הלבנת פנים

בעולם בו השמצות הדדיות הפכו להיות דבר שבשגרה לא קל לדבר על כבוד הזולת. השמצות והלבנת פנים, רכילות ולשון הרע הפכו לקול השופר של התקשורת האנושית בדור הזה. ואולי זה תמיד היה הטבע שלנו והוא רק הועצם לרמה מבהילה תודות להתפתחות הטכנולוגית. בורא עולם ודאי יודע את טבענו שהרי הוא ברא אותנו עם כל הטבעים השונים. לכן גם נתן לנו את התורה. “בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין”. בראתי טבע של רצון לקבל לעצמו, טבע אנושי שמחפש את מילוי חסרונותיו גם על ידי חשבון פגיעה בזולת. בראתי תורה שמהפכת את הטבע הזה להשפעה והטבה. נראה שהיום יותר מתמיד האנושות זקוקה לשכל הישר של תורת חיים. התבלין שיכול לשנות את טעם המציאות.

הפרשה מספרת את הסיפור בין יהודה ותמר. ללא ספק מציאות מורכבת ביותר. יהודה בן יעקב נושא אישה ונולדים לו שלושה בנים – ער, אונן ושלה. ער הבכור נושא את תמר לאישה. הוא מומת בחטאו ואונן נדרש לקיים מצוות ייבום של אשת אחיו. הוא אכן מייבם אותה אך גם הוא מת ותמר נשלחת אל בית אביה עד שיגדל הבן השלישי וייבם אותה. עובר הזמן ותמר רואה “כי גדל שלה והיא לא ניתנה לו לאשה“. היא שומעת שיהודה חותנה נמצא באזור. היא באה ויושבת על הדרך ומתחזה לקדשה המזומנת לזנות. יהודה בא אליה ומבטיח לה גדי עיזים כתשלום. היא מבקשת ערבון ויהודה משאיר אצלה את חותמו, פתילו והמטה שלו. כששולח יהודה את חברו לשלם לה ולקחת את המשכון היא כבר אינה בנמצא. כעבור שלושה חודשים מספרים ליהודה כי, “זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים”. יהודה אומר, “הוציאוה ותישרף”. כאן עושה תמר מעשה גבורה גדול. בעוד היא מוצאת לשרפה היא מוסרת את המשכון ליהודה בידי שליח ואומרת, “לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר, הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה”. רש”י אומר, “לא רצתה להלבין פניו ולומר, ממך אני מעוברת, אלא לאיש אשר אלה לו אמרה. אם יודה מעצמו, יודה ואם לאו, ישרפוני ואל אלבין פניו”. רש”י מוסיף, “מכאן אמרו, נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים”. יהודה מבין את המסר ואומר, “צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני”. תמר יולדת ליהודה תאומים, את זרח ופרץ.

ממעשה תמר לומדים עד כמה חשוב לשמור על כבוד הזולת אפילו במחיר גדול כמו החיים עצמם. כתוב בגמרא, “כל המלבין פני חבירו ברבים, כאילו שופך דמים“, וכתוב בשם האריז”ל בשער הגילגולים על מצות ‘לא תרצח’, “ובכללה שלא להלבין פני חברו ברבים, דאזיל סומקא ואתי חוורא, והרי הוא כאלו שופך דמים”. וב’ספר חסידים’ כתוב, “איזו היא רציחה שאינה ניכרת לעינים … המבייש פני חברו ברבים”. מכל אלה רואים עד כמה התורה חסה על כבודו של האדם. וכמה יש לכולנו להיזהר שלא להתחייב בגדר דין רוצחי נפשות.

בזכות העובדה שתמר הייתה מוכנה למסור את נפשה ולא לבייש את יהודה, זכתה שיצא ממנה זרעו של דוד המלך, מלך המשיח. כלומר, כשאדם בולם את עצמו ולא “זורם” עם הרצון האגואיסטי לפגוע בזולת אזי הוא יכול לגלות אור גדול בחייו. הוא מתגבר על הטבע והמציאות משתנה ומתעלה בהתאם.