כל הבריאה מורכבת משני “חומרים” בלבד. יש את האור הבא מצד הבורא ויש את הכלי מצד הנברא. התוכנית האלוקית היא שהנברא ילמד להכין את הכלי שלו שיהיה מתאים לקבלת האור. כביכול זה נשמע פשוט. הבורא רוצה לתת והנבראים רוצים לקבל. יש כאן התאמה מושלמת. האור כולו נתינה של כל המילויים והתענוגות האפשריים והכלי כולו קבלה. אלא שיש כאן גם מורכבות גדולה. חכמי הקבלה לימדו שיש חוק הפועל בבריאה. חוק הבושה שאומר, “דמאן דאכיל דלאו דיליה, בהית לאסתכולי באפיה”. מי שאוכל לא משלו, מתבייש להסתכל בפניו של זה שמאכיל אותו. לעולם אדם ירגיש בושה אם רק יקבל בלי לטרוח בכלום עבור קבלתו.

אמנם בתחילה כשעלה ברצונו של הבורא להיטיב לנבראיו, יצאה ממנו מציאות שלמה ומושלמת בכל השלמות. היא הנקראת אור אינסוף, מחשבת הבריאה. מציאות בה הכלי והאור באמת היו אחד. אלא שאז התעוררה בכלי תחושת בושה, או כפי שספרי הקבלה מכנים זאת “לחם בזיון”. התעורר בכלי המכונה ‘מלכות של האינסוף’ הרצון גם כן להשפיע כמו הבורא, ולא רק להיות כמקבל מתנת חינם. כיוון ש”אין כפיה ברוחניות” התוצאה הייתה שהסתלק כל האור הנפלא מהכלי. היה צמצום על האור והחל מהלך ההשתלשלות של העולמות כדי להוציא לפועל את רצון הכלי להשפיע. מה שהיה מלכתחילה בחירה של הכלי נעשה עתה חוק בעולמות. אי אפשר לקבל את האור בצורה טבעית בכלי של הרצון לקבל. עכשיו אפשר לקבל רק בעל מנת להשפיע.

ממקום רוחני גבוה זה באה לאדם הרגשת הבושה, בין אם ביודעין ובין אם לא ביודעין. האדם מתבייש כשאין לו כלים מותאמים לקבלת האור. כלומר, כשהוא אינו עושה יגיעה של עבודת השפעה בעבור התענוג המושפע לו. בין אם תענוג זה בא ישירות מהבורא או דרך כל אחד משלוחיו של הבורא.

בפרשת בראשית מסופר, “ויהיו האדם ואשתו שניהם ערומים ולא יתבוששו”. הזוהר מסביר שלאדם הראשון “לא היה כלום מהעולם הזה”. כלומר, כל המציאות שלו לפני החטא הייתה מציאות רוחנית לחלוטין. לכן חשוב להבין היטב את המושגים בהם משתמשת התורה בתיאור של אדם וחוה. כפשוטו “ערומים” פרושו ‘לא לבושים’. אולם, בשפת הענפים קבלת האור נקראת ‘הלבשת האור’. אדם וחוה היו מחוסרי כלים לקבלת האור הגדול. “ולא יתבוששו”, כותב ‘בעל הסולם’, שלא הרגישו בחסרונם, כי הבושה הוא ענין הרגשת חיסרון. ונודע, שהרגשת החיסרון, הוא סבה ראשונה למלאות החיסרון, בדומה להמרגיש בחוליו, מוכן הוא לקבל רפואה, אבל האינו מרגיש כי חולה הוא, נמצא נמנע בוודאי מכל רפואה. אם כך ישנה בושה חיובית שבלעדיה האדם אינו מכיר את חסרונותיו ואינו מתקדם לעבר תיקונו.

בפרשה מסופר על רגע הגילוי של יוסף אל אחיו. “ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו“.  רש”י מפרש, “לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעים שאחיו מתביישים בהיוודעו להם”. הפרשה ממשיכה, “ויתן את קלו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה. ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו”. רש”י אומר, “נבהלו מפניו – מפני הבושה”. נראה שהאחים הרגישו בושה בכל זאת. חשוב להבין שרגע האיחוד בין יוסף ואחיו היה רגע של גילוי אור עצום. אור של תיקון וגאולה ממש. בפשט, האחים התביישו ממה שעשו ליוסף. בפנימיות, הם חששו שאין להם את הכלים המתאימים לקבלת האור הגדול הזה.

לאחר חטא עץ הדעת אדם וחוה גילו שהם ערומים ומיד התביישו והתחבאו בגן. משם החל תיקון האנושות בהכנת הכלים הנכונים לקבלת האור. שרשרת ארוכה של גילוי חסרונות ומילואם. גילוי של חלקי הרצון לקבל הגדול שהיה עוד באינסוף ותיקונם ברצון להשפיע. ממש כפי שביקשה המלכות המקורית לעשות.

מכאן לומדים למה התורה מגנה ואוסרת על האדם לבייש את חברו. כלומר, לגלות את חסרונות הזולת ברבים. ובמקביל התורה מעודדת את האדם להרגיש בושה אל מול הבורא. כלומר, באופן תמידי לגלות את חסרונותיו וקטנותו עצמו, לגלות עוד כלים לקבלת אור המאציל. אלה שני הקטבים של הרגש המוכר לנו בשם ‘בושה’. הרגש שעלול להחריב עולמות או לבנותם.

אהבתם? שתפו

מוקדש לשמירה והצלחה של כל החיילים שלנו ושובם בשלום
מוקדש לעילוי נשמת אורי אלכסנדר בן גבריאל ז”ל ת.נ.צ.ב.ה
מוקדש לרפואת דין משה בן עליזה, יצחק צחי בן ג’מילה, ים בת לי, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו, קרן נעמי בת עפרה בתוך שאר חולי עמו ישראל

השאירו תגובה

אודות הכותב

הרב דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.