מתוך לימוד קבוצתי במאמר ‘מתן תורה’ של הרב אשלג, ‘בעל הסולם’, דיון ושאלות תשובות עם הרב דוד אגמון
התכוונות מחודשת:
הלימוד במאמר הזה סובב על המצווה של ‘ואהבת לרעך כמוך’. מצווה של אהבת האדם השני ממש כמו שאני אוהב את עצמי. מה שנקרא בלשון של הרב אשלג, בעל הסולם,מצוות השפעה, לעסוק בהשפעה לזולת. במקום לחשוב מה אני יכול לקבל, לחשוב מה אני יכול לתת.
למה צריך ללמוד את זה כל כך לעומק? כי גדלנו עד עכשיו בסביבה שלימדה אותנו את ההיפך מזה. לימדה אותנו לקחת. לימדה אותנו להשיג… לקבל כל מה שאנחנו יכולים מהשני. אנשים מתחתנים ולפני החתונה חושבים מה השני יוכל לתת לי, מסתכלים על השני כאיזה ברז כזה, האם הוא יפה, מקושט, האם יהיה לי נעים להסתכל עליו, ומה הוא יכול לתת לי הברז הזה. כל הגישה של תורת הקבלה היא הפוכה לגמרי. ‘ואהבת לרעך כמוך’. תסתכל על האדם הזה ותראה אם אתה תוכל לאהוב אותו, האם אתה תוכל להעניק לו, האם אתה תוכל להשפיע לו, האם אתה תוכל להיות הברז שלו ומקור ההשפעה שלו. תתארו לכם שזוג מתחתן ואלה האידאלים שיש להם בראש. לשם זה הם מקימים את הבית. לשם זה הם מתחתנים. הוא חושב מה הוא יוכל להשפיע לה, והיא מה היא תוכל להשפיע לו. תחשבו איזו זוגיות זו תהיה. בקבלה זה נקרא אינסוף. אינסוף אור. כי בבריאה יש אינסוף אור. הכל תלוי איך אנחנו מתחברים אליו. אם אנחנו מתחברים אליו נכון, ונכון זה בדרך של השפעה, לא של קבלה רק לעצמי, אז יש אינסוף אור, אנחנו נהיים צינור, צינור לשפע.
בגלל שגדלנו בחברה שמשדרת תדרים הפוכים לגמרי, אז צריך ללמוד… וזכינו שיש לנו את תורתו של הרב אשלג, בעל הסולם, שמלבד הגדולה והגאוניות שלו בתחום הקבלה, הוא גם כתב כתבים חברתיים שבראשם הספר הזה, “מתן תורה”. הרב אשלג מדריך אותנו כיצד להתבונן במציאות שלנו מחדש, במציאות האדם, במציאות החברה, במצוה של ‘ואהבת לרעך כמוך’.
המון אנשים אומרים, “משהו לא בסדר”. אנשים במצוקה, בדיכאון, לא מרוצים, אין להם כוח יותר להמשיך. באמת צריך לעצור ולהתבונן במצב של החיים שלנו. אבל אם אנחנו עושים את זה באותם כלים שהיו לנו קודם, אנחנו לא נגיע לשום דבר. מטרת הלימוד הזה היא לרכוש כלים חדשים ולהתבונן בעצמנו מחדש, לדבר על הדברים ולפתוח אותם. מתוך זה כבר תצמח תועלת גדולה. כל אחד יוכל להפוך להיות שליח של הדבר הזה. בשביל זה צריך ללמוד ולהבין מה זאת המצווה של ‘ואהבת’, שרבי עקיבא אומר שזה כלל גדול בתורה. הרב אשלג בא ואומר, יש בסך הכל מצווה אחת שהיא מצוות השפעה לזולת. זה מסכם את הכל.
אדם הראשון, גם לו הייתה בסך הכל מצוות עשה אחת, לאכול מכל פרי עץ הגן, ואנחנו עכשיו בגמר התיקון בסוף של 6,000 שנה של תיקון העולם, אנחנו לפני עידן חדש, ושוב מצטמצמים למצווה אחת עיקרית, מצוות השפעה, ‘ואהבת’, וצריך ללמוד איך עושים את זה.
העניין שמי שלא טעם אף פעם בננה, לא יעזור אם אתן לו שלוש שעות הרצאה על בננה, איזה טעם מיוחד יש לה, איזה סיבים… עד שהוא לא יטעם הוא לא ידע מה זאת בננה. אנחנו פה לעשות איזושהי חשיפה לעניין ההשפעה, לתת טעם. שכל אחד יגיד, אולי אנסה, אדחוף את עצמי, אבדוק איפה אני משפיע, איפה אפשר לקחת את זה עוד קדימה. ולמה אני לא מרגיש את מה שדוד מדבר עליו, האם אני עושה השפעה מדויקת, מה זה ‘ואהבת’, איך עושים את זה במדויק.
שמעתי משפט מהרב שליט”א, שסיכם לי את כל מה שדיברנו עליו עד עכשיו. ככה זה, הרב יש לו משפטים מדויקים שיוצאים ככה בחצי הזווית, וזה מסכם פרקים שלמים. אז תקשיבו לזה טוב, זה יכול לחסוך לעם ישראל שעות רבות של פסיכולוגיה… הרב אמר ככה, “רק ברגע שבנאדם מפסיק להתעסק עם עצמו, הוא יכול להתחיל לשמח אחרים”. זהו. פשוט. כל עוד הפרוז’קטור שלי מופנה אלי – נוח לי, לא נוח לי, חם לי, קר לי, מה אמרתי, מה אוכל, וכו’, אימפריה של אגו, כל עוד הפרוז’קטור מופנה אלי, אני לא ממש יכול להשפיע, לא ממש יכול לראות איזו טובה אני יכול לעשות בשביל השני, אני לא ממש יכול להיטיב עם השני. ברגע שאני מסובב את הפרוז’קטור החוצה וקולט שאני פה בשביל להועיל, בשביל להשפיע, אז, השמים הם הגבול.
המשך לימוד:
אות י”ג: “ואםאמנם נמצאים ב’ חלקים בתורה: א’, מצוות הנוהגות בין אדם למקום ית’, ב’, מצוות הנוהגות בין אדם לחבירו. הנה שניהם לדבר אחד מתכוונים דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו ית’ כמבואר.
ולא עוד, אלא אפילו הצד המעשי שבשניהם הוא ג”כ בחינה אחת ממש, כי בשעה שעושה מעשהו “לשמה” ולא לשום תערובות של אהבה עצמית דהיינו בלי שום הפקת תועלת של משהו בעדו עצמו, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו, בין אם הוא עובד לאהבת חברו בין אם הוא עובד לאהבת המקום ית’.
משום שחוק טבעי הוא לכל בריה שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו הוא אצלו כמו דבר ריק ובלתי מציאותי לגמרי, וכל תנועה שאדם עושה לאהבת זולתו הוא עושה זאת בעזרת אור חוזר ואיזה גמול שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו, ולפיכך, אין מעשים כגון אלו יכולים להקרא בשם “אהבת זולתו” משום שנידון על שם סופו, ודומה לשכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף ומכל מקום אין מעשה השכירות נחשב לאהבת זולתו.
אולם לעשות איזו תנועה וטרחה משום אהבת זולתו לגמרי, דהיינו בלי ניצוצי אור חוזר ושום תקוה של איזה גמול שישוב אליו, זהו מצד הטבע לגמרי מן הנמנעות. ועל כיוצא בזה אמרו בתיקוני הזהר על אומות העולם,כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין.פירוש, כל מה שהמה מתחסדים עם חבריהם או בעבדות אלהיהם אין זה משום אהבת זולתם אלא משום אהבה עצמית, והוא משום שדבר זה הוא מחוץ לדרך הטבע כמבואר.
וע”כ רק מקיימי התורה והמצוות מוכשרים לדבר זה, שבהרגילו את עצמו לקיים את התורה והמצוות לעשות נ”ר ליוצרו, אז לאט לאט נפרש ויוצא מחיק הבריאה הטבעית וקונה טבע שני, שהיא אהבת זולתו האמורה.
וזהו שהביא לחכמי הזוהר להוציא את אומות העולם מדבר אהבת זולתם מכל וכל. ואמרוכל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין,משום שאין להם את ענין העסק בתו”מ לשמה, וכל דבר העבדות לאלהיהם הוא משום שכר והצלה בעוה”ז ובעוה”ב כנודע, ונמצא גם עבדותם לאלהיהם הוא משום אהבה עצמית. וממילא לא תארע להם לעולם שום פעולה שתהיה מחוץ למסגרת גופם עצמם, שיוכלו להתרומם בשבילה אפילו כחוט השערה ממעל לקרקע הטבע”.
אנחנו בעמוד ל”א, אות י”ג. דנים האם הקיום של מצוות ‘ואהבת’ הוא בגדר האפשרי בכלל. זאת שאלה. הרב אשלג כותב בתחילת המאמר דברים עמוקים מאוד, שאופן קיום המצווה זה על פי החוקים של עבד עברי. חז”ל אמרו, “כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו” (מסכת קידושין). התורה מלמדת שאם יש לך עבד עברי אתה חייב לקיים את הפסוק “כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ” (דברים ט”ו, ט”ז). לדוגמא, אם יש לך כרית אחת, אתה מחויב לתת אותה לעבד. ואם יש לך כרית אחת ואתה שם אותה בארון ושניכם לא ישנים עליה, זו מידת סדום. ‘ואהבת’, בקוטב שלה, זה כמו עבד עברי. אני מחויב לדאוג לרווחה ולטוב של הזולת לפני שאני דואג לעצמי, ואני חייב לדאוג כך לרווחת כל אחד ואחד מישראל. לכן הוא שואל בתחילת המאמר, האם זה אפשרי בכלל לקיים את המצווה הזאת? הוא גם שואל איך יכול להיות שהמצווה הזאת של ‘ואהבת’, שהיא בין אדם לחברו, כוללת גם את כל המצוות שבין אדם למקום? בשביל זה הוא מסביר למה בכלל ניתנו לנו התורה והמצוות.
בעצם צריך להבין שהתפיסה שלנו של האלוקות היא ברובה די ילדותית. התפיסה שיושב שם למעלה הקב”ה ועושה אתנו חשבונות. צריכים איכשהו להשתחרר מזה ולהבין שבבורא עצמו אין לנו תפיסה כי הוא כ”כ גדול, כי הוא אינסופי. במה יש לנו תפישה? בפעולות שלו. שהפעולות שלו זה האור שלו והאור שלו זה אור אינסוף. לכן גם בעל הסולם שואל שם, אז מה איכפת לו לקב”ה אם אני שוחט את הכבשה שלי מפה או מפה, ולמה מדקדקים איתי בפרטים הקטנים האלה? התשובה היא שהמצוות לא ניתנו בשביל הקב”ה, האור לא צריך את המצוות שאני עושה פה. “אֲנִי הוי’ה לֹא שָׁנִיתִי” (מלאכי ג’, ו’). באור אין שינוי והוא תמיד מלא והוא תמיד טוב. אלא שהמצוות נועדו לזכך אותנו, לשנות אותנו. התפילה לא נועדה בשביל הקב”ה, הוא לא צריך את התפילה כדי לדעת מה אני צריך. אני עומד בתפילה כדי לזכך ולשנות את לבי, את הכלי שלי. כי אם יש לי כלי כזה או אחר, בהתאם לכלי, כמות האור, השפע, המים, שתוכל למזוג אלי.
זה מה שאומר רבי חנניה בן עקשיה, “רצה הקב”ה לזכות את ישראל” – לזכך אותם – “לפיכך הרבה להם תורה ומצוות” (אבות ו’ י”א). המטרה של כל העבודה היא לזכך אותנו. בעל הסולם מדגיש את העניין שהאדם צריך לעבור מקיום המצוות שלא לשמה, דהיינו, כשהוא עושה את זה עדיין במסגרת הטבעית שלו, בכלי הטבעי שאיתו הוא נולד בעולם, הכלי האגואיסטי שלו, מזה לעבור לקיום המצוות לשמה. כשיעבור את המדרגה הזאת, כשיתחיל לפעול, לחיות, לקיים מצוות לשמה, זאת תהיה בעצם הקפיצה הקוונטית הגדולה בהתפתחות שלו.
אמנם אדם חייב להתחיל לעבוד שלא לשמה כדי להגיע לשמה. אין לו ברירה. כל העבודה של האדם בתחילת הדרך היא שלא לשמה. הוא עובד עם הרצון לקבל. אין לו חומר אחר. הוא בא לשיעורים כי זה עושה לו נעים, כי אולי יכיר אנשים נחמדים, כי ירגיש חשוב אחרי זה כשיסביר לחברים ויוכל לזרוק איזה וורט קטן בשולחן שבת. החשיבות שבלעבוד שלא לשמה היא כי בעצם קיום הפעולות האלה יש סגולה שיכולה להביא אותו בסופו של דבר לשמה. מי שברא אותנו ידע איזה פעולות לתת לנו. הוא נתן לנו 613 עצות, תרי”ג עצות, כך קורא להם הזוהר (פרשת יתרו), עצות איך להתחבר, איך להידבק באור, איך להיות אדם שלם. לכן חז”ל אמרו, “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה” (מסכת סנהדרין). אלא שצריך להיזהר, כי אם זה נשאר ברובד האגואיסטי, שלא לשמה, אז אותו סם חיים יכול ח”ו להפוך בסופו של דבר להיות סם המוות. אבל לא נדבר על זה עכשיו, זה כבר יתפרש במקום אחר.
שאלה: למה אנחנו מדברים על לשמה, אם זה כל כך רחוק?
דוד אגמון: כי כשאת יוצאת לדרך את צריכה נקודה באופק. אם אדם יוצא למסע בצבא הוא חייב נ”צ (נקודת ציון). אם אדם יוצא למסע רוחני, זה כבר לא חיפוש כללי ונדודים בעולם, “רוחני” כזה… יש פה הנחיה מדויקת, הרב אשלג חוזר בכל הכתבים שלו, שעליך לדעת שאתה אמור להגיע לדבקות, לעבודה לשמה, ולשם אתה צריך ללכת… ומפה לשם יש קו אחד ישר. בסדר, נכון, זה רחוק. זה אומר שלא אצא למסע הזה?
בואו נמשיך בלשונו של בעל הסולם: “ואם אמנם נמצאים ב’ חלקים בתורה: א’, מצוות הנוהגות בין אדם למקום ית’, ב’, מצוות הנוהגות בין אדם לחבירו. הנה שניהם לדבר אחד מתכוונים דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו ית’ כמבואר”. מטרת שניהם בסופו של דבר להביא את הנשמה בחזרה לדבקות באור שממנו היא נחצבה. “ולא עוד, אלא אפילו הצד המעשי שבשניהם הוא ג”כ בחינה אחת ממש, כי בשעה שעושה מעשהו ‘לשמה’ ולא לשום תערובות של אהבה עצמית דהיינו בלי שום הפקת תועלת של משהו בעדו עצמו, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו, בין אם הוא עובד לאהבת חברו בין אם הוא עובד לאהבת המקום ית'”. הוא פשוט עובד. הוא פשוט אוהב, וברגע שהוא אוהב, זה כבר לא משנה אם זה המוכר בקיוסק, או זה הקב”ה, פתיחת ההיכל, או כל רגע ורגע בחיים, זה נהיה הכל אחד. למה? כי המטרה היא לשנות את העובד, לשנות אותך, לזכך אותך. ואם אתה באמת מתחיל להתכוון ללשמה הזה, אתה תראה.
“משום שחוק טבעי הוא לכל בריה שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו הוא אצלו כמו דבר ריק ובלתי מציאותי לגמרי…“ גם מה שנקרא אמפתיה כביכול, שאתה מרגיש את הזולת, אומר בעל הסולם, אתה בעצם לא מרגיש את הזולת. המציאות היא כ”כ סובייקטיבית, האדם כ”כ ספון בתוך עצמו. “וכל תנועה שאדם עושה לאהבת זולתו הוא עושה זאת בעזרת אור חוזר ואיזה גמול”… זה שונה מעט מהמושג של אור חוזר מספרי הקבלה, כאן זה במשמעות של גמול… “שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו”… כל הזמן אנחנו חושבים על התועלת. אם אני אהיה נחמד לאשתי, אז היא תהיה נחמדה אלי… כל הזמן עושים חשבונות, הנהלת חשבונות… גם לא במודע אנחנו עושים את זה, כי זה הטבע שלנו, זה החוק.
“ולפיכך, אין מעשים כגון אלו יכולים להקרא בשם “אהבת זולתו” משום שנידון על שם סופו, ודומה לשכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף ומכל מקום אין מעשה השכירות נחשב לאהבת זולתו”. שאם למשל אני עובד אצל משה, לא יגידו עלי, דוד הזה, איזו נתינה, איך הוא קורע את עצמו בשביל משה, כי בסוף היום אני אקבל את הכסף שמגיע לי. כל עוד אני בחשבונות של גמול, בין אם ביודעין או לא, כל עוד אני תקוע בשלא לשמה הזה, לא הגעתי למה שהתורה מכוונת אותי באהבת הזולת.
“אולם לעשות איזו תנועה וטרחה משום אהבת זולתו לגמרי, דהיינו בלי ניצוצי אור חוזר ושום תקוה של איזה גמול שישוב אליו, זהו מצד הטבע לגמרי מן הנמנעות”. נאמר על חסד עם המתים, שזה חסד של אמת. למה? כי הם לא יחזירו לך שום גמול כביכול. תראו, כתבי בעל הסולם, זה לא קל, זה מאוד ישיר ולא מתפשר. זה להסתכל במראה ולראות מה בדיוק מה קורה שם בפנים. זה נקי. הוא מסביר, אדם לא יכול לעשות שום תנועה אם אין לו מזה איזושהי קבלה. הקבלה זה הדלק לתנועה. “ועל כיוצא בזה אמרו בתיקוני הזהר על אומות העולם, כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין”. “אומות העולם” תמיד זה סימן גם לאומות העולם עצמן, וגם משל על הגוף. יש לביטוי הזה שתי בחינות, בפשט ובפנימיות. “פירוש, כל מה שהמה מתחסדים עם חבריהם, או בעבדות אלוהיהם, אין זה משום אהבת זולתם אלא משום אהבה עצמית, והוא משום שדבר זה הוא מחוץ לדרך הטבע כמבואר”. מה מחוץ לטבע? אהבת הזולת זה מחוץ לטבע של העולם הזה.
שאלה: כמה אנשים אתה מכיר שהגיעו לזה?
דוד אגמון: אחד…שניים וזה הרבה. אבל יחסית אני מכיר הרבה אנשים שהם בדרך, ושיש בהם את ההתנוצצות של הדבר הזה. את האפשרות של הדבר הזה שיכול לקרות… וזה המון.
שאלה: זה תיקון האדם?
דוד אגמון: זה בעצם תיקון האדם. הוא יוצא מהטבע שלו. יוצא מהטבע של העולם הזה. מה שאמרו לנו שנים, זה הטבע שלך, זה האופי שלך, זה המפה האסטרולוגית שלך, לא יוצאים מזה… הקב”ה אומר לאברהם, בא, בא, צא מהאוהל, צא מהאצטגנינות שלך, מהמפות האסטרולוגיות שלך, אני מעלה אותך מעל השמש, מעל נפטון, מעל שבתאי, מעל הטבע של שבעת הימים ושבעת הצלילים, מעלה אותך מעל זה…
תלמיד: זה היה רגע גדול.
דוד אגמון: אברהם אבינו עשה מסירות נפש גדולה בשביל זה… אבל כן, זה היה רגע, והוא נדבק, הקב”ה הראה לו איך יוצאים מהטבע, ובעל הסולם מלמד אותנו איך עושים את זה גם. הוא מכוון אותנו אל הדבר הזה.
אומות העולם לא קיבלו תורה ומצוות והם לא יכולים לצאת בכלל מהחסד שהם עושים רק למען עצמם. על זה רבי שמעון בר יוחאי צעק. הרי, הוא ישב בירושלים עם עוד שלושה תנאים, והם דיברו על הרומאים, ואחד התנאים אמר, “איזה שבילים הם סללו, איזה חנויות, “איי-אם פי-אם”, אפשר לקנות כל הלילה, איזה יופי עשו פה תרבות!” רבי שמעון לא אמר, “גויים”, לא אמר “מגעילים”, רק אמר: “כל מה שהם עשו לעצמם הם עשו, כדי לפאר את שמם, להיטיב לעצמם, לקחת מיסים מאלה שעוברים על הגשרים שלהם”. אז רדפו אחריו והוא היה צריך לברוח למערה… והנה בזכות זה קיבלנו את ספר הזהר. בזכות אותם רומאים… תראו מה זה, לכל אחד יש את התפקיד שלו.
“וע”כ רק מקיימי התורה והמצוות מוכשרים לדבר זה, שבהרגילו את עצמו לקיים את התורה והמצוות לעשות נ”ר ליוצרו, אז לאט לאט נפרש ויוצא מחיק הבריאה הטבעית וקונה טבע שני, שהיא אהבת זולתו האמורה”. עכשיו הוא החליט שהוא מתפלל שחרית ויהי מה. הוא מניח תפילין בבוקר ויהי מה. הוא עושה את זה בשביל הקב”ה, כי הוא הבין שיש בורא לעולם והבורא מצפה ממנו שיעשה את זה, והוא עושה את זה כל יום בקביעות. מה חסר בזה? הכוונה. הוא צריך לכוון שהוא באמת עושה את זה לשם שמים. הוא צריך להתאמן גם על הכוונה, לא רק על המעשים. כי אם זה רק המעשים, זה כמו חמורים שאוכלים קש בלי לזכות בתבואה עצמה, בלי התוכן. “לעשות נ”ר ליוצרו”, זאת הכוונה. הוא מתאמן איך לעשות משהו באופן קבוע וסדיר ותמידי לחלוטין. לעשות נחת רוח ליוצר. אז קונה טבע שני.
“וזהו שהביא לחכמי הזוהר להוציא את אומות העולם מדבר אהבת זולתם מכל וכל. ואמרו כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, משום שאין להם את ענין העסק בתו”מ לשמה, וכל דבר העבדות לאלהיהם הוא משום שכר והצלה בעוה”ז ובעוה”ב כנודע, ונמצא גם עבדותם לאלהיהם הוא משום אהבה עצמית. וממילא לא תארע להם לעולם שום פעולה שתהיה מחוץ למסגרת גופם עצמם, שיוכלו להתרומם בשבילה אפילו כחוט השערה ממעל לקרקע הטבע”. זה כמו שאתה קופץ באוויר, לרגע אתה מבטל את כוח המשיכה. בעל הסולם אומר כאן, כשבן אדם פועל את הפעולה של המצוות… יש סגולה פנימית. אם גם יעשה את המצוות וגם יכוון לעשות נחת רוח ליוצרו, מדי פעם הוא יקפוץ כחוט השערה, הוא יתנתק מהקרקע, מהטבע שלו. הטבע הזה שהוא לא יכול לזוז ממנו. ואם הוא יעשה את זה מספיק זמן, ועל זה הרמח”ל כותב, על זריזות ועיקשות ועקביות, זה הכוח של יעקב, “אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם” (איוב י”ד י”ט), אם הוא ימשיך לעשות את המעשים עם הכוונה, בסופו של דבר יגיע לנקודה! יגיעה ללשמה הזה! מובטח לו! יגיע לדבקות!
בליקוטי מוהר”ן אומר רבי נחמן שאנחנו לא יודעים שכרן של תפילות. לפעמים אדם מגיע בבוקר לבית הכנסת, ויש אורות, הכל זורם, שירה יוצאת לו מהפה, וככה מרחף הוא הולך לעבודה. יש פעמים שהוא בקושי מצליח לגרור את עצמו לבית כנסת ובקושי מסיים את התפילה. רבי נחמן אומר, אנחנו לא יודעים איזו תפילה היתה יותר משמעותית, וסביר להניח שזאת שהוא התאמץ בה והייתה בקושי… הייתה יותר גדולה. למה? כי הוא יצא מהטבע של עצמו. הוא יודע שהוא מצווה לעשות את זה, ולכן הוא עושה את זה. אמנם הכוונה צריכה להיות, להיכנס לבית כנסת, ולהגיד… אני פה בשבילך. הנה השעה וחצי הראשונות של היום שלי, הנה אני בשבילך, בכוונה לעשות לך נחת רוח… וזה יעבוד טוב יותר בימים שאין לך חשק. כי בימים שיש לך חשק, הוא משפיע לך חשק, ויש לך הנאה בזה. נראה אותך עושה את זה כשאין לך הנאה, ואולי תוך כדי אתה גם יכול להגביר את השמחה שלך, ואתה משתדל לעשות שם את ה”אקסטרה מייל”. כמו עם הבעש”ט, שיצאה בת קול ואמרה לו, איבדת את כל העולם הבא שלך. אז הוא מאוד שמח. הוא אמר, עכשיו אני יכול לעשות את כל מה שאני עושה באמת לשם שמיים, ולא כדי לשמור על הפיקדונות שלי, אלה ששמרתי לעולם הבא.
דבר אחרון להפעם. בפסקה הבאה הוא יגיד דבר עצום, “וכל שעושה מחמת הרגל, כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת”. צריך להתעורר כל הזמן. אם אתה עובד בתוך קבוצה, הקבוצה תדאג שאתה תתעורר. אם יש לך רב אמיתי, הוא יעורר אותך. להתעורר זה לבדוק את המעשים, האם אני עושה אותם על אוטומט? כי אפשר להניח תפילין על אוטומט שבעים שנה. אם אתה מרגיש שאתה עושה את זה מתוך הרגל ומוכרות מוחלטת, פתח את אחד הספרים הקדושים, תכניס דעת חדשה, תכניס מוחין חדשים. בכל מקצוע – ספר, מעצב אופנה, אפילו רופא… העיון במגזינים מקצועיים חדשים מכניס מוחין רעננים לתחום העבודה שלו, והוא מתחדש.
אם אתה רואה שנטילת הידיים שלך מתחילה לחזור על עצמה והיא שגרתית, והתחלת להפוך, במחילה, למסורתי, שנקרא מסור-T, כי זה מתחיל לנסר בדיוק את הענף שאתה יושב עליו, אז אתה צריך להכניס רוח חיים חדשה לתוך העבודה. אתה לא צריך לברוח עכשיו להינדואיזם כדי למצוא את האור שבך. אם הנטילה משעממת אותך, סימן שאתה לא מכוונן. איך תתכוונן? תכניס מוחין חדשים. טבע מלשון מטביע, כי הוא מטביע אותנו כל יום מחדש.
אם אתה מרגיש רגילות בתפילה, תחליף בית כנסת, תתפלל במקום אחר, תפתח ספר חדש על תפילה שעדיין לא קראת, או פתאום תגיד, היום אני לא מתפלל בבית הכנסת, היום אני מתפלל על חוף הים. אבל את התפילה, את נטילת הידיים, את המצוות, אני אמשיך לעשות כי אין לנו דרך אחרת לצאת מהטבע של העולם הזה.
בן אדם, בכל דבר, גם בזוגיות, בעבודה, במשרד, ובעבודת השם, בן אדם צריך לנער את עצמו כל הזמן. מה זה ראש חודש? חודש מלשון התחדשות. לעצור להגיד הגעתי לנקודת ציון, צריך להתחדש, אבל להתחדש על אמת. לא רק לקנות חולצה חדשה. אפשר גם… הבורא מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. אנחנו צריכים להתחדש. הבנאדם זה הנברא היחידי שיש לו את היכולת להגיד: שום דבר לא מתחדש לי, אני לא מתחדש, משעמם לי… כאשר ידוע שכל הבריאה מתחדשת כל הזמן, אפילו כל התאים בגוף מתחלפים. העננים לא נראים היום כמו שהם יראו מחר. האריז”ל אמר, לא הייתה מאז בריאת האדם תפילה אחת זהה וגם לא תהיה.
אנחנו צריכים בעזרת השם לקחת את הדברים האלה ולקפוץ מעל הטבע שלנו ולהיות ערניים. שנזכה לקחת את הדברים ולראות איך אנחנו מזיזים אותם לכיוון הזה. עוד נדבר על זה בפעם הבאה.
מוקדש לרפואת קרן נעמי בת עפרה, בתיה בת ויקטוריה בתוך חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת הרב אברהם ברנדוויין בן לאה זצ”ל
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.