מתוך לימוד קבוצתי במאמר ‘מתן תורה’ של הרב אשלג, ‘בעל הסולם’, דיון ושאלות תשובות עם הרב דוד אגמון
המשך לימוד:
אות י”ג: “ואם אמנם נמצאים ב’ חלקים בתורה: א’, מצוות הנוהגות בין אדם למקום ית’, ב’, מצוות הנוהגות בין אדם לחבירו. הנה שניהם לדבר אחד מתכוונים דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו ית’ כמבואר. ולא עוד, אלא אפילו הצד המעשי שבשניהם הוא ג”כ בחינה אחת ממש, כי בשעה שעושה מעשהו “לשמה” ולא לשום תערובות של אהבה עצמית דהיינו בלי שום הפקת תועלת של משהו בעדו עצמו, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו, בין אם הוא עובד לאהבת חברו בין אם הוא עובד לאהבת המקום ית'”.
אחרי שהתעמקנו בדברי הרב דסלר, נחזור למאמר “מתן תורה”, קצת אחורה מהיכן שהפסקנו, לפסקה אחת לפני אות י”ג כדי להחזיר אותנו קצת לעניינים. “וע”י הסגולה הטבעית שבעסק התורה והמצוות לשמה”– שזאת המדרגה שאליה אנחנו צריכים להגיע, שכל העבודה שלנו תהיה לשם שמיים, לא לשם עצמנו, לא בשביל האינטרסים שלנו, האהבות שלנו, ההעדפות שלנו – “אשר נותן התורה ידעה, כמ”ש ז”ל (קידושין ל:) שהקב”ה אומר: בראתי יצה”ר ובראתי לו תורה תבלין” – גם בראתי לכם יצר ר”ע, ראשי תיבות רצון עצמי, הרצון לקבל לעצמו, שזה שיא הניתוק, שיא הריחוק מהקב”ה, ההיפך מדבקות שהיא התכלית – וגם נתתי לכם תורה תבלין – לתבל את זה, לשים על זה את ה”ספייס” הנכון, שכל הטעם של היצר הר”ע הזה ישתנה והוא יהפוך ליצר טוב.
“הרי נמצא הנברא ההוא הולך ומתפתח ופוסע אל על בדרגות ומעלות הרוממות האמורה, עד שמספיק לאבד מקרבו כל הניצוצות של אהבה עצמית, וכל מצותיו שבגופו מתרוממים, ועושה את כל תנועותיו רק להשפיע…” שימו לב ללשון הזאת – “כל מצוותיו שבגופו מתרוממים”. מה זה מצוותיו שבגופו? כל איבר מקושר למצווה מסוימת, “כִּי נֵר מִצְוָה, וְתוֹרָה אוֹר” (משלי ו’, כ”ג) – ברגע שאתה עושה מצווה שמקושרת לאיבר מסוים, האיבר נדלק, מתמלא באור. הנברא הולך ומתפתח… “עד שמספיק לאבד מקרבו כל הניצוצות של אהבה עצמית” – מסלק את הקליפה – “ועושה את כל תנועותיו רק להשפיע”. מי שראה אנשים כאלה… לראות אותם זה כמו לראות מלאך מרקד. הם נהיים… משהו אחר – צדיקים. “באופן אשר אפילו ההכרחיות שהוא מקבל, זורם ג”כ לכונת ההשפעה, כלומר כדי שיוכל להשפיע. וזהו אמרם ז”ל: לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות”. מה זה ההכרחיות שהוא מקבל? מים, אוכל, אוויר… נושם על מנת להשפיע. למה אני אוכל? למה אני מקבל את המתנה הזאת ממך? כדי שאני אשפיע לך נחת רוח. אני מקבל ממך רק כדי שלך תהיה הנאה בזה שאתה נותן. תחשבו איזו מדרגה זאת, איזה עולם זה יכול להיות.
המשך לימוד:
אות י”ג: “ואם אמנם נמצאים ב’ חלקים בתורה: א’, מצוות הנוהגות בין אדם למקום ית’, ב’, מצוות הנוהגות בין אדם לחבירו. הנה שניהם לדבר אחד מתכוונים דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו ית’ כמבואר”. כבר בתחילת המאמר שאל אותנו בעל הסולם, איך יכול להיות שאומרים על מצות ‘ואהבת’ שהיא כלל גדול בתורה, שהיא כוללת את כל מצוות התורה, את כל הפרטים האחרים, את כל יתר ה-612 מצוות, ניחא שהיא כוללת בתוכה את כל המצוות שבין אדם לחברו, אבל איך זה יכול להיות שהיא כוללת את המצוות שבין אדם למקום? איך ‘ואהבת’ כוללת בתוכה את הקורבן תודה שאני מקריב בבית המקדש? או את הנחת התפילין שלי? בכל זאת, ‘ואהבת’ זו מצווה שבין אדם לחברו, איך היא יכולה לכלול בתוכה מצוות שבין אדם למקום?
תלמידה: “ואהבת לרעך כמוך, אני השם”. מעצם זה ששניהם ציווים אין פה הפרדה בין מצוות שבין אדם למקום לאלה של בין אדם לחברו.
דוד אגמון: כלומר, אנחנו מצווים לקיים מצווה שבין אדם לחברו בגלל שהשם מצווה אותנו, ממש כמו שאנחנו מצווים על מצוות שבין אדם למקום… ובכל זאת, האם זה לא יותר גבוה שאני עומד ומקריב קורבן להשם מאשר שאני עושה טובה לחבר… בכל זאת כאן זה בשביל ומול הקב”ה…
תלמידה: דווקא בין אדם לחברו זה גבוה יותר, בין אדם לחברו לא מתכפר ביום כיפור מעצם התפילה, רק סליחה, ובין אדם למקום כן…
דוד אגמון: נכון. אבל זה עדיין לא מתרץ את זה. בואו נקרא הלאה, איך בעל הסולם מסביר את העניין.
אבל לפני שנמשיך חשוב שנזכור בראש תמיד שכל מה שבעל הסולם אומר כאן זה הכל מכוון כדי להביא את הנברא אל הדבקות המיוחלת, דבקות באור של הקב”ה, לחזור ולהיות שוב אחד עם האור. הנשמות שלנו נחצבו ממקום שנקרא מחצב הנשמות, זה בעולם הבריאה. במקום ההוא, כביכול, נלקח “חלק” מהאור וניתן בכלי. כשזה קורה אז כבר יש צורה שמגבילה את האור ונותנת לו תבנית מסוימת, ואז זה כבר נקרא נשמה, חלק נפרד מהאור הגדול. בעל הסולם שואל איך הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, אור אינסוף ממש, איך אפשר לקרוא לה נשמה, חלק נפרד? הוא מסביר שזה כמו אבן שנחצבת מההר. זה עדיין חלק מההר, אבל ברגע שלקחת אותה היא כבר אבן. זה אותו הדבר עם הנשמות.
צריך להבין שהתכלית שבעבורה הנשמות מגיעות לעולם הזה היא כדי להגיע לדבקות עם הבורא עוד בהיותן בגוף. כלומר, להיות בגוף נפרד ולחוות אחדות. בכל אופן, הסיבה שאנחנו יכולים בכלל לראות את הנשמה כחלק, זה בגלל החומר של הרצון לקבל, שיש כבר משהו שמפריד את הנשמה מהאור, כי האור כולו להשפיע.
לכן ברגע שנהפוך את הרצון לקבל, שיהיה רק ברצון לקבל בעל מנת להשפיע, נבטל את החציצה – לא את גוף – אלא את החציצה, בינינו לבין האור האלוקי. כל עוד הרצון לקבל נשאר המהות שלנו, הטבע שלנו פה בעולם הזה, אנחנו נשארים נפרדים מדבקות.
[חשוב לזכור שהדברים נאמרו בקיצור ותוך כדי שיחה ומי שרוצה לרדת לעומקם של דברים, חייב להתעמק בכתבי “בעל הסולם”]
המשך לימוד:
אנחנו ממשיכים, “ולא עוד, אלא אפילו הצד המעשי שבשניהם – מצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם למקום – הוא ג”כ בחינה אחת ממש” – העשייה שלי במצוות שביני לבינך, והעשייה שלי במצוות שביני לבין הקב”ה, זו בחינה אחת ממש – “כי בשעה שעושה מעשהו ‘לשמה'” – ולזה לא כל אחד זוכה, וזה קשה, וצריך לכוון לכיוון הזה, צריך לדעת לאן הולכים… התכלית שלנו היא להגיע לעבודה לשם שמיים. צריכים לכוון שהעבודה שעושים היא לא למען עצמנו והאדרת עצמנו והיכולות שלנו… אלא לכוון שזה יהיה לשם שמיים.
תלמידה: אבל כל אחד עושה גם עבודה אישית כדי לתקן את עצמו. כל אדם צריך לעשות התבוננות עצמית, התבוננות פנימית אישית.
דוד אגמון: אפשר לעשות התבוננות פנימית אישית לשם שמיים, ואפשר לעשות אותה כדי להמשיך ולצלול במימי האגו העמוקים עד בלי די.
תלמיד: מה זה לשם שמים?
דוד אגמון: זה להגיד לקדוש ברוך הוא, בפשיטות ובתמימות, אני לא יודע איך לומר את זה אחרת, זה להגיד לבורא עולם, הנני. הוא שאל אותי, אייכה?הוא שאל את האדם הראשון בגן עדן, והוא עדיין שואל את השאלה הזאת את כל אחד מאתנו, אייכה?אז, הנני – זה התסביכים שלי, זה המגבלות שלי, זה המגרעות שלי, זה הדברים הטובים שלי, אני למענך, אני יודע שאני חלק מעם ישראל, אני יודע שהוצאת אותנו ממצרים, אני יודע שאתה רוצה להביא לנו את הגאולה. תגיד לי מה לעשות. צריך לעשות בשבילו פשוט כי הוא ציווה.
הערה: להתחיל לדבר עם הבורא, לתקשר איתו…
דוד אגמון: לתקשר זו מילה קצת קשה בדור הזה (צוחקים), אבל אולי זה התיקון שלה עכשיו… צריך פשוט להתחיל לדבר עם בורא עולם. המילה “לתקשר” מאד טעונה בדור הזה. טוב, נעזוב את זה, העיקר שהצחקנו את כולם… זו מעלה גדולה לשמח יהודים. זה חשוב.
נמשיך, “…ולא לשום תערובות של אהבה עצמית דהיינו בלי שום הפקת תועלת של משהו בעדו עצמו, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו, בין אם הוא עובד לאהבת חברו בין אם הוא עובד לאהבת המקום ית'”. זו תשובה מאהבה. זו עשייה לשמה. אם אדם מצליח לנטרל את האינטרסים האגואיסטיים שלו מהעשייה הרוחנית, זה בכלל לא משנה עכשיו אם הוא מתפלל שחרית, מניח תפילין או עוזר לזקנה לחצות את הכביש… הוא לא מקבל הנאה לא מזה ולא מזה. מה הוא כן משיג? דבקות. הוא בדבקות. התנועה של השפעה היא אחת והיא צריכה להיות מכוונת לשם שמיים, לא לתועלת עצמי. מישהי יכולה לעבוד כאחות בבית חולים 40 שנה וזה נראה מבחוץ כמו הצדקת הכי גדולה בעולם, ובוודאי שעומדת לה הזכות על כל המצוות שהיא עשתה, אבל מבפנים זה נראה אחרת לגמרי. כל ההשפעה שהיא עשתה במשך 40 שנה, הייתה כי יש לה בפנים רצון שמישהו יעריך אותה, שמישהו ישים לב למעשי ההטבה שהיא עושה. הכל תלוי בכוונה שיש בפנים. למעשה, כל ההשפעה שלה נבעה מאהבה עצמית, וזה נקרא קבלה לעצמך בלבד, והתוצאה של זה היא ניתוק, ההיפך מדבקות.
הערה: לכולנו יש נגיעה…
דוד אגמון: אם הייתה רק נגיעה אחת זה היה טוב. לכולנו יש נגיעות. מה זה נגיעות? אנחנו שרויים באהבה עצמית הרבה מעל ומעבר לראש שלנו. כל העבודה הרוחנית שלנו היא עבודה שלא לשמה. יחד עם זאת, אנחנו פה כדי ללמוד לאן אנחנו אמורים להגיע, ואנחנו צריכים להתחיל להתאמן. אם לא נתחיל להתאמן, אם נרים ידיים מראש, לא נגיע לשום מקום.
שוב, צריך כל הזמן לזכור שהתכלית היא דבקות. התכלית היא לא השפעה. ההשפעה היא האמצעי כדי להגיע לדבקות. מה הנוסחא? “בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ” (משלי ג’, ו’). דעת זה מלשון חיבור. איך תתחבר אליו? על ידי זה שתהיה כמוהו. מה הוא משפיע, אף אתה תהיה משפיע. רק תדע שיש פה מלכוד. כי בעולם הזה אתה בטבע שלך, ברצון לקבל לעצמך, בעבודה שלא לשמה, וזה עלול לגרום לך בסופו של דבר לניתוק יותר גדול, לא לדבקות. אז תשים לב למלכוד הזה כל הזמן. בין אם אתה מניח תפילין, בין אם מקיים אהבת חברים, בין אם אתה עושה כיבוד הורים, תשים לב לשם מי אתה עושה את זה. תברור, תבדוק, תדייק.
למשל, אני בודק את עצמי… דוד, אתה מעביר שיעור, יש לך הנאה בזה? היית על הבמה, שחקת בהצגות… באת מעולם של אמנות וציור, עולם שבו מסתכלים עליך… דוקא אני צריך להיות בבדיקה כפולה ומכופלת כל הזמן. מה אני עושה פה? מה תפקיד שלי במציאות שלכם? ובשביל מה אני עושה את זה? בשביל מי… בכל מקום ובכל מצב אנחנו צריכים לבדוק…להתבונן… כשאתם במכולת אתם צריכים להיות בבדיקה הזאת.
תלמידה: במכולת???
דוד אגמון: כן, כשכתוב בספרי הקבלה, “לית אתר פנוי מניה”, מתכוונים גם למכולת. היא לא פנויה מהקב”ה. הוא נמצא בכל מקום. היחס שלך למוכר במכולת, ידברו איתך על זה אחרי זה בשמיים… מה עשית שם ולאיזה כוונה עשית את זה…
שאלה: כשאני רוצה לרצות אנשים כדי שיאהבו אותי, זה לא נחשב מצות ‘ואהבת לרעך כמוך’?
דוד אגמון: זה ודאי נחשב. רק שזה רק תחילת הדרך, לא לשם שמיים, שלא לשמה.
הערה: אם אני עושה את זה בשביל הקב”ה, האם זה בכלל חשוב אם האדם השני מרוצה?
דוד אגמון: כדאי שנוודא שהאדם השני מרוצה. כדאי מאוד לא להעביר זקנות את הכביש בכוח… צריך לוודא שהזקנה רוצה לחצות את הכביש. בודאי שצריך להסתכל מי נמצא שם, למי אני משפיע ומה הוא באמת צריך. אלא, יותר מדובר על איזה דברים זה מעורר אצלי בפנימיות… קיימתי ‘ואהבת לרעך כמוך’, ואוו, איזה גדול אני. אסור ליהנות מזה לשם עצמי וגם לא להתגאות בזה. אנחנו מדברים על ההתבוננות… אם לא נתבונן, אין סיכוי שנגיע לשמה.
תלמיד: זאת הדרך. אתה עושה שוב ושוב שלא לשמה עד שתגיע ללשמה.
דוד אגמון: אתה חייב לעבור דרך שלא לשמה. אי אפשר ישר לקפוץ ללשמה.
הערה: מותר ליהנות מהמצווה?
דוד אגמון: ודאי יש הנאה של מצווה. אבל העניין הוא לא להתגדל על ידי זה, לא להאדיר את עצמי, שזה לא יהיה לאהבת עצמי. בוודאי שאנחנו מצווים לעשות את המצוות בשמחה, את כל העבודה הזאת. זה לא עכשיו “רובוט-לשמה”. אני מתוכנת לעשות מצוות אז אני עושה אותם בלי הרגש. זה לא ככה.
הערה: אחרי שאתה עושה משהו טוב, פתאום מגיעה המחשבה הזאת של “איזה טוב עשיתי”, שהורסת לך. עד שעשית טוב, מגיעה המחשבה הזאת והורסת את הטוב. מה אני עושה, אני בעצם אומר למחשבות, זוזו הצידה, אתן מפריעות לי… לכוון את המחשבות זה כל העניין.
דוד אגמון: צריך לכוון ואפילו להגיד תמיד, אני עושה את זה בשבילך (הקב”ה), אני שמח ששלחת לי את זה, אני שמח ששלחת לי את המצווה הזאת, אני יודע שזה אתה, אני מזהה אותך…
שנזכה להשפיע לזולת ולהשפיע לקב”ה. שנזכה לבדוק את עצמנו ובאמת להתחיל לטפס בכיוון הזה – לשם שמיים, לשמה. זה נראה רחוק. מעטים הגיעו במשך הדורות. אבל אנחנו דור הגאולה ולנו יש את כוח הרבים, ויש לנו את תורתו של בעל הסולם – הדרכה כזאת עם דגש על כמה חשוב הלשמה וכמה חשובה ההשפעה, עם נוסחאות מדויקות של איך להגיע לדבקות, לתכלית של האדם. קיבלנו מתנה אדירה, תורתו של בעל הסולם. תחזרו, תשנו את הדברים האלה. אלה דברים כל כך מדויקים ובעזרת השם אנחנו נצליח.
מוקדש לרפואת קרן נעמי בת עפרה, בתיה בת ויקטוריה בתוך חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת הרב אברהם ברנדוויין בן לאה זצ”ל
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.