פרשת ‘בחוקותי’ לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה
הקירבה למתן תורה
חג השבועות ממשמש ובא. פסגה רוחנית של חיבור וקבלת התורה מחדש. ארבעה ראשי שנה מונה המשנה, “בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה. בעצרת (שבועות)על פירות האילן. בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ובחג (סוכות)נידונים על המים” (ראש השנה א’). חג השבועות, עצרת, הוא ראש השנה לפירות האילן. בתשרי העולם והאדם נידונים על הגשמיות שלהם, בעצרת אנחנו נידונים על הרוחניות שלנו. בתורה ישנן שתי פרשות של “ברכות וקללות”. פרשת ‘בחוקותי’ בסיום חומש ‘ויקרא’, ו”כי תבוא” בחומש ‘דברים’. הגמרא מלמדת, “עזרא (הסופר) תיקן להן לישראל, שיהיו קוראים קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? (מה הטעם?) אמר אביי, ואיתימא ריש לקיש, כדי שתכלה השנה וקללותיה” (מגילה ל”א). ראשי שנה אלה זמנים של דין. הדין מלמד על צמצום ועל גבול. עזרא הסופר תיקן שיקראו את הפרשות הנ”ל כדי שבנקודות ציון חשובות אלה יתקיים בעם ישראל דברי הפייטן, “תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה” (“אחות קטנה”, תפילות ר”ה). בזמן הזה, לפני חג השבועות, ניתן לאדם הזדמנות למתוח קו גבול בחייו, לכוון את עצמו לאן פניו מועדות ואיך יקבל את התורה במעמד הגדול של ליל שבועות. כמו גם, כיצד ישאיר מאחור את הקללות ומנקודה זאת והלאה יזכה ללכת בדרך שכולה ברכות.
הליכה בחוקים
הפרשה פותחת, “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם”. כפשוטו, הקב”ה מודיע לעם ישראל שאם ילכו על פי החוקים יזכו לברכה עד בלי די, בגשמיות וברוחניות, ואם לא ילכו, התוצאה תהיה קשה ומקוללת. בחירה לאדם באיזו דרך יבחר ללכת. כולנו מבינים שיש בעולם מערכת חוקים. ישנם המכנים אותה ‘חוקי הבורא’ וישנם שקוראים לה ‘חוקי הטבע’. כולנו מבינים שאם פועלים בדרך מסוימת, כמו להכניס את היד לאש, התוצאה תהיה דומה לעונש, ואם נשתה הרבה מים, התוצאה תהיה תחושת רוויה. בעולם פועלים חוקי השגחה מדויקים. הרב אשלג מחדש בעניין זה וכותב, “…כי מהו החילוק אם אומרים אשר המשגיח נקרא טבע, דהיינו חסר דעה וחסר תכלית, או לומר אשר המשגיח הוא חכם נפלא יודע ומרגיש, ויש לו תכלית במעשיו, כי סוף סוף כולנו מודים ומסכימים שמוטל עלינו החוב הזה לקיים את מצות ההשגחה, כלומר חוקי הטבע. וכולנו מודים שהעובר על מצות ההשגחה, כלומר על חוקי הטבע, ראוי וכדאי לקבל את העונש אשר יענישהו הטבע” (מאמר השלום). על פי בעל הסולם, חוקי התורה וחוקי הטבע הם דבר אחד. כפי שאמרו חכמים, ‘הטבע’ בגימטרייה אלקים.
אם כן השאלה היא רק כיצד אנו לומדים לחיות עם החוקים. הרב שיינברגר שליט”א מסביר, “הקב”ה עשה חוקים בטבע שאי אפשר לשנות, עם כל השינויים והחידושים שיש בעולם – זה לא יכול לשנות אפילו את החוק הכי קטן, יכול רק לתמרן ולעשות צירופים… איזה צירופים האדם בעצמו מצרף, איך הוא מצרף דבר לדבר ואיך הוא ינהג, איך ינווט בעולמו של הקב”ה שכולו חוקים” (שיחה). הליכה נכונה בחוקים אומרת יצירת צרופים נכונים של החומרים הרוחניים והגשמיים של חיינו. כפי שאומר ספר היצירה, “אין בטוב למעלה מענג ואין ברעה למטה לנגע“. ענג ונגע, אותן אותיות, פשוט צרופים שונים. ספר היצירה מכנה את האותיות אבני בנין. אדם יכול ע”י מעשים נכונים למשוך ‘שפע’ וע”י מעשים אחרים להפוך את השפע לפשע. כל החיים שלנו זה צרופים. החוקים פועלים והאדם בוחר בין ברכה לקללה, בין טוב לרע.
סיום תקופת הליכה
הלשון הזאת, “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ”, צריכה התייחסות. עוד רגע נעמוד שוב במעמד הנשגב של קבלת התורה, למרגלות הר סיני, “וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר” (שמות י”ט ב’), “כאיש אחד בלב אחד” (רש”י). זמן מצוין להתבונן איך והאם אנחנו הולכים בדרך ובכיוון הנכונים. מבחינה רוחנית ספירת העומר נקראת תקופת הליכה. בפשט, על שום שאבותינו הלכו ארבעים ותשעה יום ממצרים להר סיני, עד שביום החמישים קיבלו את התורה. בפנימיות, משום שבכל שנה ושנה מתגלה שוב אותו מהלך רוחני ואנו הולכים ממצרים למתן תורה, ממדרגת עבדים למדרגת בני חורין. עבד זה מי שמשועבד לאגואיזם של עצמו, בן חורין זה מי שמשועבד לבורא עולם. עבדות זאת המסגרת של הרצון לקבל לעצמו, ואילו החירות מתחילה כשמתחילים ליצור צירופים חדשים של השפעה לזולת, חיבור ואחדות.
באחת התורות הכי חשובות של ליקוטי מוהר”ן, אומר רבי נחמן, “דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת. וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה… וְכֵן צָרִיך הָאָדָם לִמְצא גַּם בְּעַצְמוֹ” (תורה רפ”ב). רבי נחמן נותן לנו הוראת דרך, שנזכור לדון כל אדם לכף זכות, למרות השוני הגדול בינינו, למרות הצבעים והטעמים השונים, בתוך כל אחד קיימת נקודה רוחנית טובה, נקודת האור האלוקי. האחדות בינינו מתחילה כשאנחנו מתמקדים בנקודה הזאת, ולכן בהערה על תורה רפ”ב כתוב, “וְהִזְהִיר רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מְאד לֵילֵך עִם הַתּוֹרָה הַזּאת”. שוב, מופיעה לשון הליכה עם התורה – שלא רק בעת הלימוד נזכור את החוקים האלה, אלא “בְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ” (דברים י”א י”ט) – ממש בכל עת ובכל שעה, ברחוב, בעבודה, בשוק ובבית – ללכת עם התורה הזאת, עם המחשבה והידיעה הללו, רק כך נגיע מוכנים להר סיני, “כאיש אחד בלב אחד” (שם).
תיקון האדם בזמן הזה
זמן ההליכה להר סיני מסמל גם את העליה ממדרגת בהמה למדרגת אדם, כפי שלמדו חכמים מהעבודה בבית המקדש. למחרת הפסח היו מקריבים את קורבן העומר העשוי משעורים הנחשבים למאכל בהמה, ובשבועות היו מקריבים את קורבן שתי הלחם העשוי מחיטה שהיא מאכל אדם. עבודת תיקון המידות של ספירת העומר נעה על הציר בין בהמה לאדם, והדברים עמוקים מאוד.
רבי צדוק הכהן מלובלין אומר, “הענין שקודם הקלקול מאדם הראשון, ניתן רק פרי העץ למאכל אדם. וכמו שנאמר, ‘וַיִּטַּע השם אֱלֹקִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם’, ונטיעה היא באילנות. אך אחר הקלקול, ‘וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה’. כיון ששמע אדם הראשון, הזיעו פניו ואמר, מה אני נקשר לאבוס כבהמה. אמר לו הקב”ה, ‘בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם’. והיינו, שיהיה לו טורח לעשות מחטה לחם… אבל קודם הקלקול, אף חיטה היה מין אילן, והיה גדל עליו גלוסקאות. כמו שיהיה לעתיד” (פרי צדיק). זאת אומרת, כחלק מהנפילה שהביא החטא, נגזר על האדם לאכול גם מעשב השדה הנחשב למאכל בהמה, ובנוסף גם לטרוח קשה בעבורו. התיקון לזה מתאפשר בחג השבועות, “ובעצרת שהיא זמן מתן תורה, דכתיב, ‘אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹקִים אַתֶּם’, שיהיה התיקון כמו קודם החטא שלא יהיה מיתה”. עם ישראל קיבלו תורה בסיני ובלוחות הברית כתוב, “וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת” (שמות ל”ב ט”ז). חז”ל אמרו, “אל תקרא “חָרוּת” אלא ‘חֵרוּת’, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה” (אבות ו’), ובמדרש מפורש, “חֵרוּת ממלאך המות” (שמו”ר מ”א).
ממשיך רבי צדוק מלובלין, “וכתוב (לפני מעמד מתן תורה), ‘וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים’ וגו’, שאז (בקבלת התורה) לא היו ישראל, רק פנוים לתורה ועבודה כמו קודם הקלקול, והיה מתבטל אז כל היצר הרע וקלקול הנחש וממילא מאכל אדם היה רק פירות האילן כמו שהיה קודם קלקול אדם הראשון, ורק אחר החטא(העגל) חבלתם מעשיכם, אכן כאדם תמותון”, ומסיים, “מכל מקום, כשבא עצרת היא הזמן בכל שנה לתקן הקלקול הראשון מאדם הראשון וכמו שהיה במתן תורה. וזהו, בעצרת על פירות האילן, וזה שאומרת הגמרא, ‘הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן’. ופירש רש”י, עץ שאכל אדם הראשון חטה היה, ולפי האמור מובן שבעצרת הזמן שיתברכו פירות האילן, שיתוקן קלקול אדם הראשון, ויהיה מאכל אדם פירות האילן וכמו שהיה קודם הקלקול” (שם). חג השבועות מסמל את התיקון של מדרגת הבהמה שבנו, לחדול לאכול את “עשב השדה” ולחזור לאכול מ”פרות האילן” כפי שהיה לפני החטא. זהו זמן לשים את הקללות מאחור ולהתעלות למדרגת אדם, בן חורין, חופשי ממלאך המות, חופשי מיצר הרע.
הידרדרות הדרגתית
אדם הראשון לא הגיע אל החטא ברגע אחד. היה זה תהליך שהתחיל בשיחה בין האישה לנחש, המשיך בנגיעה בעץ והסתיים בעבירה על ציווי השם שלא לאכול מפרי עץ הדעת. כך גם אנחנו, לא חוטאים מיד בדבר החמור, אלא ח”ו מגיעים לשם בהדרגה. זה מה שרש”י מלמד אותנו מהפסוק הפותח את חלק הקללות שבפרשה, “וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה. וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי”. רש”י מוצא שבעה שלבים של הידרדרות בפסוק זה – (1) ‘ואם לא תשמעו לי’ – להיות עמלים בתורה. (2) ולא תעשו – משלא תלמדו לא תעשו, הרי שתי עבירות. (3) ‘ואם בחקתי תמאסו’ – מואס באחרים העושים. (4) ‘משפטי תגעל נפשכם’ – שונא החכמים. (5) לבלתי עשות – מונע את אחרים מעשות. (6) ‘את כל מצותי’ – כופר שלא צויתים, לכך נאמר את כל מצותי ולא נאמר את כל המצות. (7) להפרכם את בריתי – כופר בעיקר. הרי שבע עבירות הראשונה גוררת השניה וכן עד השביעית. כמו שאמרו חז”ל, “שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה” (אבות ד’ ב’). היצר הרע אינו מפתה את האדם ישר לחטוא בעברות קשות, אלא הוא בא בדברים קלים. הגמרא אומרת, “כך היא אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד” (שבת ק”ה נידה י”ג).
לכן צריך האדם להיות ערני ולהיזהר מאוד בדברים קטנים. כפי שמסביר הרב שיינברגר שליט”א, “כל הרע לא מתחיל בגרוע. הוא מתחיל בדבר קטן, בפגיעה קטנה, כחוט השערה. כשלא שומרים את חוט השערה זה הולך ומתדרדר. כתוב, מצוה גוררת מצוה, עברה גוררת עברה. כשאדם צריך לעשות תשובה, אז כתוב שאדם צריך לעשות תשובה על העברה הראשונה. כי בשאר כבר כמעט אין לו בחירה. זה כבר מכריח אותו. הוא מוכרח לעשות את זה. אלא אם כן יתפוס את עצמו ויעשה תשובה. זה כן. אבל מצד ההשתלשלות של הדברים, יעשה דבר קטן, יגיע לדברים גדולים. ככה זה הסדר”. לכן שלמה המלך אומר, “אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד” (משלי כ”ח י”ד), שצריך תמיד להיזהר בדרכי המחשבה, הדיבור והמעשה – כחוט השערה, משום שמשם הכל מתחיל. האדם הרוחני חייב להיות קשוב מאוד ולפקח על הליכתו בעולם הזה שתהיה תמיד על פי חוקות השם ותורתו.
הליכה עם כוונה
בכל דבר יש גוף ונשמה. הכוונה היא הנשמה של המעשה. מהפרשה עולה שהקב”ה לא מעוניין שנלך בחוקותיו רק כעבדים צייתנים, אלא גם כבנים אוהבים החפצים לעשות רצון אביהם בשמחה ובטוב לבב. הגמרא מפרשת את לשון הפסוק, “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ”, ואומרת, “אין ‘אם’ אלא לשון תחנונים“ (עבודה זרה ה’). בכל התורה לא מצאנו לשון של ציווי בלשון תחנונים. אולם כאן, בנוגע לעמל תורה, כפי שמפרש רש”י את ההליכה בחוקי התורה, “שתהיו עמלים בתורה” (רש”י), הלשון היא של תחנונים. העניין הוא שיש את מעשה המצוה החיצוני ויש את “עמל התורה”, שזוהי הכוונה הפנימית. ניתן לציית לחוקים כמו חייל טוב בצורה יבשה, אולם כל מפקד בודאי ישמח הרבה יותר באם חייליו יבצעו את פקודותיו גם בחפץ לב. הקב”ה עשה, עושה ויעשה לכל המעשים, אולם כביכול אין לו שליטה על הנקודה הפנימית של לב האדם. כמו שאמרו חז”ל, “הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים” (ברכות לג ע”ב). לכן הוא פונה אלינו דוקא בפרשת ‘בחוקותי’, בעניין החוקות שאין להן טעם, ומתחנן בפנינו שנעבוד עם התעוררות וכוונת הלב. כמו שכתוב, “תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי” (משלי כ”ג כ”ו), ואמרו חז”ל, “אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים” (מנחות קי ע”א). מה שהופך את האדם לעובד השם האמיתי זאת הכוונה שמכניס בתוך ההליכה בחוקות. “שתהיו עמלים בתורה”, אפשר ברמז, עמ”ל זה ראשי תיבות על מנת להשפיע, שנעסוק בתורה ונחיה את חיינו עם הכוונה הטהורה להשפיע נחת רוח ליוצרנו.
סיום החומש בהתחזקות
פרשה זו חותמת את חומש ‘ויקרא’, ועם סיום הקריאה בבתי הכנסת השונים ישמעו הקולות שיכריזו יחד, “חזק, חזק, ונתחזק”! מקור קריאה זאת נמצא בכתובים ומהותו קריאת עידוד בין אדם לחברו. יואב בין צרויה, שר צבא דוד, פונה אל אבישי אחיו הנלחם לצידו במלחמה בארם ובבני אמון וקורא אליו, “וַיֹּאמֶר, אִם תֶּחֱזַק אֲרָם מִמֶּנִּי, וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה, וְאִם בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֶזְקוּ מִמְּךָ, וְהָלַכְתִּי לְהוֹשִׁיעַ לָךְ. חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ, וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ, וַהשם יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו” (שמואל ב’ י’). רגעים לפני קבלת התורה בחג השבועות צריך לשאוב כח עצום מהמילים הללו, “חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ”. כל אחד אמנם הולך את דרכו האישית בהתפתחות הרוחנית, אבל הסה”כ הכללי הוא להתחזק בעד עמנו, וצריכים כל אחד מאתנו לחזק זה את זה כדי להמשיך וללכת בדרך של השפעה ואהבת הזולת לשם שמים. כפי שאומר הנביא, “אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק” (ישעיהו מ”א ו’). “חזק, חזק, ונתחזק”!
מוקדש לרפואת רועי בן נילי, יוסף חיים בן דינה, שושנה סוזן בת זוהרה דבורה, צילה בת לאה, קרן נעמי בת עפרה, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו בתוך שאר חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת מיקי יצחק מנחם בן גדעון ונעמי ז”ל ת.נ.צ.ב.ה
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.