נראה כי היחס שלנו אל המוות קובע הרבה מאיכות ואופי חיינו. בין במודע ובין שלא במודע. רוב בני האדם מפחדים מהסופיות של המוות. יש כאלה שאפילו לא מוכנים לדבר על זה. אותיות המילה ‘פחד’ מתחלפות ביניהן ויוצרות את המילה ‘דחף’. חיינו הופכים למכלול של מחשבות, רגשות ופעולות שונות ומגוונות המסובבות מהדחף הזה. כלומר, מונעות על ידי הפחד. הפרשה מאתגרת אותנו להתבונן במושגי המוות והחיים מחדש וזה מתחיל כמובן בשם הפרשה – “חיי שרה”. הפרשה פותחת, “ויהיו חיי שרה”, ומיד לאחר מכן, “ותמת שרה בקריית ארבע היא חברון”, והפרשה מספרת לנו על קבורתה של שרה במערת המכפלה. מכאן נראה כאילו היה צריך לקרוא לפרשה, “מות שרה” ולא “חיי שרה”. אלא שהדברים דורשים התבוננות.

הזוהר הקדוש מגלה לנו שאחרי חטא האדם הראשון כל מציאות הבריאה השתנתה – הטוב והרע התערבבו יחד וגם מושגי המוות והחיים התחלפו ביניהם. כשתינוק נולד כולם שמחים. כשאדם נפטר כולם עצובים. הזוהר אומר שהכל הפוך.

הנשמה הניצחית יורדת לפרק זמן מאוד מוגבל בעולם הזה. עולם שהוא ברובו מלא בייסורים וניסיונות. פרק “החיים” קצר כל כך לעומת פרק “המוות”. משהו פה לא הגיוני. יש לנו מושג כזה “לעשות חיים” – בילויים, נסיעות, טיולים, קניות וכו’. יחד עם זאת, רובנו מרגישים בסופו של דבר איזו ריקנות אחרי כל זה, משהו שמרגיש יותר כמו ההפך מחיים. אגב, לבית הקברות אנחנו קוראים “בית החיים”. וכשאדם נפטר, הוא נפטר מהעולם הזה המוגבל וחוזר להידבק באור האינסופי. הנשמה מסיימת את התיקון שבאה לעשות. היא חוזרת הביתה אל שורש האור ממנו באה, החיים הניצחים.

העניין הוא שזה לא רק עניין גשמי ורוחני של החיים והחיים של “אחרי החיים”. אלא הכל קשור לאיכות החיים ולקשר של הנשמה אל בוראה בכל עת, גם בעולם הזה. ישנו כוח אחד העומד מאחורי כל הכוחות בבריאה – “חי החיים”. הקירבה או הריחוק שלנו ממנו היא מה שקובעת את מידת החיים ומידת המוות אותה נחווה. לכן, חכמים אמרו שהרשעים בחייהם נקראים מתים ואילו הצדיקים במותם נקראים חיים. בעל הסולם מסביר כי קירבה וריחוק בין הרוחניים נקבעים על פי מידת ההשתוות ביניהם. רשע אלה ראשי תיבות ‘רצון של עצמו’, כלומר, ‘אגואיזם’. כל התנועה שלו הפוכה לאור של הבורא – מקור נתינת אור החיים. לכן הרשע נקרא מת, כי הוא בפירוד מ”חי החיים”. לעומתו, צדיק, העוסק כל חייו בטובת הכלל, משתווה בצורתו לאור הבורא ולכן נקרא ‘חי’, אפילו לאחר פטירתו. חיים ומוות ביד המעשים שלנו.

שרה אמנו שכל חייה היו מוקדשים לעשיית חסד עם הזולת, גם לאחר פטירתה מהעולם הזה, המשיכה להיות דבוקה בעצם החיים ומכאן שם הפרשה – “חיי שרה”. חיים ומוות אלו מושגים יותר פנימיים ממה שנגלה לעיניים שלנו. הדרך לדבוק בחיים היא על ידי חיים של השפעה והטבה. הבחירה בידינו אם לחיות או למות בכל פעם מחדש.

אהבתם? שתפו

מוקדש לשמירה על החיילים שלנו ועל כלל עם ישראל
מוקדש לרפואת אורי אלכסנדר בן דפנה, יצחק צחי בן ג’מילה, רועי בן נילי, פנחס בן מרים רבקה, ים בת לי, שושנה סוזן בת זוהרה דבורה, קרן נעמי בת עפרה, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו, קרן נעמי בת עפרה בתוך שאר חולי עמו ישראל

השאירו תגובה

אודות הכותב

הרב דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.