הלבנת פנים

בעולם בו השמצות הדדיות הפכו להיות דבר שבשגרה ממש לא קל לדבר על כבוד הזולת. המציאות מוכיחה שהשמצות והלבנת פנים, רכילות ולשון הרע הפכו לקול השופר של התקשורת האנושית בדור הזה. ואולי זה תמיד היה טבע האדם והוא רק הועצם לרמה מבהילה בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית. הבורא ברא אותנו עם טבעים שונים, גם המועילים וגם המקולקלים. לכן הוא גם נתן לנו את התורה. כמו שנאמר, “בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין”. ר”ע אלה ראשי תיבות ‘רצון עצמי’. הבורא ברא אותנו עם טבע של רצון לקבל לעצמנו. זה הטבע האנושי שמחפש את מילוי חסרונותיו גם על חשבון פגיעה בזולתו. הבורא נתן לנו תורה שמסוגלת להפך את הטבע האגואיסטי הזה לטבע של השפעה והטבה לזולת. נראה שהיום יותר מתמיד האנושות זקוקה לשכל הישר של תורת חיים אמיתית. ‘תורה’ מלשון ‘הוראה’. האנושות כמהה ל”תבלין” שיכול לשנות את טעם המציאות שלנו.

הפרשה מספרת את סיפור יהודה ותמר. ללא ספק מציאות מורכבת ביותר. יהודה בן יעקב נושא אישה ונולדים לו שלושה בנים – ער, אונן ושלה. ער הבכור נושא את תמר לאישה. מיד לאחר מכן הוא מומת בחטאו, ואונן נדרש לקיים מצוות ייבום של אשת אחיו. הוא אכן מייבם אותה אך גם הוא מת ותמר נשלחת אל בית אביה עד שיגדל הבן השלישי וייבם אותה. עובר הזמן ותמר רואה “כי גדל שלה והיא לא ניתנה לו לאשה“. היא שומעת שיהודה חותנה נמצא באזור. היא באה ויושבת על הדרך בו הוא עתיד לעבור ומתחזה לקדשה המזומנת לזנות. יהודה בא אליה ומבטיח לה גדי עיזים כתשלום. היא מבקשת ערבון ויהודה משאיר אצלה את חותמו, פתילו והמטה שלו. כששולח יהודה את חברו לשלם לה ולקחת את המשכון היא כבר אינה בנמצא. כעבור שלושה חודשים מספרים ליהודה כי, “זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים”. יהודה אומר, “הוציאוה ותישרף”. כאן עושה תמר מעשה גבורה נאצל. בעוד היא מוצאת לשרפה היא מוסרת בידי שליח את המשכון שהשאיר לה יהודה ואומרת, “לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר, הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה”. רש”י אומר, “לא רצתה להלבין פניו ולומר, ממך אני מעוברת, אלא לאיש אשר אלה לו אמרה. אם יודה מעצמו, יודה ואם לאו, ישרפוני ואל אלבין פניו”. רש”י מוסיף, “מכאן אמרו, נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים”. יהודה מבין את המסר ואומר, “צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני”. תמר יולדת ליהודה תאומים, את זרח ופרץ.

ממעשה תמר לומדים עד כמה חשוב לשמור על כבוד הזולת אפילו במחיר נורא כמו החיים עצמם. כתוב בגמרא, “כל המלבין פני חבירו ברבים, כאילו שופך דמים“. וכתוב בשם האריז”ל בשער הגילגולים על מצות ‘לא תרצח’, “ובכללה שלא להלבין פני חברו ברבים, דאזיל (מסתלק) סומקא (אדמומיות) ואתי (ובא) חוורא (לובן), והרי הוא כאלו שופך דמים”. וב’ספר חסידים’ כתוב, “איזו היא רציחה שאינה ניכרת לעינים… המבייש פני חברו ברבים”. מכל אלה רואים עד כמה התורה חסה על כבודו של אדם, וכמה יש לכולנו להיזהר שלא להתחייב בגדר דין רוצחי נפשות.

בזכות העובדה שתמר הייתה מוכנה למסור את נפשה ולא לבייש את יהודה, זכתה שיצא ממנה זרעו של דוד המלך, מלך המשיח. כלומר, כשאדם בולם את עצמו ולא “זורם” עם הרצון האגואיסטי לפגוע בזולת, אזי הוא יכול לגלות אור גדול בחייו אפילו במקומות הקשים ביותר. אם הוא מתגבר על הטבע שלו אז המציאות כולה משתנה ומתעלה בהתאם.

גולשים, תלמידים, חברים, מנויים
עוזרים בהפצת חכמת הקבלה >>