מתוך לימוד קבוצתי במאמר ‘מתן תורה’ של הרב אשלג, ‘בעל הסולם’, דיון ושאלות תשובות עם הרב דוד אגמון
תזכורת חשובה:
מה שאנחנו משתדלים ללמוד כאן יחד זאת משנת חיים אמתית. בדיקת החוקים האוניברסליים שפועלים על כל הנשמות. לימוד הכללים שפועלים על עם ישראל ועל המציאות שעם ישראל חי בה. זאת הזדמנות להתבונן בזה באמת, בעצמנו, מקרוב, עמוק, לחזור, לישנות, להכיר את הדברים האלה שבעל הסולם השאיר לנו. אמרנו שמעבר להיותו מקובל עצום הוא גם הגה משנה חברתית, איך להגיע אל חברת העתיד, איך להגיע אל החברה המתוקנת של אחרית הימים. צריך ללמוד ולעיין היטב בכתבים האלה.
תחזרו על מאמר “מתן תורה”, שיהיה לכם ליד המיטה לפני השינה, או בבוקר, לחזור ולשנן את הדברים. דיברנו למשל במפגש הקודם על עניין הבושה, חוק בסיסי שקיים בבריאה, וראינו איך השכל שלנו נורא מסובך, והנפש שלנו נורא מסובכת, אחרי כל מה שעברנו במשך הדורות, ואיך החוק שבעל הסולם מלמד אותנו, מיישר ומסדר את השכל והנפש. צריך לחזור על זה, כי ההארד-דיסק שלנו כל כך מלא מדברים קודמים. כמו שאומרים למי שמתחיל ללמוד את הלימוד הזה: שטפו לך את המוח… אז אנחנו אומרים שזאת לא בושה, כמו ששוטפים את הגוף צריך לשטוף גם את המוח, לשטוף בחומר טוב שיישר שם את החריצים וייתן כיוון טוב יותר לחיים.
עוד על מצות ‘ואהבת לרעך כמוך’
מצאתי בספר “תומר דבורה” של הרמ”ק (ר’ משה קורדיבירו זצ”ל)פרוש נפלא. הספר הזה הוא גם כן אחד היסודות החשובים של הלימוד שלנו, איך להיות אדם. מביא שם הרב שליט”א בפירוש שלו ל”תומר דבורה”, דברים מספר חסידות בשם “מבשר טוב” של הרבי מביאלא, והוא מביא פירוש על מצות ‘ואהבת לרעך כמוך’, שממנה התחלנו את המאמר שלנו, “מתן תורה”, שהכל כלול במצוות ‘ואהבת’. זה הדגל של החברה הזאת, “ואהבת לרעך כמוך, אני השם”, זה הציווי שנתתי לכם, שככה אתם צריכים לחיות, גם אם זה יקח לכם עד שנת 5999, עד גמר התיקון.
כותב הרבי מביאלא: “אמרו חז”ל, ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה. היינו שאין האדם יכול לבוא לשלמות הטוב אלא ע”י ואהבת לרעך כמוך”. כל הסדנאות וכל המאמצים לשפר את עצמנו… אין אדם יכול לבוא לשלמות הטוב אלא ע”י ‘ואהבת לרעך כמוך’. “והעניין הוא שצריך לאהוב כל אחד ואחד מישראל כנפשו. לא מחמת מעלה כגון שהוא איש נכבד או בעל מידות טובות, לא מבחינת מעלתו או אפילו מבחינת המידות הטובות שלו, אלא מפני שהשם בחר בנו מכל עם”. מה זה אומר? שיש בנו סגולה מיוחדת, ניצוץ אלוקי ממעל ממש, נשמה אלוקית בפנים, משום זה יאהב את הזולת. “ובשורש כולנו אחד”. לכן גם, ‘ואהבת לרעך כמוך’, זה לא “את רעך”, כי “את” זה “א עד ת”, תאהב את כל המכלול שלו. מי יכול להגיד שהוא אוהב מישהו על כל המכלול שלו? אלא יש רמז באות למ”ד של “לרעך”, למ”ד זו האות היחידה בלשון הקודש שעולה מעל השורה, מתחברת לעליון, כלפי מעלה. ‘ואהבת לרעך כמוך’, לאהוב את הנקודה הפנימית שבכל אחד, כי בשורש כולנו אחד. “כי באם שאוהב לו מחמת שיש בו מידות טובות, אינו אוהב אותו אלא את המידות”. הוא אוהב רק את הפעולות, את המעטפת, את מה שיוצא ממנו, את הנעימות שיוצאת ממנו. “ולכן כל המתפלל בעד חברו הוא נענה תחילה”, משום שהוא מושך שפע לא בשביל עצמו אלא בשביל השני, וזה אם הם צריכים ישועה באותו עניין. “מפני שמתפלל לא מצד עצמותו כנ”ל”, לא מצד הטבע שלו, או מצד הטבע של השני, העצמיות שלו במובן הזה, רק מצד ואהבת לרעך כמוך, ובזה עושה רצון הבורא יתברך שמו. שכן עיקר הבריאה היה רק להיטיב לברואיו”. תכלית הבריאה היה רק להיטיב לברואיו. “וזה המתפלל על חברו מצד האהבה הפנימית אשר בחר בנו מכל עם”, לא לטובת עצמי אני אתפלל עליו כי יהיה לי טוב או כי אני אוהב אותו והוא נחמד, אלא כי הוא עם ישראל, כי בפנים אנחנו בעצם אחד. לכן הוא נענה תחילה, אם הוא מתפלל ככה. “כי ע”י זה מעורר למעלה אהבת השם יתברך ורצון העליון שהוא להיטיב לברואיו ושם נכללים כל הישועות”.
כשאדם עוצר את עצמו ולא מגיב טבעית אל השני, ולא מגיב טבעית אל הצרכים שלו עצמו, אלא מנסה להתחבר ולראות את האהבה הפנימית, מנסה לחוש את האחדות הזאת, לחוש את האהבה הזאת, להזכיר לעצמו שאנחנו כן מחוברים בפנים, גם אם כרגע הסרט נראה אחרת לגמרי, הוא זוכה ע”י זה לעורר את השורש העליון, להידמות לקב”ה, להידמות לבורא, שכל פעולותיו הן השפעה של טוב. ואם אדם נוהג בעולם הזה בצורה כזאת, ומצליח להתעלות מעל הקטנות שלו, מעל הטבעיות שלו, הוא מצליח להידמות לבורא וכך פועל ישועות. למה הולכים לצדיקים ומבקשים מהם ברכה? מה הם, קוסמים? לא. אלא שהם כל כך דבוקים בקב”ה, בפעולות שלהם, בהוויה שלהם, שכשהם מברכים, זה עושה המשכה עליונה. למה צדיק גוזר והקב”ה מקיים? כי הוא ממשיך ישועות, לעולם הזה, עפ”י ההתנהגות שלו. אתה מתנהג כמו הבורא, אתה נדבק בבורא, ואז ממש, הדברים שלך הם דברים כמו של הבורא. אבל זאת עבודה. כי הטבע שלנו קשה. אנחנו נתקלים בהמון המון סיטואציות במשך היום, של שיפוטיות וקטנות וכעס על השני, וכעס על עצמנו וכו’ וכו’.
הערה: זה מרגיש כמו ללכת נגד סיבוב כדור הארץ.
דוד אגמון: נכון. זה ללכת נגד הטבע. הייתם פעם במקום שיש רוח מאוד חזקה ואתם מנסים ללכת לתוך הרוח? זה ככה. כבוד הרב לא סתם קרא למקום הזה “מודעות”. הוא אמר שצריך מודעות וצריך את זה כל הזמן, אבל העניין הוא שהסרט הזה שאנחנו חיים בו נראה כל כך אמיתי. שמעתי פעם בשם הרב גודלבסקי, חסיד ברסלב, הוא אמר, יש ציירים ריאליסטים, שאתה עומד חמשה מטרים מהתמונה וזה נראה לך אמיתי, ויש תמונות שאתה עומד שלושה מטרים מהן וזה נראה אמיתי, ויש כאלה שאתה מתקרב מטר מהתמונה, וזה נראה אמיתי, וזה מדהים, לא תראה משיכת מכחול, כמו תמונה דיגיטלית, זה חי. והקב”ה, שהוא הצייר, הוא צייר תמונה כל כך אמיתית! אז תזכרו שזה דמיון שנראה מאד מציאותי… הקטנות, הפירוד ביננו – זו אינה המציאות המתוקנת. אלו הם הנסיונות שיש להתגבר עליהם, בדרך אל מציאות האמת.
ממשיך הרבי מביאלא, “ולזה יראה כל אדם לקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך, והגם שיראה בו חסרונות לא יאמין בזה, כי עיקר הוא הפנימיות של איש הישראלי, אשר בזה אין יכולת לשום אדם לידע”. אנחנו לא יודעים את רום המעלה של פנימיות היהודי. יכול לשבת פה מישהו ואנחנו לא יודעים את רום המעלה של האור ששוכן אצלו בפנים. “אפילו המלאכים אינם יכולים לידע פנימיות הישראלי. רק לעתיד, כשיהיה בחינת משיח צדקנו, אזי יתגלה פנימיות ישראל. והם כמו אבן טובה אשר בתחילה נראה כמו אבן פשוט. רק כאשר נזדכך אז רואים שהוא אבן טובה. כמו כן, כל איש הישראלי, הגם שכעת לא נראה בו הטוב, אבל לעתיד יתגלה פנימיות הטוב. וזהו ואהבת לרעך כמוך אני השם. שאהבה צריכה להיות מצד שאני השם שאוהב אתכם, ויודע פנימיות כל אחד ואחד מישראל”. איזה פירוש זה!
דיון קבוצתי על קיום ‘ואהבת לרעך כמוך’
כתוב, “ואהבת לרעך כמוך אני השם”. למה כתוב “אני השם”? ראשית, יש הרבה מצוות שכתובות ככה. אחד הפירושים הוא שהשם לא רק נתן לנו את הציווי אלא גם ‘אני השם’, אני נותן לכם את הכוח, את היכולת, את החיות, לעשות את המצווה, לקיים אותה. הוא לא כמו איזה בוס שזרק עלי עבודה והלך ועזב אותי. השם איתי כל הזמן. בנוסף, הרבי מביאלא אומר, למה לאהוב את איש הישראלי? כי אני השם ואני אוהב אתכם, ובחרתי בכם מכל עם ורוממתי אתכם מכל לשון, ואני אוהב אתכם. כל ה”באלגנים” שהעם הזה עשה… ברזים מטורקיה זה כלום, עשינו “באלגנים” לכל אורך הבריאה… ממגדל בבל ועד המבול, זה אותן הנשמות, מצרים, יוון, בכל גלות כזאת, הלכנו למשתה של אחשוורוש, איזה “באלגן”… ובכל זאת, כשמגיע הקב”ה לגאול אותנו ממצרים הוא אומר למשה, “בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל” (שמות ד’, כ”ב). אני אוהב אותם. הרבי מביאלא אומר לנו, בזכות זה, את האהבה הזאת תעוררו, כשאתם מסתכלים על יהודי. תסתכלו על הפנימיות שלו.
הערה: זה לדון לכף זכות כל אחד.
דוד אגמון: מה זה לדון אותו לכף זכות? נקודה טובה. רבי נחמן אומר שע”י זה אתה מעלה אותו. מצאת את הנקודה הזאת, היא מתפשטת. הרי אנחנו יודעים מהמדע, כשמסתכלים על ניסוי מסוים זה משפיע על התוצאות. התודעה של הבנאדם משפיעה. אם הצלחת למצוא בו נקודה טובה אתה מעורר אותה, אתה דן אותו לכף זכות, אתה מעלה אותו. אתה פותח לו פתח של תשובה.
דוד אגמון: מה שאנחנו עושים זה לוקחים צינורות של אור מהלימוד הזה פה בסביבה מוגנת ושותלים במציאות של היומיום. כדי שכשנגיע למציאות, לזמן אמיתי, נוכל להתמודד. המטרה היא להשיב את הלימוד אל הלב. “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ” (דברים ד’, ל”ט), שנתאמן ונצליח לחיות חיים שהמטוטלת הזאת הפנימית לא תזוז מהמקום הזה של ‘ואהבת לרעך כמוך’. גם אם בחוץ אני צריך להראות לילד כעס, מה שנקרא “כעס הפנים”, בפנים אני אמור להישאר רגוע.
הערה: אם מישהו בא ואומר לי משהו שפוגע בי, האם אני נפגעת ממנו או שאני עוצרת, יכול להיות שהיא אומרת עלי משהו שאני בעצמי לא יודעת שיש בי אפילו, זה מה שצריך לנסות להבין. תעצור, אמרו לך משהו – מה עושים עם דבר כזה? איך אפשר לצמוח מזה?
דוד אגמון: כשמישהו בא ואומר לי משהו לא נעים, זו דרישת שלום מהקב”ה. האנשים שסביבי עם כל המסרים שלהם – הם בסה”כ שליחים שמביאים לי חומר להתבוננות, להתמודדות ולהתגברות. אלו הם שיעורי צמיחה. מידת ההצלחה היא עד כמה אני מצליח לעשות את הבירור הזה ולעמוד בנסיון. רק עמידה בניסיון משמעה צמיחה. וזה בידי כל אחד ואחת מאיתנו. כל מאורעותיו של האדם הם לצורך תיקונו והשלמתו. האדם הרוחני, המתבונן, זוכה לראות את הדברים ולעשות עבודה. מי יותר, מי פחות. זהו הכיוון.
ישנם המון ניואנסים והמון משתנים. אני חושב שהדבר הזה של המטוטלת הפנימית צריך ללכת אתנו. בירורים יש כל הזמן. אנחנו חיים בעולם של טוב ורע ויש בירורים. אנחנו צריכים לשים לטוטפות בין עינינו את העניין של ‘ואהבת לרעך כמוך אני השם’, שזה תכלית הבריאה, וזאת העבודה שלנו ובשביל זה אנחנו קמים בבוקר. אנחנו לא קמים בבוקר כדי להתפרנס, זה רק סיפור כיסוי לדבר האמיתי. אנחנו לא קמים בבוקר בשביל לאכול שלוש ארוחות. אנחנו קמים כדי להצליח להתנהל בתוך עולם שהוא תקיף, שהוא אגרסיבי, שהוא לא נעים תמיד, ואתה צריך להישאר בקו הפנימי הזה. להבין שיש פה רק כוח אחד שמנהל את המציאות וזה הקדוש ברוך הוא.
יש כלל שיכול לעזור לנו להתנהל. חכמים אמרו לנו, “כל המרחם על האכזרים סופו מתאכזר על הרחמנים” (מדרש תנחומא). כמו שראינו עם שאול המלך. כן, גם במרכז “מודעות” יש ניסיונות. נכנסים הנה כל מיני אנשים. אני בודאי לא יכול לקחת מישהו מפה ולזרוק אותו החוצה סתם כי הוא לא מוצא חן בעיניי. אבל אם הוא מאיים על הסביבה הזאת, אז אני בהחלט מחויב לזרוק אותו החוצה ותוך כדי זה לרחם עליו בלבי ולהגיד שאני מקווה שהקב”ה יושיע אותו בקרוב.
המשך לימוד:
אות י’ (עמוד כ”ט)
והיא הנותנת לנו הטעם הפגום הזה של בושה ואי סבלנות בעת שאנו מקבלים דבר מאחרים בתורת חסד, כי הבורא ית’ אין בחוקו ח”ו שום ענין של קבלת טובה, כי ממי יקבל? ומתוך שאין הענין הזה נהוג בשורשנו ית’ ע”כ הוא מאוס ושנוא לנו, כאמור. ולעומתו, אנו מרגישים תענוג ונועם ורך בעת כל השפעה שאנו משפיעים לזולתנו, להיות דבר זה נוהג בשרשנו ית’ שהוא המשפיע לכל.
אות י”א
עתהמצאנו פתח עינים להסתכל בדבר תכלית הבריאה של “ולדבקה בו” בפרצופו האמיתי, שכל ענין הרוממות ודביקות הזו המובטחת לנו ע”י מעשה ידינו בתורה ובמצוות, אינה לא פחות ולא יותר, אלא דבר השוואת הענפים לשורשם ית’, אשר כל הנעימות והעידון וכל נשגב, נעשה כאן דבר נמשך טבעי מאליו, כמו שנתבאר לעיל, שענין התענוג אינו אלא רק השוואת הצורה ליוצרה, ובהיותנו משתוים בעניננו לכל מנהג הנוהג ומצוי בשורשנו הרי אנו מצויים בתענוגים, וכל ענין שיארע לידנו מהענינים שאינם נמצאים בשורשנו, הרי נעשים לבלתי נסבלים ולגועל נפש או למכאובים ממשיים, כפי אשר יתחייב מהמושג ההוא. ונמצא מאליו אשר כל תקותנו תלויה ועומדת בשיעורהשוואת צורתנו לשורשנו ית’ וית’.
אות י”ב
ואלההם דברי חז”ל (ב”ר פמ”ד) בשאלתם, וכי מה איכפת לי’ להקב”ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות עכ”ל. והצירוף הזה, פירושוהזדככות הגוף העכורשזוהי התכלית היוצאת מקיום התורה והמצוות כולן. מפני שעייר פרא אדם יולד, כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה הוא מצוי בתכלית הזוהמא והשפלות, שפירושם הוא ענין רבוי גדלות האהבה העצמית הנטבעת בו, אשר כל תנועותיו סובבות בחזקה על קטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום. באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית’ וית’, דהיינו מן הקצה אל הקצה, בהיות השורש ית’כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל ח”ו,ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום, וע”כ נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמה המצויה בעולמנו האנושי.
אנחנו ממשיכים בלשונו הטהורה של בעל הסולם, הרב אשלג זצ”ל.
אות י’: “והיא הנותנת לנו הטעם הפגום הזה של בושה ואי סבלנות בעת שאנו מקבלים דבר מאחרים בתורת חסד, כי הבורא ית’ אין בחוקו ח”ו שום ענין של קבלת טובה, כי ממי יקבל? ומתוך שאין הענין הזה נהוג בשורשנו ית’ ע”כ הוא מאוס ושנוא לנו, כאמור. ולעומתו, אנו מרגישים תענוג ונועם ורך בעת כל השפעה שאנו משפיעים לזולתנו, להיות דבר זה נוהג בשרשנו ית’ שהוא המשפיע לכל“. שוב, זה עניין של חוק שורש וענף האומר, שאנחנו אוהבים ונמשכים לכל דבר שנמצא בשורשנו, לכל דבר שנמצא בבורא – המנוחה, היופי, החכמה, האהבה וכו’. לעומת זאת, כל מה שלא נמצא בבורא, אלא קיים מעצם מהותה של הבריאה, מעצם בריאת החושך, אנחנו סולדים ממנו ומתרחקים ממנו.
חוק זה הוא מקור טעם הבושה הפגום ואי הסבלנות בכל פעם שאנחנו מקבלים דבר ללא יגיעה, וזאת, שוב, משום שבשורש שלנו אין קבלה. כי הוא הנקרא אינסוף ברוך הוא, וממי יקבל? הוא ממלא כל המציאות. ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. אז השורש שלנו, הנקודה הפנימית הזאת שלנו, של הבורא, שנמצאת אצלנו בפנים, היא יודעת פנימית, היא מכירה את השורש שלה, ויודעת שבשורש יש מנוחה מוחלטת. אין שם תנועה, כי תנועה נובעת מחיסרון. אין שם קבלה, כי ממי יקבל? לכן אנחנו מרגישים בושה, והנשמות שלנו הרגישו בושה עוד באינסוף, ולכן דחו את האור, והיה צמצום, ונהייתה כל הבריאה הזאת, ועד היום, כל אחד מאתנו חש בושה כשהוא מקבל דבר בלי לתת יגיעה.
לעומת זאת, הוא אומר, “אנו מרגישים תענוג ונועם ורך בעת כל השפעה שאנו משפיעים לזולתנו, להיות דבר זה נוהג בשרשנו ית’ שהוא המשפיע לכל”. אנחנו אוהבים לשמח, אוהבים לתת, אוהבים לעוץ עצה טובה. זו הרגשה טובה. זה לא רק להיות החזק, המשפיע, השולט בסיטואציה, “לא אתה תסעד אותי, אני אסעד אותך”. זה משהו שורשי הרבה יותר עמוק, ואל זה צריך להתחבר. אבל מה קורה עם מי שמתנהג ככה ומשפיע? איך קוראים לו? פרייאר. מה אתה פרייאר? זה שרט את כל הדור המילה הזאת. כל הסביבה שלנו מלאה בלהג שהוא הפוך לדבר הזה שנקרא השפעה, לטבע הרוחני האמיתי שלנו שמרגיש טוב כשהוא משפיע לזולת. יחד עם זאת אני חושב שכל האנשים שיושבים פה כן יכולים להתחבר לזה וכן יודעים איך זה מרגיש להשפיע לזולת, איך זה מרגיש לעזור לחבר, איך זה מרגיש באמת להרגיש את השני, ולתת לו מהמקום הנקי הזה. זה מרגיש ככה כי זה חיבור לשורש שלנו.
אות י”א: “עתה מצאנו פתח עינים – כשהמקובלים מדברים על עיניים זה חכמה, פתח לחכמה, עיניים זה כנגד ספירת החכמה – להסתכל בדבר תכלית הבריאה של “ולדבקה בו” – מצווה מן התורה לדבוק בקב”ה – בפרצופו האמיתי, שכל ענין הרוממות ודביקות הזו המובטחת לנו ע”י מעשה ידינו בתורה ובמצוות, אינה לא פחות ולא יותר, אלא דבר השוואת הענפים לשורשם ית’, אשר כל הנעימות והעידון וכל נשגב, נעשה כאן דבר נמשך טבעי מאליו, כמו שנתבאר לעיל, שענין התענוג אינו אלא רק השוואת הצורה ליוצרה…” התכלית של הנשמות היא להדבק בבורא. הכל לבושים, ודיברנו גם על זה, הכל לבושים של הקב”ה עצמו. אז צריך להבין ש”פרצופו האמיתי” זה רק טוב וחסד, רק אהבה, רק רחמים, זה אינסוף ברוך הוא, זה האור המתפשט מהבורא. אנחנו רוצים להתדבק במקום הכי גבוה, בכתר. כל הספר “תומר דבורה” שקראנו ממנו קודם, מדבר על י”ג מידות רחמים של הכתר, בזה אנחנו רוצים להתדבק.
איך מגיעים לדבקות הזאת? ע”י תורה ומצוות, שאמר לנו הקב”ה, אתם בשותפות איתי, אתם השותפים שלי, נתתי לכם אפשרות לעבוד פה בתוך העולם הזה, ולהשיג את האור בעצמכם עד הדרגה שתשיגו אותו כל כך שתהיו דבוקים בי, שאתם תהיו אור. כמו שהוא אמר לאברהם אבינו, “וַאֲבָרֶכְךָ… וֶהְיֵה, בְּרָכָה” (בראשית י”ב ב’). אברהם היה הראשון שנדבק בבורא בצורה כזאת שהוא עצמו יכול היה לברך אנשים אחרים, והם היו מתברכים. היום זה נראה לנו דבר טבעי, שיהודי יכול לברך יהודי אחר, זה דבר נפלא, אבל זה לא היה בעולם עד שאברהם אבינו לא הוריד אותו לעולם, את הדבקות הזאת. איך? ע”י תורה ומצוות, ע”י חיבורים נכונים. אברהם אבינו ע”י חסד, אבל החסד שלו היה במסגרת תורה ומצוות. אם אני מקיים מצוות ‘ואהבת’ כך שאני נהיה דומה לבורא אז אני נדבק בו ואני יכול גם להמשיך ישועות. פה הוא אומר בדיוק את זה. ברגע שאתה משווה את הצורה שלך לצורת הבורא, משווה את הענף לשורש שלו, אתה ממשיך משמה כבר את כל הנועם והעידון, וזו כל העבודה בתורה ומצוות, להפוך אותנו לדומים לו. העבודה שלנו היא להשוות את המעשים שלנו למעשי הבורא. העבודה היא השוואת הרצון. להפך את הרצון הטבעי שלנו מלקבל לעצמנו בלבד, שיהיה מקבל על מנת להשפיע. להפוך ולהיות צינור. זה אותן אותיות ‘רצון’ ו’צנור’. ברגע שאני נהיה צינור ממילא השפע נמשך.
“כמו שנתבאר לעיל, שענין התענוג אינו אלא רק השוואת הצורה ליוצרה, ובהיותנו משתוים בעניננו לכל מנהג הנוהג ומצוי בשורשנו הרי אנו מצויים בתענוגים, וכל ענין שיארע לידנו מהענינים שאינם נמצאים בשורשנו, הרי נעשים לבלתי נסבלים ולגועל נפש או למכאובים ממשיים, כפי אשר יתחייב מהמושג ההוא. ונמצא מאליו אשר כל תקותנו תלויה ועומדת בשיעור השוואת צורתנו לשורשנו ית’ וית'”. כל תקותנו… תלויה בזה. בהשוואת צורתנו לשורשנו יתברך ויתעלה. אמר לי תלמיד השבוע, שלומד פה כבר ארבע שנים, מה שאני הכי מעריך אצלכם, זה שאתם לא זזים מילימטר מהאמת. מאפשרים לכל אחד לקבל מה שהוא רוצה אבל לא זזים. בעל הסולם זו אמת כל כך מדויקת. הרי השוואת הצורה לא תיעשה על ידי מדיטציה בהרים… והיא גם לא תיעשה על ידי כל מיני טכניקות אחרות. השוואת הצורה זה רק על ידי התורה והמצוות. כי אותו בורא שברא אותנו, הוא גם זה שנתן לנו את הדרך. נתן לנו 613 מצוות. מצווה זה מלשון צוותא, חיבור. כמו שהזוהר הקדוש קורא לזה 613 עצות איך להתדבק בו. זה כמו הוראות הפעלה. תדמיינו לכם שאתם קונים מדפסת והיא מגיעה בלי הוראות הפעלה. איזו סצנה זאת. אנחנו חושבים שהקב”ה ברא את הבריאה הזאת והשאיר אותנו ככה בלי הוראות הפעלה.
הערה: אף אחד לא עומד בהוראות ההפעלה האלה.
דוד אגמון: אם ההיסטוריה הייתה מאמתת את מה שאת אומרת אז אולי… אבל זה לא נכון, יש אנשים שהגיעו לזה. כל אבות האומה, כל הרועים הנאמנים של עם ישראל, צדיקים רבים שבכל הדורות הגיעו לזה. כמו שאומר הרב שליט”א, מדוע אין הרבה כמו משה רבינו בדור? כי לא מאמינים שיכולים, לא מאמינים שאפשר להגיע לדרגתו. אבל ידוע שאם מישהו הצליח להגיע בעבר, בכך הוא סלל את הדרך לבאים אחריו, להגיע בדיוק לאותו המקום. צריכים אמונה, יגיעה, קדושה והרבה ס”ד. אומר ר’ חיים ויטאל, בעל הספר “שערי קדושה”, “ראיתי בני עלייה והם מועטים”. אז איך יהיו בני עליה בדור הזה? אישית אני חושב שזה לא יקרה בבודדים, למרות שבטח יש גם כאלה, אלא שזה יקרה רק בכוח הרבים! כי באמת כל אחד לבד, קשה וכמעט בלתי אפשרי לעשות את זה, זה רק יחידי סגולה. אבל אם אנחנו נתקבץ ביחד ונלמד ונתאמן על איך עושים את זה… ואלה הם לא דברים שלי… הרב שליט”א מורה לנו, הגיעה השעה לכמות לא לאיכות. אז בשם השם נעשה ונצליח.
אות י”ב:
“ואלה הם דברי חז”ל (ב”ר פמ”ד) בשאלתם, וכי מה איכפת לי’ להקב”ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות עכ”ל. והצירוף הזה, פירושו הזדככות הגוף העכור שזוהי התכלית היוצאת מקיום התורה והמצוות כולן. מפני שעייר פרא אדם יולד, כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה הוא מצוי בתכלית הזוהמא והשפלות, שפירושם הוא ענין רבוי גדלות האהבה העצמית הנטבעת בו, אשר כל תנועותיו סובבות בחזקה על קטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום. באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית’ וית’, דהיינו מן הקצה אל הקצה, בהיות השורש ית’ כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל ח”ו, ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום, וע”כ נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמה המצויה בעולמנו האנושי”. אלה מילים לא פשוטות לעיכול. בטח לא למי ששומע את זה בפעם הראשונה. הרי תינוקות הם כאלה מתוקים. יש להם עור רך והם מאירים באור של הקב”ה והם נפלאים. אבל באמת מצד המדרגה הרוחנית של התינוק הוא נמצא בתכלית הזוהמה והשפלות. כל כולו רצון לקבל. בעל הסולם אומר לנו, תצאו מהדמיונות, התינוק הוא לא במקום כל כך זך. תבינו, הם מתוקים, הם רכים, הם אהובים, אבל מבחינת מצבם הרוחני הם בתחילת הדרך, בתחתית המדרגה. כי מה התינוק רוצה? רק חום, רק מזון, הוא רק ברצון לקבל לעצמו וזה עוד ילך ויגדל ויגדל עד שהוא יתחיל להפך את זה לרצון להשפיע.
הערה: או שלא…
דוד אגמון: בואו נהיה אופטימיים קצת – או שכן! תראו, שלמה המלך אומר לנו, “זֶה מָצָאתִי, אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים”. השכל שלנו מסובך אז אנחנו לא תופסים את זה. בפשטות, תינוק הוא רק בקבלה לעצמו בלבד. תינוק זה אותיות ניתוק, אבל זה גם אותיות תיקון. חשבתי על זה בדרך לשיעור, אנחנו רואים שיש אנשים שמעניקים המון תכונות אנושיות לכלבים שלהם. הכלב משמח אותי ומביא לי את הנעלי-בית ומחזיר לי אהבה. הכלב ממש משפיע… אז תדעו שזה הכל אך ורק בעיני המתבונן… גם התינוק, מבחינת מדרגתו הרוחנית, הוא רק ברצון לקבל לעצמו, ומי שפה הורה יכול להעיד על כך. גם כשהילד משמח אותך נורא, לרוב זה בכלל לא קשור אצלו לרצון להשפיע לך, אלא קשור לעולם שלו בכלל. אני יכול לשבת פה בשולחן ב”שבת מודעות” ולדבר דברי תורה או להקשיב למישהו, פתאום אחד הילדים בא אלי ואומר לי דברים אולי משמחים מאוד, אבל לא קשורים בכלל לאותו הרגע. למה? כי הוא בכלל לא תופש את הסיטואציה. ככה זה, אנחנו מכירים גם כאלה אנשים בני חמישים. זה בגלל שהם לא התפתחו. יחד עם זאת בואו נהיה אופטימיים ונקווה בע”ה שכולנו, כלל עם ישראל, נצליח להפך את הרצונות שלנו ולעשות את זה ביחד כחברה טובה יותר ומאמינה יותר, ונצליח לאט לאט לשדרג את עצמנו ולצמוח ולצאת מהקטנות הזאת של אהבה עצמית אל גדלות של “ואהבת לרעך כמוך, אני ה’ “.
מוקדש לרפואת קרן נעמי בת עפרה, בתיה בת ויקטוריה בתוך חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת הרב אברהם ברנדוויין בן לאה זצ”ל
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.