום יאוש בעולם… והעיקר שהכל תלוי בו, שלא יהיה מייאש עצמו מלצעק אל ה’ ולהתחנן ולהתפלל אליו יתברך תמיד” (ספר שיחות הר”ן). אומר רבי נחמן, שכאשר לאדם יש כתובת לכל חסרונותיו ויודע אל מי לפנות, אז באמת אין יאוש כלל, משום, “הֲיִפָּלֵא מֵהשם דָּבָר”.

שורש הבעיה

החומר שממנו נברא האדם זהו הרצון לקבל לעצמו, “יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו” (בראשית ח’ כ”א). בעל הסולם אומר ר”ע זהו רצון עצמי, דהיינו אגואיזם. זה טבע האדם מפני שהוא נברא כדי לקבל את ההטבה שחשב הבורא להיטיב עימו. זה טבעו וזו גם המכשלה הגדולה שלו. העניין הוא שכאשר הדברים לא מסתדרים כמו שאני חשבתי ורציתי, מתעורר האגו שלנו, הגאוה ותחושת הישות, במחאה גדולה על התנהלות העניינים שלא כסדרם, שלא כמו שאני רוצה. הרב שיינברגר שליט”א אומר, “הבעיה כשאדם בונה משהו מסוים – דרך, בניין, תובנות, פרויקט וכו’, והחיים מאלצים אותו לשנות כיוון, לפעמים לנטוש או להרוס את כל מה שבנה, אזי הוא עלול ליפול לייאוש. אדם שיש לו דעה מסוימת בעניין, כמו סברה בלימוד, בדר”כ יחפור שעות כדי להמשיך להחזיק בגרסתו, במקום לעזוב ולהתחיל מחדש. לא מוכן לותר. וכאן נבחן האדם, זה מהות הניסיון!” (שיחות). דוגמא לגדלות כזאת של היכולת להתבטל ולהתחיל מחדש מבלי להתייאש מוצאים אצל נחמיה העמסוני. הוא היה דורש כל ‘אתים’ שבתורה שהם לשון ריבוי – כמו, “והשם פקד את שרה” – ‘את’ בא לרבות את כל העקרות שבדור. כיון שהגיע לפסוק ‘את השם אלקיך תירא’, עצר. נחמיה העמסוני סבר שאין ריבוי ליראת השם מפני שאין עוד מלבדו ולכן החליט לפרוש מהסברה שלו ומכל העבודה העצומה שעשה. אמרו לו תלמידיו, רבי כל ‘אתים’ שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם, כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה. ואולי בזכות ענוותנותו זכה שבא רבי עקיבא ודרש ‘את ה’ אלקיך תירא’, בא לרבות תלמידי חכמים, ובכך חזרה ועמדה כל עבודתו של נחמיה העמסוני על תילה. אבל, רובנו לא במדרגה זאת, האגו לא מוכן לותר, ולרב אנו נופלים בגלל זה לתסכול ויאוש.

כלל אנושי

למעשה זוהי בעיה כלל אנושית. הרב שיינברגר שליט”א מביא את סיפור אברהם אבינו כדוגמא. אברהם העמיד הרבה תלמידים, “אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן” (בראשית י”ב ה’). אולם אחרי לכתו לא מוזכר איפה כל אותם התלמידים ולמה לא המשיכו עם יצחק. הרב מסביר: “לאברהם אבינו היתה דרך אחת! היתה לו דרך של חסד. יצחק זה מידת הגבורה. העולם ראו דרך אחרת… הם לא יכלו ללכת בדרך של יצחק! את ההנהגה הזאת הם כבר לא מוכנים לקבל. בגלל שאצלם הכל היה כבר מבוסס. כל הלך מחשבתם היתה לפי מידתו של אברהם… הם לא יכלו לקבל את מידתו של יצחק. לכאורה אברהם ויצחק הם שני דברים סותרים…” (שיחות). אותם אנשים לא הצליחו להתמודד עם ה”אכזבה” שיצחק הוא לא אברהם ולכן עזבו את הדרך לגמרי, התייאשו.

להיות כאן ועכשיו

העצה הטובה היא להשתדל לראות בכל רגע את מה שהקב”ה רוצה שאני אעשה עכשיו. ממש כמו אברהם אבינו בדרך לעקדה, מוותר על כל מה שהוא ידע עד עכשיו, הולך באמונה. כמו אברהם בהכנסת אורחים, אומר הרב שיינברגר שליט”א, “אם היה מסתכל בקיצור שולחן ערוך היה אסור לו לעשות מה שעשה. זקן עם תחבושות… במצב בריאותי מאוד מסוכן… לרוץ למלאכים או לאנשים… איך שהם נראים… אסור ע”פ ההלכה! אבל אברהם אבינו לא רואה את מה שיש באמצע, הוא רואה רק את המטרה שלו! הוא לא מרגיש שהוא רץ, הוא לא מרגיש שהוא חולה, הוא שוכח שהוא זקן… שהיה לו ברית… זו מסירות נפש לא לראות דבר בדרך, אלא לראות רק את המטרה!… יש הרבה פירושים על כך… אבל אברהם אבינו לא ראה שום פירוש! הוא ראה רק את ציווי השם!” (שיחות). כשאדם מחפש את רצון הבורא בהווה, מחזק את עצמו בבטחון שכל מה שקורה עימו זה מאת הבורא ושישועתו קרובה לבא כי “הֲיִפָּלֵא מֵהשם דָּבָר”, אז הוא לא עסוק בחשבונות של עבר ועתיד, והתוצאה היא שאין יאוש כלל.  

תהיה צדיק הרגע

אם בכל זאת נפלת ליאוש תדע שהתרופה הכי טובה היא לעשות משהו טוב שהוא מעל כל מה שקורה איתך. בפרשה הקב”ה שומע את קול בכיו של ישמעאל במדבר, “וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת-קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹקִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר; אַל תִּירְאִי, כִּי שָׁמַע אֱלֹקִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּאשָׁם”. רש”י מפרש, “לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים רבנו של עולם מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר? והוא משיבם, עכשיו מה הוא צדיק או רשע? אמרו לו, צדיק. אמר להם, לפי מעשיו של עכשיו אני דנו”. לכן אם נפלת ביאוש, קום ועשה משהו טוב, תעסוק במצוה, תשפיע למישהו, תעזור לזולת. מן השמים ידונו אותך לכף זכות על מעשיך ברגע זה ויתבטלו כל הדינים והצמצומים שגרמו לך לרדת למטה.

אמונה תמימה

מטרת הנסיונות ותחושת היאוש שמלווה אותם היא להביא את האדם אל האמונה התמימה של “הֲיִפָּלֵא מֵהשם דָּבָר”, לחזק את בטחון האדם בבוראו שהוא טוב ומיטיב ומחשב עבורו בכל רגע מסלולים חדשים לטובתו. לכן היה כל כך מהותי לייסד את האומה הישראלית על “וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים”, כדי ללמדנו שגם אחרי נקודת היאוש העמוקה ביותר, במצב של חוסר תקוה מוחלט, מצפה לנו ישועת השם, ממש כמו שאברהם ושרה זכו לבן. לכן גם אמרו, “דאין בן דוד בא עד שיתייאשו מהגאולה” (סנהדרין), שחייבים להגיע למדרגה השפלה של יאוש, כדי לזכות לראות שלא במעשינו ובהשתדלותנו תלויה הגאולה, אלא הכל בידי שמיים. אם נשכיל להבין ולהאמין, נוכל להשתמש ברגעי היאוש כמקפצה למדרגה אמונית גבוהה יותר, שלמה יותר, תמימה בתכלית.

אהבתם? שתפו

מוקדש לשמירה על כלל עם ישראל
מוקדש לרפואת יצחק צחי בן ג’מילה, רועי בן נילי, פנחס בן מרים רבקה, ים בת לי, שושנה סוזן בת זוהרה דבורה, קרן נעמי בת עפרה, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו, קרן נעמי בת עפרה בתוך שאר חולי עמו ישראל

השאירו תגובה

אודות הכותב

הרב דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.