מתוך לימוד קבוצתי במאמר ‘מתן תורה’ של הרב אשלג, ‘בעל הסולם’, דיון ושאלות תשובות עם הרב דוד אגמון
דברי התעוררות:
הרגילות מרחיקה אותנו מהתכלית. קיבעון זה לא דבר טוב. למעשה, אין דבר כזה. זה דמיון. זה דמיון שמוביל למחלות ופיצוצים. הרצון לשמור על הנישה המוכרת הוא אמנם טבעי, אבל לרב פועל כנגד כח החיים. הנחל זורם, אתה חלק מהנחל, אתה חלק מהזרימה של החיים. רק שיש כמו קסדה על הראש, שומרת אותך באיזו פיקציה, קבעון. דיברנו על זה במאמר “מתן תורה”, קראנו בעמוד ל”ג, אות י”ד, את שורת המפתח באות הזאת, לקראת הסוף, ארבע שורות מהסוף: “וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע”. בן אדם צריך להגיד את המשפט הזה לעצמו הרבה, הרבה פעמים, ולבדוק את עצמו – ברווקות, בזוגיות, בעבודה, בעבודה הרוחנית, בהכל. “וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת…” איזו תועלת? איזו תועלת אנחנו מחפשים בחיים האלה? רוחנית, פנימית, בהחלט. בוודאי לא מחפשים תועלת גשמית גרידא. לא באנו הנה כדי לשחק בבורסה או להיות יפים או לעשות קריירה (לזה אגב קוראים פרנסה ביהדות). לא בשביל זה באנו הנה. באנו הנה בשביל מטרה פנימית. אז מהי התכלית? שבעודנו נמצאים בגוף נחזור ונדבק את הנשמה שלנו למקור, לשורש, לאור אינסוף. כמו שהגל עולה מהים, וקוראים לו גל, ואחרי רגע הוא חוזר להיות ים עוד פעם. הוא בעצם תמיד היה ים. הוא רק קרה לעצמו גל, ואמר, תראו, אני גל, עשיתי קריירה, ויש לי בעיות, ואני צריך את זה ואת זה…
מה שהרב אשלג מלמד אותנו פה זה שתכלית האדם היא להגיע לדבקות עם השם יתברך, ובשביל זה הוא צריך חברה. לא מספיק שהוא יניח תפילין ויתפלל בקביעות, ויעבוד את השם יתברך ויקים בית מקדש ויקריב קורבנות ויעשה את כל מה שצריך טיפ טופ, וילמד את כל הגמרא הלוך וחזור וזוהר ומשניות… למה לא מספיק? כי העבודה שבין אדם למקום, העבודה אל מול השם יתברך, היא עבודה שאין לה תובעים. זו לשונו של בעל הסולם. מה זה אין לה תובעים? אתה לא רואה את הקב”ה. אין משוב. זה לא כמו כיבוד הורים. מצות כיבוד הורים, מיד אתה יודע אם עשית אותה נכון או לא. שלום בית, אתה מיד יודע… לפי כמות הואזות שעפות.. (צוחקים) בעבודה, בכל מקום… אדם צריך סביבה, צריך חברה. למה? כי מצוות שבין אדם לחברו, שבראשן מצות “ואהבת לרעך כמוך” שכוללת את כל המצות, יש להן דורש ותובע. אלא אם כן אתה מלך שליט ואכזר באיזה עולם… ומוריד את הראש לכל מי שרק פותח את הפה… ח”ו.
המשך לימוד מאמר “מתן תורה”:
אות ט”ו: “עתהנבין בפשיטות דברי הלל הנשיא להאי גיורא, אשר עיקר הקוטב שבתורה הוא ואהבת לרעך כמוך ויתר תרי”ב מצוות הם פירוש והכשר אליה (כנ”ל אות ב’). ואפילו המצוות שבין אדם למקום הם ג”כ בכלל הכשר המצוה הזו, להיותה המטרה הסופית היוצאת מכל התורה והמצוות, כמ”ש ז”ל “לא נתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהם את ישראל” (כנ”ל אות י”ב), שהיא הזדככות הגוף, עד שקונה טבע שני המוגדר באהבת זולתו, דהיינו המצוה האחת שלואהבת לרעך כמוך, שהיא המטרה הסופית בתורה, אשר אחריה זוכה תיכף לדביקותו ית‘.
ואין להקשות למה לא הגדיר זה בכתוב “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך” כי זה מטעם המבואר לעיל, אשר באמת כלפי האדם הנמצא עוד בטבע הבריאה אין הבדל כלל בין אהבת השי”ת לאהבת חברו, משום שכל מה שזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאותי. ומתוך שאותו הגר ביקש מהלל הנשיא שיסביר לו כללות הנרצה מהתורה כדי שתהיה מטרתו קרובה לבוא ולא ירבה בדרך הליכה כאמרו “למדני כל התורה כולה על רגל אחת” ע”כ הגדיר לו באהבת חברו משום שמטרתה יותר קרובה ומהירה להתגלות (כנ”ל אות י”ד) משום ששמורה מטעויות ומשום שיש לה תובעים”.
אות ט”ו: “עתה נבין בפשיטות דברי הלל הנשיא להאי גיורא, אשר עיקר הקוטב שבתורה הוא ואהבת לרעך כמוך ויתר תרי”ב מצוות הם פירוש והכשר אליה”. כלומר, הן הכנה לקראת המצווה הזאת, של ‘ואהבת לרעך כמוך’. “ואפילו המצוות שבין אדם למקום הם ג”כ בכלל הכשר המצוה הזו”, גם המצוות שבין אדם לקב”ה באות להכשיר אותו למצווה הזאת של ‘ואהבת לרעך כמוך’. “להיותה המטרה הסופית היוצאת מכל התורה והמצוות”, כלומר, ‘ואהבת לרעך כמוך’ היא היעד הסופי. “כמ”ש ז”ל “לא נתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהם את ישראל”. כמו שבתהליך צריפת הכסף יש בירור, מוציאים את הסיגים, את הפסולת, עד שמקבלים כסף טהור. “שהיא הזדככות הגוף”. מה זה הגוף? הגוף זה הטבע הראשון, אותו טבע אגואיסטי, הרצון לקבל לעצמו, אותו ילד בן שלוש שאומר עכשיו, עכשיו, מגיע לי, ואם לא יטפלו בו אז גם בגיל 70 הוא יצעק, עכשיו, עכשיו. זה הטבע הראשון. וכל התורה והמצוות ניתנו לנו כדי לזכך את הגוף, כדי להגיע לטבע השני… “עד שקונה טבע שני המוגדר באהבת זולתו, דהיינו המצוה האחת של ואהבת לרעך כמוך, שהיא המטרה הסופית בתורה, אשר אחריה זוכה תיכף לדביקותו ית'”. דבקות, להיות דבוק, עם השם, באחדות עם אור אינסוף. זה המסלול… גדל עם טבע ראשון של רצון לקבל לעצמו, ע”י עבודת המצוות קונה לעצמו את טבע שני של השפעה לזולת, וכך מגיע לשיווי צורה עם הקב”ה ולדבקות. האם יש אנשים שהגיעו לזה? בודדים. אבל אנחנו תכף נבין, שזו התכלית של כולנו. בשביל זה כולנו באנו הנה.
“ואין להקשות למה לא הגדיר זה בכתוב “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”. כלומר, כשבא אותו גר להלל, למה הלל לא אמר לו, תכלית התורה כולה על רגל אחת זה “ואהבת את השם אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”? “כי זה מטעם המבואר לעיל, אשר באמת כלפי האדם הנמצא עוד בטבע הבריאה” – שזה כולנו, עדיין נמצאים בטבע, בתוך הרצון לקבל לעצמו, בעבודה שלא לשמה – “אין הבדל כלל בין אהבת השי”ת לאהבת חברו, משום שכל מה שזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאותי”. אתם לא מציאותיים בשבילי. מה זאת אומרת? שאני תקוע עדיין באינטרסים שלי ובעניינים הפנימיים שלי ובמשא ומתן הפנימי שלי, וקשה לי, זה בלתי אפשרי בכלל בשבילי באמת לתפוש את הזולת. זה מה שאומר לנו בעל הסולם, וצריך להתבונן בזה היטב. השאלה היא לא אם אני מסכים איתו או לא. אלה דברי אלוקים חיים. זה מקובל שראה את הדברים כפי שהם. השאלה היא האם אני תופס את זה.
לאנשים שכבר נמצאים בדרך יש לפעמים הצצות. זה כמו ששלמה המלך אומר בשיר השירים, נאמר על דודי שהוא “מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים” (שרה”ש ב’, ט’), מציץ בין התריסים. הוא נותן לנו הצצות. הוא נותן לנו טעם מדי פעם, מה זה להרגיש את הזולת. מה זה להרגיש את הקב”ה? אם לא היה לנו את הטעם הזה בכלל, מי היה מחזיק מעמד? מי היה בכלל יכול להתקדם?
“ומתוך שאותו הגר ביקש מהלל הנשיא שיסביר לו כללות הנרצה מהתורה כדי שתהיה מטרתו קרובה לבוא ולא ירבה בדרך הליכה כאמרו “למדני כל התורה כולה על רגל אחת” ע”כ הגדיר לו באהבת חברו משום שמטרתה יותר קרובה ומהירה להתגלות (כנ”ל אות י”ד) משום ששמורה מטעויות ומשום שיש לה תובעים”.
הלל לא אמר לו, ‘ואהבת את השם אלקיך’, זו כל התורה כולה. אלא אמר לו ‘ואהבת לרעך כמוך’, הגדיר לו את זה באהבת חברו. זו כל התורה. למה הגדיר לו את זה ככה? כי מטרתה של המצווה הזאת, של ‘ואהבת לרעך כמוך’, היא יותר קרובה ומהירה להתגלות… משום שיש לה תובעים, משום שהיא שמורה מטעויות. בן אדם יכול ללכת להתבודד עכשיו על הר, ולהגיע למדרגות, ולהניח תפילין ולקבל אורות… וזה יכול להיות דמיונות גמורים. אבל אם הוא מנסה לקיים ‘ואהבת לרעך כמוך’, מצות אהבת חברים, הוא רואה את התוצאה מיד.
אות ט”ז: “ובאמור מצאנו הפתח להבין במה שעמדנו לעיל (אות ג’ וד’) בעיקר תוכנה של המצוה הזאת “ואהבת לרעך כמוך” איך מחייבת אותנו התורה בדבר שהוא מהנמנעות לקיימה, עש”ה”. איך התורה מחייבת אותנו בדבר שבלתי אפשרי לקיים אותו? אם אני לא מרגיש אותך, אם אני לא מרגיש אתכם, כי אתם מחוצה לי, איך אני יכול לאהוב אתכם? איך אני יכול לקיים “ואהבת”? למה התורה מצווה עלי דבר שהוא בגדר נמנעות מלקיים?
צריך לחזור על המאמר הזה, חברים. לפני שנים אמר לי מישהו שהוא עוד פעם ועוד פעם, עם כל ההתקדמות בכל התחומים, תמיד חוזר למאמר הזה… זה כתר הדבר הזה, יש פה אמת צרופה, פשוטה, ודרך לתיקון האדם והחברה.
“אכן השכל! שמהטעם הזה לא ניתנה התורה לאבותינו הק’ אברהם יצחק ויעקב, אלא נמשך הדבר עד יציאת מצרים, שיצאו והיו לאומה שלימה בת שש מאות אלף איש מעשרים שנה ומעלה, כי אז כל אחד מהאומה נשאל אם מסכים לעבודה הנשגבה הזאת…” הקב”ה שאל כל אחד ואחד מאיתנו, כי אלה הנשמות שלנו שהיו שם, הוא שאל, האם אתם מוכנים לקבל על עצמכם מצוות ‘ואהבת לרעך כמוך’. ומה ענינו? נעשה ונשמע. “נעשה ונשמע אמרו פה אחד” (פזמון לשבת).
“ואחר שכל אחד ואחד מהאומה הסכים בכל לב ונפש לדבר ואמר נעשה ונשמע, אז נעשתה האפשרות לקיים את כללות התורה, שיצאה מגדר הנמנעות ובאה לגדר האפשרות”.
כשזה יחידים, כשאני לבד, אני באמת לא יכול להגיע לזה. כדי לקיים את התורה אני צריך חברה. לכן אברהם, יצחק, יעקב, ראובן, שמעון, לוי, כל המשפחה הזאת של 70 נפש שירדו מצרימה, לא קיבלו את התורה. מי קיבל את התורה? אומה שלמה. צריך חברה. היה צריך את האומה הישראלית ושכולם יתחייבו לדבר הזה, כדי שיהיה אפשר בכלל להתחיל לקבל תורה, להתחיל לעשות, להגיע לקיום מצוות ואהבת, לצאת מהטבע האגואיסטי שלנו ולהתחיל להיות בדבקות.
“כי זהו ודאי גמור, אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם ואין להם שום עסק בחייהם רק לעמוד על המשמר תמיד שלא יחסר שום צורך לחבריהם, ולא עוד אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה בכל לבבם ונפשם ככל גדרה של המצוה “ואהבת לרעך כמוך”…” שדיברנו על זה, כמו דיני עבד עברי, שאם יש לי כר אחד, ויש לי עבד עברי, אני מחויב לתת לו את הכר הזה. אם יש לי כסא אחד ויש פה את חבר שלי, אני מחויב לתת לו אותו. “אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו”. הוא יודע שכולם, שישים ריבוא, דואגים לו. אז הוא עכשיו לא צריך לדאוג לעצמו. “ונעשה משום זה פנוי לגמרי משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של ואהבת לרעך כמוך בכל אותם התנאים המבוארים באות ג’ וד’. כי איך תפול עליו דאגה על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים עומדים על המשמר הכן בהשגחה עצומה שלא יחסר לו כלום מצרכיו”.
אתם מבינים את הציור הזה? אתם מבינים את התמונה הזאת? אתם מבינים מה זה ערבות? שאנחנו ערבים זה לזה, שאנחנו חתמנו על חוזה בהר סיני… לחלק מאתנו זה נשמע אולי מופרך… טוב, אתה יש לך את האמונה, אני עוד מתלבט עם האמונה… אבל זה פשוט… אנחנו היינו שם! התחייבנו לעניין הזה וטעמנו את זה!
שאלה: זה התקיים כבר מתישהו הדבר הזה?
דוד אגמון: יש כלל בשלום בית שלמדתי מהרב שלנו. כשזוג מגיע לייעוץ ויש בעיות, השאלה הראשונה ששואלים זה אם אי פעם היה שם טוב. אם לא היה שם אף פעם טוב, אין מה לדבר. אבל אם היה שם פעם טוב, אפשר לחזור לטוב הזה. היה מצב בהר סיני… “וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר…” (שמות י”ט, ב’) רש”י מפרש, “כאיש אחד בלב אחד”. אחרת לא יכלו לקבל את התורה… ויש לנו “רשימו” של זה… וכל המפגשים האלה זה כדי לעורר את הרשימו הזה בלב שלנו, להחזיר לנו את הזיכרון. לרב יש משל כזה, שמתי לב שהוא הזכיר אותו במפגשים האחרונים: זה כמו איש מבוגר, ששכח את כל מציאות חייו, ואז הוא פתאום רואה איזה תמונה, ומישהו בא ואומר לו משהו, ועוד חתיכה ועוד חתיכה… ופתאום הוא מקבל תמונה שלמה של החיים שלו. ככה עכשיו כל יהודי, מתעורר לו לאט לאט ה”רשימו”. הוא נזכר למה באנו הנה, מה אנחנו עושים פה. אנחנו שקענו לתחתית שאין כמותה מבחינת השכחה. הסבים והסבתות שלנו עוד ידעו למה הם באו הנה. קם פה דור שלא רק שהוא לא יודע, זה גם לא מעניין אותו למה הוא פה. עכשיו צריך לעורר את ה”רשימו” ולהיזכר. זו תמונה שצריך להיזכר בה, שאנחנו התחייבנו לברית הזאת ובלי זה אין לנו קיום.
“ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה. אמנם מקודם שבאו ונתרבו לשיעור אומה שלימה ואין צריך לומר בזמן האבות שהיו רק יחידים בארץ, לא הוכשרו באמת לקיים התורה על אופנה הרצוי, כי במספר קטן של אנשים אי אפשר אפילו להתחיל בענין עסק המצוות שבין אדם לחברו כפי הקוטב של ואהבת לרעך כמוך, כמבואר באות ג’ וד’, ולפיכך לא ניתנה להם התורה“.
מוקדש לרפואת קרן נעמי בת עפרה, בתיה בת ויקטוריה בתוך חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת הרב אברהם ברנדוויין בן לאה זצ”ל
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.