פרשת ‘בלק’ לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה
ספר בפני עצמו
פרשת בלק היא פרשה ייחודית, אפשר לכנות אותה פרשה “חיצונית”. רובה ככולה עוסקת במעשי בלק ובלעם המתרחשים אי שם בערבות מואב מחוץ לענני הכבוד המקיפים את עם ישראל. עיקר הפרשה היא ברכותיו ונבואתו של בלעם. הגמרא אומרת, “משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב” (בבא בתרא ט”ו). זאת אומרת, פרשת בלעם מוצאת מכלל שאר התורה. למעשה היא נקראת ספרו של בלעם, ובכתובים ישנה מחלוקת דעות האם ספרו של בלעם הוא אכן הפרשה הכתובה בתורה או ספר חיצוני בפני עצמו שאבד במהלך הדורות. במסכת סנהדרין מצוטט מין אחד שסיפר לרב חנינא, “אני עצמי ראיתי את ספרו של בלעם, והיה כתוב בו, בן שלושים ושלוש שנה היה בלעם החיגר כאשר הרג אותו פנחס השודד” (סנהדרין ק”ו). בכל מקרה, עם ישראל כביכול לא מעורבים במאורעות הפרשה, מלבד בסיומה כאשר עצתו הרשעה של בלעם פועלת להחטיא את העם עם בנות מואב. דמותו של בלעם ניצבת מנגד לכל מה שם ישראל מייצג. למעשה, שני הכוחות המנוגדים הללו משחקים בנפשו של כל אדם והפרשה פורשת תמונה של מאזן הכוחות זה לעומת זה.
נביא לאומות
במדרש כתוב, “שָנִינוּ, “וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ השם פָּנִים אֶל פָּנִים” (דברים ל”ד י’), בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר, אילו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב”ה, ואיזה נביא היה להם כמשה, זה בלעם בן בעור” (במדבר רבה י”ד). על זה אומר רש”י בתחילת הפרשה, “ואם תאמר, מפני מה השרה הקב”ה שכינתו על גוי רשע? כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות”. הרש”ר הירש מסביר את ההבדל בין בלעם הרשע לישראל, “בלעם האמין בא-ל יחיד, כרבים מבני ארצו”. טיפש הוא לא היה וכמו רב עובדי עבודה זרה, ידע שיש בורא אחד לעולם. “אלא שהמיוחד שביהדות הוא, שישראל מחזיק באמונה זאת בעקביות מוחלטת לכל החיים. בלעם לעומת זאת מעמיד את אמונתו וקרבתו להשי”ת לרשות כחות ונטיות שפלים ולתאוות ממון”. עם ישראל דבקים בקב”ה בעקביות וללא קשר לנסיבות ושכר, אלא באמונה שלמה, ואילו אצל בלעם, מידת החיבור שלו תלויה האם הקב”ה ממלא את רצונותיו השפלים או לא. כמו שכתוב בסוף הפרשה, “וְעַתָּה, הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי”, רש”י אומר, “מעתה הריני כשאר עמי שנסתלק הקב”ה מעלי”, “וַיָּקָם בִּלְעָם, וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ”, חזר למקומו הראשון, לעבודת האלילים שלו. מסיים הרש”ר הירש, “נביאי ישראל התנבאו למען המוסר, ובלעם פרץ את הגדרים, נביאינו מרחמים ונושאים קינה על מואב וצור, ובלעם משתמש בנבואתו כדי להשמיד. בבלעם רוצה השי”ת להדגים מדוע לא שפך את רוחו על האומות” (כ”ב ז’).
נבואה בתוך הטומאה
כאמור, מרכז הפרשה היא נבואת בלעם ושאלו רבים מחכמי הדורות, כיצד השרה הקב”ה את רוח הנבואה על אותו מנהיג טמא. הרבה דברי נבואה, שהם יסודות התורה, הגיעו דרך פיו של בלעם. למשל, כשהיהודי נכנס לבית הכנסת, הוא פותח בפסוק מדברי בלעם, “מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל”, גם, בראש השנה, בשיא תפילת מוסף, בחלק המלכויות, אומרים, “לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, השם אֱלֹקָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ”. הרב שיינברגר שליט”א מסביר שהדברים שאמר בלעם היו צריכים להישמע בעולם. לפעמים הקב”ה מכניס קדושה לעולם דרך הדלת האחורית, “אחרי שבלעם גילה את הדברים האלה, בא משה רבנו וכתב את פרשת בלעם” (הרב שליט”א, שיחה תשע”ד). אור החיים הקדוש מסביר למה וכיצד עברו דברי נבואה דרך פיו הטמא של בלעם. כמו שכתוב, “וַיָּשֶׂם השם דָּבָר בְּפִי בִלְעָם”, “לפי שרצה השם לגלות עתידות ודברים נפלאים מהטובות אשר יגיעו לישראל, ורצה שיתגלו על ידי בלעם נביא האומות לפרסם מעלת עם קדושו לפני כל האומות, ואשר תבאנה לישראל מהטובות באחרית הימים וכליון האומות על ידי ישראל לבסוף, וידעו האומות מפי נביאם הדברים ככתבם להרבה תועליות הנמשכות לישראל נגלים ונסתרים, ולפי שאדם זה הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות, גם הדברים מצד עצמן דברי קודש הם ולא יחנו בגוי טמא, לזה נתחכם השם לעשות תיקון לדבר קדושה לבל תעבור במבוי מטונף ועשה מחיצה בין כח המדבר והדיבור עצמו ובין פי חזיר, והוא מאמר, וישם השם דבר אחד בפי בלעם הציע כח אחד שיכול להתמצע בין שניהם ובזה נעשה פי בלעם גבול בפני עצמו והדבר מפסיק לגבול כח המדבר והדיבור, ואז כה תדבר רוח הקודש היא תדבר”. הרב שיינברגר שליט”א ממשיל זאת לצינור מים נקיים העובר במבואות הביוב אך מופרד בתחומו עצמו. כשההשגחה רוצה לגלות דבר מה בעולם, לעיתים זה מגיע בדרכים פתלתלות.
זה לעומת זה במחשבה
שלמה המלך אומר, “זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים” (קהלת ז’ י”ד). חכמת הקבלה מלמדת שלמעשה כל הבריאה בנויה זה לעומת זה. מצד אחד, עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה מצד הקדושה. דרכם מגיעה אלינו הנשמה. מצד שני, עולמות אבי”ע מצד הטומאה. דרכם מגיע הגוף. מצד אחד של המערכת מגיע הרצון להשפיע, מצד שני עומד הרצון לקבל. ככה גם משה ובלעם, “זֶה לְעֻמַּת זֶה”, שווים בכוחותיהם אך שונים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. רבי צדוק הכהן מלובלין אומר, “…וכמו שמשה רבינו הוא שורש כל החכמות של כל חכמי ישראל בכל הדורות… כך בלעם הוא שורש כל החכמות של כל חכמי עכו”ם בכל הדורות, וזהו מה שנקרא ספרים חיצוניים…” (דובר צדק ק”ד). המערכות של זה לעומת זה מעמידות את האדם במקום הבחירה. זהו קודם כל מאבק של מחשבות ודעות. השורש של משה והשורש של בלעם, שניהם נמצאים אצל האדם בפנים. ברמז נאמר שהאותיות ב’-ל’ של בלעם וב’-ל’ של בלק מעידות על כח הבלבול שהביאו לעולם, והבלבול גדל ככל שהולכים אחר שורש החכמות של בלעם הנשלט על ידי הרצון לקבל לעצמו. הבהירות מגיעה כשהולכים אחר שורש החכמות של משה רבנו הנובע מהרצון להיטיב ולהשפיע.
זה לעומת זה בתיקון המידות
לא רק בחכמה ובמחשבות מתבטא המאבק, אלא גם במידות וברגשות. חז”ל אמרו, “כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע” (אבות ה’ י”ט). שוב, שתי המערכות קיימות באדם על מנת שתהיה לו בחירה. אם יתקן מידותיו ויזכה להיות מתלמידיו של אברהם אבינו, או יישאר בטבעים המקולקלים ויהיה מתלמידיו של בלעם הרשע. בפרשה בלעם יוצא לשליחותו רכוב על אתונו. זוהי האתון ששימשה אותו לצרכיו הנמוכים ביותר. האתון שרואה את המלאך הניצב מולם שלוש פעמים ועוצרת בכל פעם מלכת. בלעם מכה אותה במקלו ואז מתרחש הנס, “וַיִּפְתַּח השם אֶת פִּי הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים”. כאן מצטיירת תמונת תיקון המידות בבירור. רש”י אומר על פסוק זה, “רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה”. אומר ה”שם משמואל”, “ויש להתבונן מאי אולמא (גדולה) דג’ רגלים מיתר המצות שבתורה. ונראה, דהנה אמרו ז”ל, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. ונראה דג’ אלה הם קנאה תאוה וכבוד שמוציאין את האדם מן העולם, עין רעה היא קנאה, ורוח גבוהה היא כבוד, ונפש רחבה היא תאוה, ומביאים לידי עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים… וידוע במהר”ל שג’ האבות אברהם יצחק ויעקב תקנו את ג’ החטאים האלה, ובזכותם ג’ רגלים שנותנים כח ועוז לישראל לעמוד נגד ג’ אלה… הרי כי ג’ מועדים אלו משפיעים היפוך מדתו של בלעם, על כן היה בלעם שונא ביחוד לג’ מועדים ורצה לעקרם מישראל” (בלק תרע”ב).
סדר פנימי נכון
בפרשה כתוב על בלעם, “נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל, וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן”, ושואלת הגמרא, “מאי (מהו) ויודע דעת עליון?”, הרי אפילו את דעת אתונו לא ידע. משיבה הגמרא, “שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב”ה כועס בה” (עבודה זרה ד’), שכתוב, “וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם”(תהילים ז’ י”ב). אומרת הגמרא שמשך הזמן שהקב”ה כועס הוא “רגע כמימרא”, דהיינו שניה אחת. שואלים התוספות (ברכות א’ ז’), מה היה יכול להספיק לקלל במשך שניה אחת, ועונים שהיה מקלל ואומר: “כָּלֶם!”. אלא שהקב”ה הפך את הקללה לברכה, והמילה ‘כלם’ נהפכה ל’מלך’. כפי שנאמר בברכותיו, “לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, השם אֱלֹקָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ”. צריך להבין מהי המשמעות הפנימית של “כלם” ו”מלך”. שני צרופים המייצגים כיווני חיים שונים לגמרי.
ישנם שלושה מרכזים באדם – מח, לב, כבד. כשהם מסודרים כך אז ראשי התיבות שלהם ‘מלך’, וכשהם מסודרים הפוף, ראשי התיבות שלהם ‘כלם’. הרב אברהם ברנדוויין מסביר, “מקור השאיפות והתשוקות של האדם הוא הכבד, ואילו הלב מורה על הרגשות, והוא מחלק את האנרגיה לכל אברי הגוף המסמלים את המידות והתכונות השונות שבאדם. ואילו המוח הוא כח המחשבה והשליטה על כל האברים. לכן אצל אדם מתוקן שולט המוח, שהוא כח המחשבה על הרגשות שהוא הלב, וכן על כל רצונותיו שהם בכבד, שישמשו רק לדברים חיוביים. וזה ראשי תיבות: “מלך” דהיינו מוח לב כבד. ואילו אדם שאינו מתוקן, אצלו התאוות והרצונות שולטות עליו, ומעשיו הם בלי שליטה ומחשבה. וזה גורם לכל הדברים השלילים, לכן אצלו זה הפוך כבד לב מוח, שהם ר”ת “כלם”.
“וזה מה שבלעם רצה לקלל את ישראל שירדו ממדרגתם הקדושה, וייהפכו לעם גס חומרי ויהיו תחת שליטת הרצונות האנוכיים. והקב”ה הפך את הקללה “כלם” למלך, לכן בני ישראל נקראים בני מלכים. וזה שכתוב “וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ” ולמילה תרועה יש שתי משמעויות: אחת מלשון שבירה, כמ”ש “תְּרֹעֵם, בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל”, דהיינו לשבור את המדות הרעות. והמשמעות השניה היא דרגה יותר גבוהה מזו של שבירה, כי תרועה הוא מלשון ריע חבר, שהנטיות והמדות כולן התחברו לצד הקדושה ופועלות רק בצורה חיובית ומתוקנת” (שיחה תשע”ב). הדברים עמוקים מאוד, ודורשים הפנמה דוקא בחודש תמוז בו החל החורבן הנורא שצמח מתוך שנאת חינם.
לחיות לא למות
מוקדש לרפואת רועי בן נילי, פנחס בן מרים רבקה, ים בת לי, שושנה סוזן בת זוהרה דבורה, קרן נעמי בת עפרה, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו, ליאת דבורה בת אסתר בתוך שאר חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת לאה בת חיים ז”ל, עפרה בת עמנואל ז”ל ת.נ.צ.ב.ה
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.