פרשת ‘פנחס’ לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה
גילוי אהבה בעת צרה
מאז דורו של משה רבנו, בכל הדורות, שלושת השבועות בין י”ז תמוז לתשעה באב היו תמיד קשים ומלאי פורענות לעם ישראל. התקופה מכונה בין המיצרים וכשמה כן היא. האדם מוצא את עצמו במצב רוחני לא פשוט. מה שחכמת הקבלה מכנה קטנות המוחין. הנפש כמו דחוקה בין המיצרים. בשלושת השבתות של תקופה זאת קוראים שלוש הפטרות של פורענות, ומיד לאחר תשעה באב מתחילים לקרוא שבע הפטרות של נחמה עד לסיום השנה. עשרה שבועות נותרו עד ליום הדין הגדול של ראש השנה. היום בו נקצבת לכל נברא קצבת חיים חדשה. תקופה זו היא הזמן להתעורר ולהתבונן במה שכדאי לתקן בעצמנו ובעולם סביבנו כדי להגיע מוכנים למעמד שיכריע את גורל השנה הבאה.
בהפטרת הפורענות הראשונה הנביא ירמיהו מקבל את שליחותו להוכיח את עם ישראל על פשעיהם. בית המקדש עומד בירושלים והעם מפר כל חוק רוחני אפשרי. ההפטרה פותחת, “וַיְהִי דְבַר השם אֵלַי לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ, וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר השם אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת, כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ” (ירמיהו א’). רש”י מפרש את המשל והנמשל בהקשר לתקופת בין המיצרים, “השקד הזה הוא ממהר להוציא פרח קודם לכל האילנות, אף אני ממהר לעשות דברי, ומדרש אגדה, השקד הזה הוא משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום כמנין ימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר לתשעה באב שבו נשרף הבית”. דברים קשים ולא פשוטים לעיכול. הקב”ה מגלה לירמיהו שהוא כבר שוקד על מעשה החורבן. אולם בהמשך הדברים מוצאים את אחד מפסוקי האהבה היפים ביותר. הקב”ה אומר לירמיהו, “הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר השם, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה” (ירמיהו ב’ ב’). בתוך נבואת הפורענות מוזכרת אהבת הבורא אלינו כאהבת כלולות. אפילו בעת שהקב”ה שוקד על החורבן, הוא זוכר את האהבה הגדולה.
זיווג רוחני
דוקא בשיאו של החורבן מתגלה דבר מופלא, “אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה” (יומא ה’). ברגע הקשה ביותר בו פרצו אותם רשעים אל קודש הקודשים נמצאו הכרובים שהיו על גבי הארון פונים זה אל זה. הכרובים היו דבר פלא. במקום אחד כתוב, “וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו” (שמות כ”ה כ’), ובמקום אחר כתוב, “וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת” (דה”ב ג’ י”ג), דהיינו גב אל גב. חכמים הסבירו את שני המצבים, “כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום” (בבא בתרא ו’). יוצא מדבריהם שבעת חילול קודש הקודשים, בשעת החורבן, נמצא שישראל עשו רצונו של מקום, וזאת תמיהה גדולה.
יום החורבן תשעה באב נקרא גם היום של הנחש. נחש בגימטרייה משיח, שביום הזה נולד משיח בן דוד. ה’בני יששכר’ מסביר את פני הדברים, “הטעם הוא, להיות נשמת משיח בן דוד היא נשמה היותר גבוה וכוללת, ואם כן צריכין ללידת זאת הנשמה זווג היותר עליון”, דוקא בעת החורבן היה זיווג רוחני עליון. “והנה נוכל להתבונן בענין אהבה גשמית בעולם הזה כענין אהבת חברים ואיש עם אשתו, בהיותם ביחד לא תוכר כל כך האהבה. מה שאין כן כשרוצים להיפרד ולהרחיק נדוד לזמן רב אז יתפעלו הנפשות באהבה יתירה אהבה עזה מגודל הגעגועים, ועל כן ‘חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך’ (יבמות ס”ב) וכו’. על כן להיות בעונותינו המרובים, הפירוד בין הדבקים נעשה בתשעה באב, נקרא יום יציאה לדרך, נולד מזה הזווג משיח הנשמה היותר עליונה וכוללת, הבן” (תמוז-אב ג’), והיכן שכתבו חכמים ‘הבן’, משמע שצריך התבוננות עמוקה בדברים גדולים אלה.
תשובה מאוחרת
בעת החורבן הבינו עם ישראל את גודל האסון ומיד חיפשו קירבה מחודשת עם הקב”ה. רבי צדוק הכהן מלובלין אומר, “כשראו שנכנסו אויבים להיכל, תיכף הרהרו כל ישראל תשובה. רק שכבר נגזרה גזירה. וכמו שהוכיחם ירמיה למה לא עשו תשובה עד שלא נגזרה גזירה, שאז לא היה נחרב. ואז תיכף נעשו ישראל בכלל עושין רצונו של מקום, ומזה נולד תיכף משיח… שבאמת אז קבלו ועשו תשובה, ואם היו מתקנים הכל, היה ראוי להיות תיכף התיקון האמיתי על ידי משיח שנולד, ומשום זה תיכף החזירו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ולכן כשנכנסו האומות העולם מצאו הכרובים מעורים זה בזה” (דברים אות י”ג). כאמור, תחת כל ההסתרה הנוראה של החורבן מתגלה אהבתו של הקב”ה לעם ישראל, “זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ”, ומתגלה אהבתם של ישראל לקב”ה, “כרובים המעורין זה בזה” (שם). המוסר העמוק כאן הוא עד כמה חשוב להתעורר רגע לפני שנגזרת גזרה והכל נהרס. כמה כדאי לגלות את האהבה והחיבור לפני שנהיה מאוחר מדי.
חז”ל אמרו, “כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו” (ירושלמי יומא א’). עם ישראל שב אל ארצו אחרי אלפיים שנות גלות. חזר לירושלים ואל כל המקומות הקדושים. הלב מתמלא בפליאה והודיה אינסופית. אולם עדיין יש לראות שהתמונה אינה שלמה, “עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ” (איכה ה’ י”ט), שועלים עדין מהלכים בו, המקום חרב. כמו כן, יש לזכור שעיקר החורבן היה על שנאת חינם בין אדם לחברו, ופגם זה עדיין לא תוקן.
המעביר על מידותיו
התיקון של שנאת חינם מחייב את האדם לעבוד ולתקן על מידותיו. הנעם אלימלך אומר, “האדם לא נברא בעולם אלא רק כדי לשבר את הטבע” (צעטיל הקטן). דהיינו, לשבר את מידותיו הטבעיות. בספר “תומר דבורה” מלמד הרמ”ק כי, “הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת… שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י”ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת”. במידה הראשונה, מידת “מי א-ל כמוך” כתוב, “אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ (נגד הבורא) שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא (הבורא) בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ (הבורא) מִמֶּנּוּ כְּלָל, אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו”, ומוסיף הרמ”ק, “מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן” (תומר דבורה). בפירושו לספר אומר הרב שיינברגר שליט”א, “הכלל מצד היושר (מידת האמת) הוא, “כמים הפנים אל הפנים” (משלי כ”ז י”ט), דהיינו שהתנועה מצד המשפיע היא באותה מידה ואופן של העובד והמקבל, הן לטוב והן למוטב (להפך). וכאן, התנועה של המשפיע היא שפע של קיום ותנועת האיברים, והם ברחמים גדולים וחסד עצום, ואילו התנועה של המקבל הפוכה, שהוא בועט וחוטא ומבזה ולועג על המשפיע. ושתי התנועות מופיעות בבת אחת באותו רגע”. זאת אומרת, אפילו אותו אחד שעומד וצועק שאין בורא לעולם, באותו הרגע הבורא סובל עלבון וממשיך להשפיע לו את יכולת הדיבור וכו’. מסכם ה”תומר דבורה”, “הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ, רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת, וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ, וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל“, כך צריך להתנהג האדם, להעביר על מידותיו, ועל כך כותבת הגמרא, “כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נושא עוון ועובר על פשע. למי נושא עוון? למי שעובר על פשע” (ראש השנה י”ז). פרשת פנחס מלמדת שעור גדול בהעברה על המידות ומסירות נפש מעל הטבע.
מיהו פנחס
בסיום הפרשה הקודמת מתרחש ארוע רוחני עצום שמשפיע על כלל ישראל לכל הדורות. במרכז הארוע עומד פנחס, “פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן”. חכמים אמרו כי בעת שהרג פנחס את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, פרחה נשמתו ממנו מרב דבקות. הרמ”ע מפאנו אומר, “כשם שפרחה נשמתו של יצחק בשעת העקדה, כך פרחה נשמתן של ישראל בסיני, ונשמת פנחס בשיטים”. כתוב בזוהר הקדוש, “נדב ואביהוא, שלא כלו מן עולם ההוא בשבילו, כי נתגלגלו בפנחס, והוא תקן אותם” (הסולם פנחס ל”ה). בעת שחזרה נשמתו של פנחס אליו, נתעברו בו נשמותיהן של שני בני אהרן שמתו בהקריבם אש זרה. יתרה מזאת, הזוהר אומר, “שאליהו הוא פנחס, שקנא על הברית… שעליו נאמר קנא קנאתי” (הסולם פנחס ל”ו). בימי מלכות אחאב הרשע ושליטת נביאי הבעל על ישראל כתוב, “וְהִנֵּה דְבַר השם אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַהשם אֱלֹקֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (מכים א’ י”ט), וכותב המדרש, “…אמר לו הקב”ה, לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי עריות, שנאמר פנחס בן אלעזר וכאן אתה מקנא, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך, מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית” (פדר”א כ”ט).
פנחס עשה מעשה של מסירות נפש מעל הטבע שלו. הוא לקח בידו רמח והרג נשיא שבט בישראל. בחיצוניות זה נראה כמעשה פאנטי ובלתי שקול. בפנימיות, רמ”ח עולה בגימטריה מאתים ארבעים ושמונה, בגימטריה אברהם, צינור החסד. פנחס עשה מעשה של אהבה עם כל רמ”ח אבריו והציל את נפשו של זמרי בן סלוא מאובדן מוחלט. הוא גם עצר את המגפה הגדולה שפרצה בעקבות מעשה זמרי והפילה עשרים וארבע אלף איש משבט שמעון. במעשה הגדול והנורא הזה נולדה בעולם דמות על טבעית שמלווה את עם ישראל בכל הדורות שחלפו מאז, אליהו הנביא זכור לטוב.
התגברות על הטבע
הפרשה פותחת בשכר שקיבל פנחס, “לָכֵן אֱמֹר, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם”. המדרש אומר, “אמר הקב”ה בדין הוא שייטול שכרו” (במדבר רבה כ”א) בנתינת שכרו הנצחי מעיד הקב”ה שמעשהו היה מעשה נצחי. בנוסף התורה מייחסת את פנחס אחר אהרן הכהן “פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן”. רש”י אומר, “לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו (יתרו) עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן”. הספרי מוסיף, “כהן בן כהן, קנאי בן קנאי, משיב חימה בן משיב חימה”. ברור שכל העם ידעו את ייחוסו של פנחס אחר אהרן הכהן, אולם קביעת התורה כאן מלמדת על אופי המעשה שעשה ועל הדרך של כל אדם בעבודת תיקון המידות והתגברות שמעל הטבע.
ה”כתב סופר” אומר על אופיו ומידותיו של פנחס והסתירה שבמעשהו, “כי ממידת בני אברהם שהם רחמנים, וכל שכן בניו של אהרן שהם כאביהם ‘אוהבי שלום ורודפי שלום’, וכאן הראה פנחס מעשה אכזריות גדולה. לכן באו השבטים וזלזלו בו, באמרם, שעשה מעשה קנאתו מצד מידת האכזריות הטבועה בדמו מזקנו יתרו, ומי שבטבעו הוא כעסן ורגזן, אין חידוש אם יקנא פעם לכבוד השם, וינקום למען שמו בעוברי עבירה, לכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרן, שטבעו כזקנו אהרן, שהיה רחמני”, והנקודה החשובה היא כי, “התגבר על טבעו לקנא קנאת השם… כי היה מתאמץ ומתחזק לכבוד השם כל כך לעשות דבר שטבעו מתנגד”. לכל אדם יש טבע מסוים ובעת ניסיון האדם נמדד בכמה הוא מסוגל להתגבר מעל הטבע שלו על מנת לעשות את הדבר הנכון. מצד טבעו, פנחס היה רחמן כאהרן סבו ומלא חסד כאברהם אבינו. לכן עבורו מעשה הקנאות היה התגברות מעל הטבע, העברה מוחלטת על מידותיו, והתוצאה כאמור שנולדה כאן דמות על טבעית שרק לאחר דורות רבים עלתה בסערת אש השמיימה.
שכר כולם
הגמרא מספרת על מקרה מצער של “טעות בכתובת”, “מסופר שמלאך המוות שלח את שלוחו להרוג אשה ושמה מרים מגדלא שער, אך שלוחו לקח במקומה אשה אחרת ששמה מרים מגדלא דרדקי. שאל רבי ביבי בר אביי את מלאך המוות, מה נעשה עם כל שנותיה הנותרים של אותה מרים שהלכה לעולמה טרם בא עיתה. ענהו השטן, כשרואים תלמיד חכם שמעביר על מידותיו, נותנים לו את כל אלו השנים” (חגיגה ד’). “המהר”ם שיק” מקשר גמרא זו למקרה של פנחס, “לא מצאנו ‘מעביר על מידותיו’ יותר מפנחס, שהרי כל בעל חי שומר עצמו מן ההיזק ובורח ממקום סכנה, וכל שכן שלא יכניס עצמו לסכנה בשעט נפש, ועל אחת כמה וכמה האדם, שהוא מובחר הבריאה ישמור עצמו מן הסכנה, וכאן בא פנחס והכניס עצמו לסכנה גדולה. אף שנקבצו עליו כל שבט שמעון ורצו להרגו והוצרך לניסים גדולים”, ושכרו על כל זה, “ועל שהעביר כל כך על מידותיו, קיבל את כל שנות חייהם הנותרים של המתים במגיפה, ועתה, אפילו אם לא היה לכל אחד רק עוד שנה אחת לחיות, כבר עולה לו החשבון לכ”ד אלף שנות חיים, וזוהי סיבת הדבר ש’פנחס זה אליהו’ עדיין חי עד עצם היום הזה, לא נס לחו ולא כהתה עינו”. מלבד כל השכר שמקבל האדם שמעביר על מידותיו, הוא גם זוכה לאריכות ימים.
השתוקקות אל העתיד
מוקדש לרפואת רועי בן נילי, פנחס בן מרים רבקה, ים בת לי, שושנה סוזן בת זוהרה דבורה, קרן נעמי בת עפרה, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו, ליאת דבורה בת אסתר בתוך שאר חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת לאה בת חיים ז”ל, עפרה בת עמנואל ז”ל ת.נ.צ.ב.ה
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.