מתוך לימוד קבוצתי במאמר ‘מתן תורה’ של הרב אשלג, ‘בעל הסולם’, דיון ושאלות תשובות עם הרב דוד אגמון
חזרה על נקודות חשובות בלימוד:
למה ניתנו לנו המצוות? מה הצורך בהן? וגם כן, מה אכפת לקב”ה אם אנחנו מקיימים אותן או לא, ואיך בדיוק אנחנו עושים אותן? בעל הסולם מסביר שהמצוות לא ניתנו עבור הבורא על מנת לעשות לו איזה תענוג או מילוי, כי הוא ממלא את כל המציאות והוא אור אינסוף ואין לו חסרון כלל, כי ממי יקבל?! המצוות ניתנו לנו, על מנת לצרוף אותנו כמו שצורפים את הכסף. מפרידים את הסיגים, הלכלוך, הפסולת, עד שמגיעים לכסף טהור. כל עבודת המצוות ניתנה לנו על מנת שנוכל לעשות עבודה בעצמנו, ולאט לאט להזדכך ולהתעלות.
הדבקות: למה אנחנו צריכים להזדכך ולהתעלות? כדי להדבק באור. כדי להיות בדבקות עם הקב”ה. כל הצרות, כל המחלות, כל הסבל האנושי, כל הקנאה והכעס, הכל בא מהסיבה הפשוטה של ריחוק וחוסר דבקות בבורא ובאור שלו. דוגמא פשוטה, כולנו יודעים, שברגע שאנחנו מרגישים מילוי, בטוב עם עצמנו, אכלנו עכשיו משהו טעים, יש רוגע, משהו התמלא, הכל בסדר, או כשיש לנו יום טוב, אנחנו פתאום מקבלים אור מהבריאה, אז אנחנו נחמדים אפילו למזכירה הכי מעצבנת בעולם. הכלי שלנו פשוט מלא באור. אז התכלית של כל העבודה, התורה והמצוות, זה להביא אותנו לדבקות תמידית, שנהיה כלי מלא באור. “מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת השם” (ישעיהו י”א, ט’). דעה (דעת) זה מלשון חיבור, חיבור אל השם, “כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים” (שם). זה הדימוי שהנביא אומר. שהכל יהיה מלא מזה. המצוות ניתנו לנו כדי שנוכל לטפס ולהזדכך, ולהגיע לדבקות הזו.
תפיסת המציאות: בעצם מדובר על הטבע שבנאדם נולד איתו, שהוא טבע אגואיסטי לחלוטין, הרצון לקבל שלנו. בעל הסולם מסביר שלמעשה אין לנו תפישה מחוץ לטבע האגואיסטי שלנו. כל הדיון הזה ב”ואהבת” והשפעה לזולת, ולהיות אדם יותר טוב, ולעשות מעשים למען השני, בעל הסולם אומר שמעצם הטבע שלנו, כל מה שאנחנו עושים אנחנו עושים לשם עצמנו. גם כשאנחנו מקיימים את “ואהבת”, אנחנו עושים את זה מהמקום האגואיסטי. אנחנו לא מסוגלים לתפוש את הזולת בכלל, להבין אותו. אני תופש אותך דרך האני שלי. המציאות שלי היא סובייקטיבית לחלוטין. בעל הסולם אומר, “משום שחוק טבעי הוא לכל בריה שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו הוא אצלו כמו דבר ריק ובלתי מציאותי לגמרי”. אז איך בכל זאת נקיים את “ואהבת”? זאת שאלת השאלות. האם זה אפשרי?
לשם כך ניתנה לנו העבודה בתורה ומצוות, כדי שיתאפשר לנו לצאת מעצמנו. איך זה נעשה? אין שום עבודה אחרת שיכולה להכריח את האדם באופן עקבי לעשות משהו בשביל מישהו, במקרה הזה מישהו שהוא אפילו לא רואה אותו, והוא מחוץ לו כביכול – הקב”ה. כל העבודה נעשית כי הקב”ה ציווה. אהבת חברים כי הקב”ה ציווה, לאכול כשר כי הקב”ה ציווה, כל העבודה וכל מסלול החיים זה לעשות כי הקב”ה ציווה. בעל הסולם מסביר שכשעושים את הדברים כך, מתרגלים לעבוד בשביל מישהו מחוץ לנו, רק אז האדם יכול להתעלות ולצאת מהטבע שלו, ולהגיע גם לאהבת הזולת, ל’ואהבת לרעך כמוך’, ודרך זה להגיע לדבקות.
המשך לימוד “מתן תורה”:
אות י”ד: “והננורואים בשתי עינינו, אשר כלפי העוסק בתורה ומצוות לשמה, הנה אפילו מצד המעשיות שבתורה אינו מרגיש שום הבדל בב’ חלקי התורה. כי בטרם שמשתלם בדבר, הכרח הוא, שכל פעולה לזולתו הן להשי”ת והן לבני אדם מורגשת אצלו כמו ריקנית לבלי מושג, אולם ע”י יגיעה גדולה נמצא עולה ומתרומם לאט לאט לטבע שני, כנ”ל. ואז זוכה תיכף למטרה הסופית, שהיא הדביקות בו ית’ כמבואר.
וכיון שכן הוא, הנה הסברה נותנת אשר אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחברו, הוא היותר מסוגל להביא את האדם למטרה הנרצת, משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית’ היא קבועה ומסויימת ואין לה תובעים והאדם מתרגל אליה בנקל, וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע. משא”כ חלק המצוות שבין אדם לחברו הוא בלתי קבוע ובלתי מסויים והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה, וע”כ סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה”.
אות י”ד: “והננו רואים בשתי עינינו, אשר כלפי העוסק בתורה ומצוות לשמה, הנה אפילו מצד המעשיות שבתורה אינו מרגיש שום הבדל בב’ חלקי התורה”. אילו שני חלקים? דיברנו על שני סוגי מצוות, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. בעל הסולם שואל, איך יכול להיות שרבי עקיבא אמר שזה כלל גדול בתורה, “ואהבת לרעך כמוך”? מילא אם זה כולל רק את כל המצוות שבין אדם לחברו, אבל איך זה יכול לכלול את כל המצוות שבין אדם למקום? אז בוודאי שזה כולל, אם בכלל יש הבדל בין שני סוגי המצוות. כי בעל הסולם אומר שאין הבדל. אין הבדל בין לעמוד ולהקריב קורבן בבית המקדש, להניח תפילין, לעזור לזקנה לחצות את הכביש, ולעזור לשונא שלך כשהחמור שלו נפל עם כל המטען.
“…כי בטרם שמשתלם בדבר – בטרם שמתעלה מעל הטבע שלו ועובר לטבע השני, לעבודה לשמה – הכרח הוא, שכל פעולה לזולתו הן להשי”ת והן לבני אדם מורגשת אצלו כמו ריקנית לבלי מושג…” – אנחנו לא מצליחים לתפוש מה זה לעשות משהו בשביל הבורא, ומה זה לעשות משהו בשביל מישהו אחר, באמת לשמה, באמת בלי אינטרסים. כי אם נתבונן במבט של מידת האמת על המעשים שלנו, אנחנו נראה שזה הכל אינטרסים ביודעין ושלא ביודעין.
תלמיד: אבל זה זמני השלא לשמה?
דוד אגמון: זה זמני, אבל זה נמשך אצל רוב בני האדם הרבה מאוד זמן, אם לא כל החיים. פה הוא מציע לנו איך אנחנו כחברה, כאומה, וכיחידים יכולים לצאת מזה. “…אולם ע”י יגיעה גדולה – לא חופשה באלסקה… אם הוא רוצה לבטל את הכלא הזה, אם הוא רוצה לצאת לחיים חדשים, הוא צריך לתת יגיעה גדולה – נמצא עולה ומתרומם לאט לאט לטבע שני, כנ”ל. ואז זוכה תיכף למטרה הסופית, שהיא הדביקות בו ית’ כמבואר”.
“וכיון שכן הוא, הנה הסברה נותנת אשר אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחברו, הוא היותר מסוגל להביא את האדם למטרה הנירצת” – למה המצוות שבין אדם לחברו יותר מסוגלות להביא את האדם למטרה הרצויה, שהיא הדבקות? שהיא היציאה מהכלא? – “משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית’ היא קבועה ומסויימת” – אני מדליקה נרות כל שבת לפני כניסת השבת. אני מניח תפילין כל בוקר. אני עושה את מה שאני עושה, בקביעות – “ואין לה תובעים” – לא יוצאת יד מארון הקודש ותופסת אותי בצוואר ואומרת לי, חביבי, תתפלל כמו שצריך. הקב”ה לא נגלה אל אף אחד שיושב פה ואמר לו שהעבודה שלו לא משהו או כן משהו או על הכיפאק…
הערה: יש לו דרכים נסתרות.
דוד אגמון: יש לו הרבה דרכים נסתרות, בוודאי. הוא שולח הרבה שליחים, בעיקר את בני האדם שחיים סביבנו, שולח אותם כדי לומר לנו את הדברים. אבל מולו? אני יכול להתפלל במניין, ותוך כדי שאני מניח תפילין ומתעטף בטלית, אני אחשוב על העסקים שלי, או חס וחלילה על כל מיני דברים לא ראויים, ואף אחד מסביבי לי ידע מזה… ואני אארוז את הטלית והתפילין ואצא מבית הכנסת, “כאילו צדיק”. אין לה תובעים, לעבודה שבין אדם למקום.
“…והאדם מתרגל אליה בנקל, וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע”. תקשיבו לזה טוב, כי זה כלל, ומי שיקח את המשפט הזה של בעל הסולם, ויהפוך אותו לתורת חיים, נראה לי שמובטח לו שיגיע לדבקות בסוף. לפעמים מקובלים אומרים משפט אחד, שתעשה ממנו דרך חיים, תראה שזה עובד בכל התחומים. למשל, החי בזוגיות ועושה אותה קבע, או אחד שבא כל יום שני ללמוד עם מורה באופן קבוע, וזה כבר נהיה לו קבע, זהו, ככה, הוא רגיל, ישן בהליכה. אז אין בזה תועלת. מצוות אנשים מלומדה זה נקרא. ואין בזה תועלת. רדום, נרדם. “משא”כ חלק המצוות שבין אדם לחברו הוא בלתי קבוע ובלתי מסויים… – איזו מצווה ניצבת בראש סולם “הבלתי קבוע ובלתי מסוים”? כיבוד הורים. אתה אף פעם לא תדע מאיפה אמא שלך תביא לך את הסיבוב הבא. אף פעם לא תדע מה אבא שלך יעשה ואיך תצטרך להתנהל ולהיזהר מאוד מאוד שלא לפגום בכבוד אביך. מצווה קשה – והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה, וע”כ סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה”.
דיון על כח הרגילות:
שאלה: זה טוב או לא טוב שהאדם מתרגל למצוות?
דוד: מובן שטוב שירגיל עצמו בקיום המצוות. אבל לא על זה אנחנו מדברים. זה לא טוב אם ההרגל הופך אותו לרובוט. אם הוא התרגל בזה בדרך של רובוטיות אז אין בזה תועלת.
תלמיד: הוא על אוטומט.
דוד אגמון: זה מאוד נכון שכל היהדות מבוססת על הרגלים. אין עבודה רוחנית שהיא יותר של הרגלים ושל מנהגים קבועים מהיהדות – יעקב אבינו זה סוד העקביות, רבי עקיבא זה עקביות, עוד שחרית ועוד שחרית, שוב יום כיפור, הכל קבוע וחוזר על עצמו…
תלמיד: אבל, יש כאן אבל גדול, שכל שנייה וכל שעה זו עוד התכווננות ועוד מחשבה ועוד כוונה…
דוד אגמון: כן, אבל תחשבו על בן אדם שעושה את זה 30-40 שנה.
תלמיד: בכל זאת יש איזו ציפייה. יש ציפייה להרגלים האלה, לחזור עליהם, לרוח שלהם. אתה חוזר אליהם מתוך ציפיה, לא מתוך רוטינה. יש ציפייה פנימית לחוות את זה מחדש כל פעם.
דוד אגמון: נכון, אז יש ציפייה פנימית, וזה מדהים, כי הציפיה היא התקווה, לעשות קו לקב”ה זה לצפות למצוא שם משהו חדש בתוך זה. זה לא לבוא לזה עוד פעם כמו רובוט…
אני רוצה לחלוק אתכם משהו שראיתי, ששינה לי הרבה מהתפיסה שלי בדיוק בעניין הזה. ביום האחרון של סוכות אנחנו נוסעים בד”כ לישוב אור הגנוז, ובתפילת שחרית יש את הנענועים של הלולב, של ארבעת המינים, ויוצאים מבית הכנסת אל הסוכה כדי לברך על הלולב, מנענעים וחוזרים לבית הכנסת. זה קורה אחרי לילה ללא שינה, ליל תיקון הושענא רבה. אז באותה תפילה ראיתי את הרב שלנו, יהודי מבוגר, שגדל בבית חרדי, לוקח את ארבעת המינים ורץ לסוכה ממש כמו ילד בן חמש שרק הרגע קיבל מההורים שלו את השופל הכי גדול שיכלו להביא לו מחנות הצעצועים… החלום הכי גדול שלו! ככה היה לו מבט בעיניים, ברק חי, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא קיבל לידיו את ארבעת המינים…
אז אמרתי בליבי, זה אפשרי. אפשר לעשות את המצוות, לעשות אותן בקביעות, לחזור על זה, ולהישאר חי. “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם” (ויקרא י”ח, ה’). להיות חי בתוך זה. זאת המטרה. לעומת זאת, אפשר לחיות בזוגיות 40 שנה, והוא “ישן” בפינה שלו, והיא בפינה שלה, ואני לא מדבר על ישנים בלילה. הם ישנים רוחנית. אין התפתחות. במצב כזה צריך התעוררות. אז מה עושה הקב”ה? חס ושלום, רחמנא ליצלן, זורק מחלה עליה או עליו, או מכניס אותם לצרות כלכליות, כדי לעורר את העניינים. לא צריך לחכות לכאלה דברים. צריך לעשות עבודה יזומה.
הערה: אמנם אנחנו לא רואים את זה, אבל בכל יום יש התחדשות של מעשה בראשית.
דוד אגמון: אמת. הכל מתחדש בכל רגע, ואם הקב”ה לא היה מחייה את הכל… כמו שכתוב בתהילים, “לְעוֹלָם השם דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם” (תהילים קי”ט, פ”ט), המילים “יְהִי רָקִיעַ” (בראשית א’, ו’), זה לא רק כשהשם אמר ‘יהי רקיע’ ונהיה הרקיע, אלא דוד המלך מגלה לנו סוד נוסף. הוא אומר שהרקיע עדיין תלוי שם כי הבורא כל הזמן מזרים חיות אל תוך הדבר הזה. ‘דברך’, הדיבור שלך, ניצב בשמיים לעולם. האדם הוא למעשה הנברא היחידי שיכול להגיד, משעמם לי, לא התחדש לי. כולם שואלים: מה חדש? אין חדש… אין חדש תחת השמש… אז תרים שנורקל. מעל השמש יש הרבה חדש. בטבע השני, העליון, יש המון חדש. יש כל הזמן חדש. יש התלהבות גדולה מאוד. אנחנו יכולים ללמוד עכשיו את “מתן תורה” מההתחלה, ואתם תראו, חיות עצומה.
תלמיד: מאיפה באמת מגיע המקום הזה של אין חדש, אין התחדשות? הרי הקב”ה מחיה כל הזמן מחדש את הכל, מאיפה באה לאדם התחושה שאין התחדשות?
דוד אגמון: זה בא מהקליפות. התלבשות של הקליפות על החיות שלנו. הקליפות זה הסתרים על האור שמתחדש בכל רגע. אבל יש לנו בחירה מה לעשות בכל רגע ורגע. אם “להאמין” לקליפות או לקום ולפעול למען השינוי וההתפתחות.
תלמידה: יש אנשים שבאמת נמצאים בהרגשה הזאת שאין חדש, וזה באמת המצב שלהם…
דוד אגמון: יש להם בחירה. תמיד יש בחירה.
תלמידה: אני חושבת שכאשר בן-אדם לא מרגיש שום התרגשות והתחדשות, זה בא מהרצון לקבל לעצמו. ברגע שאני מבטל את ההשפעה, אני לא מרגיש חי. לעומת זאת ברגע שאתה נותן מעצמך, עושה את התנועה ההפוכה, אתה מרגיש חי בכל דבר.
דוד אגמון: זה מפתח גדול מה שאת אמרת עכשיו. מפתח גדול מאוד. תקשיבו טוב. אתה רוצה להתחדש? תפסיק לשאול מה אני יכול לקבל מהבן זוג שלי, ותתחיל לשאול מה אני יכול לתת לבן זוג שלי. וזהו. תהיה שם התחדשות. תפסיק לשאול איך אני… וזהו! תעשה בשביל אחרים. אז תהיה שם התחדשות מתמדת. זה מה שהבאנו מהרב בפורים, דיברנו על זה בשיעור שעבר: שרק כשאדם מפסיק לחשוב על עצמו, הוא יכול להתחיל להביא שמחה לאחרים. אז יש גם את הבונוס, שברגע שהוא מביא שמחה לאחרים, אצלו גם יש שמחה. כי זה עובר דרך הצינור שלו, ויש גם התחדשות.
תלמיד: חשבתי על זה שכל מה שדיברנו זה נושא עמוק שאני מרגיש שצריך לחדד אותו, כי גם אני בחיים שלי וגם אחרים כל הזמן מחפשים טריקים איך להתעורר, איך להכניס חיות בעבודת השם.
דוד אגמון: אכן צריך טריקים, תחבולות, איך לא להירדם, איך לא לפעול באוטומט.
תלמידה: אחד “הטריקים” שהרב אשלג נתן לנו זה לחיות בקהילה תומכת.
דוד אגמון: יפה. לחיות בקהילה תומכת, לעבוד עם קבוצה. ועוד דבר, זה שגם הרב שלך שומר עליך שלא תירדם. אבל חברים, קבוצה, קהילה, זה עוד יותר מהרב אפילו. למה? כי זה כוח הרבים, והם גם בדר”כ הרבה יותר בוטים מהרב. מהקבוצה אתה תשמע משוב ישיר על התנהגותך, אם באת למפגש או לא, מה הם חושבים על זה… וזה מה שהוא אומר כאן, “הנה הסברה נותנת אשר אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחברו, הוא היותר מסוגל להביא את האדם למטרה הנרצת”, להשאיר אותנו עירניים, להתקדם לעבר הטבע האמיתי שלנו.
הערה: אבל זה הכל מאוד אגואיסטי.
דוד אגמון: בסדר, תשאלי כאן כל אחד, למה בכלל התחלת לבוא לשיעורים האלה? (שואל אותם)
תלמידה: כי לא רציתי לבוא לעוד גלגול בעולם הזה.
דוד אגמון: ידעתי למה אני שואל… זה בהחלט שלא-לשמה! הפחד מעוד גלגול, הפחד מהגהינום, הרצון להגיע לגן עדן, כל הדברים האלה…
תלמיד: אבל זה הדרך ללשמה. בלי זה אי אפשר. אי אפשר לקפוץ מדרגה.
דוד אגמון: נכון.
תלמיד: אז מה זה לשמה?
דוד אגמון: מישהו יכול להגדיר מה זה לשמה? אנחנו כל הזמן אומרים שהמטרה שלנו זה לעבוד לשמה. מה זה עבודה לשמה? פה בעל הסולם אומר לנו שאנחנו לא יכולים לתפוש בכלל מה זה מעשים לשמה.
הערה: עבודה לשם עבודה.
דוד אגמון: מה זה עבודה לשם עבודה?
הערה: אתה עושה את זה כי זה מה שאתה צריך לעשות, לא בגלל שיש פה איזה פידבק לעצמך.
דוד אגמון: תקשיבו למה שבעל הסולם אומר: “עבודה לשמה מוגדרת בכוונה לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לשום אהבה עצמית”. בעמוד ל”א למעלה, סוף הפסקה.
תלמידה: אז כל אישה שרוצה להתחתן צריכה בעצם לבקש את זה בשביל הבורא, לא בשביל עצמה.
דוד אגמון: כן. להתחתן כי הקב”ה רוצה. לא בשבילי. אלא כי הוא ציווה.
תלמידה: אתה באמת מרגיש ככה, או שזה טריק?
דוד אגמון: זאת העבודה של “מסילת ישרים”, מידת הנקיות, להתבונן גם שאני לא משקר את עצמי.
תלמידה: העבודה הרוחנית, ההתפתחות שבן אדם עובר עם עצמו והמדרגה שלו, גורמת לו לבוא לראות את אותו הדבר בצורה אחרת, כי הוא השתנה.
דוד אגמון: אם אנחנו כבר מדברים על העבודה הרוחנית אז אני רוצה להגיד לכם דבר כזה. כדאי קצת לקחת “זום אאוט” מכל העניין הזה ולהבין “כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד” (איוב ה’, ז’). לא באנו לעולם הזה בשביל מדרגות. באנו הנה כדי לעבוד. כל הזמן וללא הפסקה… ומי שמרפה לרגע, מדרדר לאחורה.
הערה: אין תנאי עבודה…?
דוד אגמון: תנאי עבודה? מעין עולם הבא… לא די להם לצדיקים מה שהקב”ה מכין להם לעולם הבא… תפתחי פרשת ‘וישב’. “וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן” (בראשית ל”ז, א’). ביקש יעקב לשבת בשלווה. היה קשה, כל הילדות הזאת, עם עשו, ואח”כ עם לבן, ואז עם מעשה דינה, והוא רוצה רק לשבת קצת בשקט עם הבן שלו וללמוד תורה באוהל. מה קרה? הוא כבר כבן תשעים. רש”י כותב, קפץ עליו רוגזו של יוסף. לא די להם לצדיקים, מה שמחכה להם בעולם הבא, הם גם רוצים שלווה בעולם הזה?
תלמידה: טוב, זה צדיקים…
דוד אגמון: “וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים” (ישעיהו ס’, כ”א). כולם צדיקים.
תלמידה: אבל מה עם לקבל קצת אור?
דוד אגמון: אין הבזקים של אור?
תלמידה: יש.
דוד אגמון: נו, אז מה את בקובלנות?
הערה: אבל כתוב “אָדָם לְעָמָל יוּלָּד”, ומצד שני כתוב שצריך “להתענג על השם” (הרמח”ל, מסילת ישרים).
דוד אגמון: אם אדם לא מבין שהוא נולד לעמל, הוא כל הזמן יהיה בסבל. בגלל זה עצרתי אתכם עכשיו ואמרתי לכם “זום אאוט”. אם אתה חושב שאתה לא באת לעבוד פה, אתה כל הזמן תהיה בסבל.
תלמידה: זה כמו עבודה שאתה עובד קשה אבל אוהב אותה.
דוד אגמון: יפה, אבל זה לא רק לאהוב את העבודה אלא לאהוב את נותן העבודה, ולדעת שהוא עושה את זה כדי להיטיב לי, שהוא טוב ומיטיב, וכל הניסיונות האלה וכל המעשים האלה זה הכל טוב, אנחנו שוחים בתוך טוב..
הערה: אנחנו לא יודעים עד כמה.
דוד אגמון: אז תרימו את העיניים, תסתכלו על העצים, תסתכלו על הפרחים, תנשמו את האוויר.
הערה: צריך משקפיים ורודים.
דוד אגמון: זה בסדר, אפשר ללכת עם משקפיים ורודים. יש אישור.
מוקדש לרפואת קרן נעמי בת עפרה, בתיה בת ויקטוריה בתוך חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת הרב אברהם ברנדוויין בן לאה זצ”ל
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.