פרשת ‘מטות מסעי’ לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה
מבוכת הימים האלה
בכל ההיסטוריה האנושית לא היה כדבר הזה שאומה שלמה נקבצה מכל קצוות תבל ושבה אל ארצה אחרי אלפיים שנות גלות. במובן מסוים, הפלא הזה גדול אפילו מהנס של יציאת מצרים, שם כתוב, “הֲנִסָּה אֱלֹקִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים… כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם השם אֱלֹקֵיכֶם בְּמִצְרַיִם” (דברים ל'”ד ד’). במצרים יצא עם ישראל מתוך העם המצרי בלבד, ואילו בדורנו היציאה היתה כמעט מכל העמים אשר על פני כדור הארץ. במשך עשורים ספורים עם ישראל פרה ורבה, התעצם מאוד, בנה ישובים וערים גדולות. תוך זמן קצר חלה כאן התפתחות בכל תחום אפשרי, מלימוד התורה ועד פיתוח טכנולוגיות חדשניות. המסלול אל הגאולה השלמה נראה מבטיח יותר מאי פעם. אולם, בעת האחרונה נראה שמתקיים בנו יותר ויותר הפסוק, “וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה” (אסתר ג’ ט”ו). כל המתבונן במצב העם רואה שלצד הצמיחה והשגשוג הכמעט על-טבעי, ישנם גם בלבול, אובדן דרך ומבוכה גדולה. ביציאת מצרים כתוב, “וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ, סָגַר עֲלֵיהֶם, הַמִּדְבָּר” (שמות י”ד ג’) רש”י אומר, “נבוכים – כלואים ומשוקעים”. עם ישראל בעת הזאת כלוא ומשוקע במסלול חיים אשר באופן טבעי נראה כדרך ללא מוצא. מה שנדרש במצב כזה, זה לעצור ולחשב מסלול חדש.
טבע העולם
אובדן דרך ומבוכה אינם רק נחלת הדור שלנו. בכל הדורות נאלצו בני האדם להתמודד עם האופי המתעתע של העולם הזה. בספר ‘מסילת ישרים’ אומר הרמח”ל שהעולם עצמו דומה, “לְגַן הַמְּבוּכָה”, והוא מסביר, זהו “הַגָּן הַנָּטוּעַ לִצְחוֹק הַיָּדוּעַ אֵצֶל הַשָֹּרִים, שֶׁהַנְּטִיעוֹת עֲשׂוּיוֹת כְּתָלִים כְּתָלִים, וּבֵינֵיהֶם שְׁבִילִים רַבִּים נְבוּכִים וּמְעוֹרָבִים – כֻּלָּם דּוֹמִים זֶה לָזֶה, וְהַתַּכְלִית בָּם הוּא לְהַגִּיעַ אֶל אַכְסַדְרָה אֶחָד שֶׁבְּאֶמְצָעָם”. בין מדעת ובין שלא מדעת, כל בני האדם אמורים להגיע אל התכלית, אל פקיחת עיניים וגילוי של האלוקות הנסתרת בעומק השבילים. אלא, הבעיה ידועה, “הַשְּׁבִילִים הָאֵלֶּה, מֵהֶם יְשָׁרִים וּמַגִּיעִים בֶּאֱמֶת אֶל הָאַכְסַדְרָה, וּמֵהֶם מַשְׁגִּים אֶת הָאָדָם וּמַרְחִיקִים אוֹתוֹ מִמֶּנָּה. וְאָמְנָם הַהוֹלֵךְ בֵּין הַשְּׁבִילִים, הוּא לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וְלָדַעַת כְּלָל אִם הוּא בַּשְּׁבִיל הָאֲמִיתִּי אוֹ בַּכּוֹזֵב, כִּי כֻלָּם שָׁוִים וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם לְעֵין הָרוֹאֶה אוֹתָם”.
בדור הזה יותר מאי פעם נראה כי רבים נתקעו בשביל זה או אחר. אלה החושבים שכבר הגיעו לכל מה שיש לעולם הזה להציע. אלה ששכחו לגמרי שהם נמצאים במבוך ויש תכלית לכל המסע הזה. גם אלה שעדיין זוכרים משהו מהתכלית עומדים נבוכים מול ההסתרות ואי הודאות של שבילי המציאות הנוכחית. העניין הוא, כפי שאומר הרמח”ל, “מִי שֶׁעֲדַיִין לֹא מָשַׁל בְּיִצְרוֹ, הוּא בְּתוֹךְ הַשְּׁבִילִים – לֹא יוּכַל לְהַבְחִין בֵּינֵיהֶם”, איזהו השביל שיוביל אותו אל היעד הטוב ואיזהו השביל שירחיקהו. אם האדם עדיין טרוד ביצר הרע שלו, ברצון עצמי שלו, בחיפוש תענוגות חולפים וסיפוק עצמי בעולם ההבל, אזי אין סיכוי שיבחין בשביל האמיתי המוביל לאכסדרה. הוא יבנה בניינים, יטרח להשיג קניינים, יעמול לשווא ויבזבז את חייו תקוע מול איזה מסך אשלייתי בעומק השבילים.
עצה טובה
אלה שכבר הצליחו לצאת מהמבוך נותנים עצה טובה למתהלכים בו, “בּוֹאוּ חֶשְׁבּוֹן – בּוֹאוּ וּנְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם”. אומר הרמח”ל, “כִּי כְבָר הֵם נִיסּוּ וְרָאוּ וְיָדְעוּ – שֶׁזֶּה לְבַדּוֹ הוּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִיתִּי לְהַגִּיעַ הָאָדָם אֶל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר הוּא מְבַקֵּשׁ – וְלֹא זוּלַת זֶה!“. העצה הטובה היא קודם כל לעצור מהמרוץ בשבילים, להתבונן בתכלית ולערוך חשבונו של עולם – מה מספר שנותינו, מה התכלית של כל זה, מה חשוב ומהותי ומה פחות וכו’. כל הצלת האדם תלויה במידת ההתבוננות שהוא דואג לעשות במהלך כל מה שעובר עליו בגן המבוכה. כפי שמסכם הרמח”ל, “כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת מִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ תָּמִיד בְּכָל זְמַן, וּבִזְמַן קָבוּעַ לוֹ בְּהִתְבּוֹדְדוֹ – מַה הוּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִיתִּי לְפִי חֹק הַתּוֹרָה שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לִילֵךְ בּוֹ. וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא לְהִתְבּוֹנֵן עַל מַעֲשָׂיו אִם הֵם עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אִם לֹא, כִּי עַל יְדֵי זֶה וַדַּאי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ נָקֵל לִיטָּהֵר מִכָּל רַע וּלְיַישֵּׁר כָּל דְּרָכָיו. וּכְמוֹ שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר… “נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקוֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד השם”(איכה ג’ מ’)“. התשובה היא המהלך למצוא מחדש את השביל המוביל אל האכסדרה השוכנת אי שם בפנימיות המבוך של חיינו. פרשות מטות מסעי מדריכות אותנו איך לחשב מסלול חדש ולשוב אל דרך המלך.
חסד השם
ארבעים שנה הלכו בני ישראל בשבילי המדבר בדרך ממצרים אל האכסדרה הטובה שבארץ האבות. חלק מהשבילים הם עברו בהתרוממות רוחנית אדירה וחלק בתלונות וייאוש מדרכם הארוכה. פרשת מסעי מסכמת בסקירה אחת את כל השבילים והמסעות ומציירת תמונה מרשימה של סה”כ ארבעים ושתיים מסעות. רש”י אומר למה נכתבו המסעות הללו, “להודיע חסדיו של מקום, שאעפ”י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה”. דהיינו, להראות שגם כאשר נגזרת גזרה קשה כמו גזרת השהות במדבר, הקב”ה ממשיך להשפיע חסדים על עם ישראל. רש”י מוסיף, “ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות אמר לו כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך וכו'”. מפירוש זה רואים שההטבה היתה לא רק בתמונה הכוללת, אלא בכל מסע ומסע. אפילו אותם השבילים שנראו סתומים ואותן המבואות המביכות, לכל מסע ומסע היה חלק וחשיבות ברפואת הבן. לעיתים נראה כי העולם הזה הוא כולו צרה וכאב, ממש מחלה ללא מרפא, אלא יידע האדם ויאמין שהקב”ה משגיח עליו ומסובב הכל לטובתו המוחלטת, לשם ריפוי נשמתו.
מסעות האדם
ידוע ללומדי הקבלה כי בעומק ענין ארבעים ושתים המסעות מסתתר שם קדוש. שם בן מ”ב (ארבעים ושתיים) אותיות המופיע בתפילה הידועה של רבי נחוניא בן הקנא, תפילת ‘אנא בכח’. השם הקדוש הזה ידוע בפי המקובלים כ’שם המעלה’, שבסגולתו להעלות את כל ניצוצות האור הקשורים לנשמת האדם. גם במדבר הגדול שהלכו בו בני ישראל נפלו ניצוצות של קדושה. במסעותיהם השונים אספו בני ישראל את הניצוצות באמצעות שם מ”ב, וזה ודאי גם כן חסד גדול. כל מה שהיה נראה כמו נסיעה מקרית ממקום למקום היה למעשה חלק מסדר מסעות מושגח ומכוון לתועלת רוחנית עצומה.
הבעש”ט מביא את מ”ב המסעות מהכלל אל הפרט, “כל המ”ב מסעות, הם אצל כל אדם מיום היוולדו, עד שובו אל עולמו. להבין זה, כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו, בחינת יציאת מצרים כנודע”, כמו תינוק היוצא מהמייצרים של אמו בלידה, “אחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה”. ממש כפי שעם ישראל הגיעו בסיום המסעות אל ארץ ישראל. מוסיף שם הבעש”ט, “בודאי נכתבו המסעות בתורה, להורות הדרך הישר לאיש הישראלי, לידע הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו” (בעש”ט על התורה).
ללכת בצל האמונה
הפרשות מגיעות בפתחו של חודש אב. השם אב מעיד על תוכנו הרוחני של החודש ומלמד על מה צריך לשים דגש עכשיו כדי לתקן את החורבן הנורא שקרה בחודש זה. הרב שיינברגר שליט”א אומר, “חודש אב הוא חודש רגיש, בו מתגלה האבא של כל הטוב בעולם”(שיחות). בחכמת הקבלה אבא מקושר לספירת החכמה שהיא המקור לכל. כמו שנאמר, “כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ” (תהילים ק”ד, כ”ד). מסביר הרב שליט”א, “בגלל שאב מראה על חכמה זה כל כך רגיש, כי מצד אחד, “הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ” (קהלת ז’, י”ב), זה מקור החיים. מצד שני, אם משתמשים בחכמה בצורה לא נכונה זה יכול להרוס ולקלקל ח”ו. כמו שקרה עם חכמי בית המקדש בזמן החורבן שנאמר עליהם, “חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע, וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ” (ירמיהו ד’, כ”ב), שהיו חכמים עם הרע, להיטיב עם השקר” (שיחות). חכמת האב מתגלה בחודש הזה במלוא עוצמתה, כמו השמש החזקה של תקופה זו ולכן צריכים להיות רגישים וזהירים מאוד, שלא לשרוף ולהישרף חלילה מהאור הגדול הזה. האדם חייב לעבוד ולחיות בצל האמונה. כשמגיע עת של גילוי אור החכמה, יבוא האדם בפשטות ותמימות, לא מתוך התחכמות, אלא מתוך אמונה שלמה בטוב ומיטיב, האבא של הכל.
דרך של השפעה
מכלל האמונה זה להאמין שמי שמנחה אותי בשבילי החיים, לטוב ולמוטב, זה הקב”ה. כמו שמברכים בכל בוקר, “בָּרוּךְ אַתָּה השם אֱלקֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר”. תזכורת יומית חזקה שלמרות שאנו חושבים שזה אנחנו שמתכננים את השבילים בהם נפסע היום, למעשה משמיים כבר הוכנו לנו צעדינו במדויק. כמו שנאמר, “מֵהשם מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ, וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ” (תהילים ל”ז). הבעש”ט אומר, “האדם חושב שכל מקום שהוא הולך אליו זה לפי חפצו וענייניו, ובאמת הקב”ה מוליכו”, לטובתו. הבחירה היא איך יגיב כשיגיע אל אותם המקומות שיועדו לו, “לִהְיוֹת מִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ תָּמִיד בְּכָל זְמַןֹ… מַה הוּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִיתִּי לְפִי חֹק הַתּוֹרָה שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לִילֵךְ בּוֹ” (הרמח”ל). הקב”ה מביא אותנו לכל מיני מקומות ושם נבחנת הבחירה שלנו. אם האדם הגיע במסעות היום שלו אל מקום בו רבו מדברי לשון הרע, יעצור ויתבונן, הרי זה לא מקום על פי דרכה של תורה, ולכן יזרז את רגליו וייסע משם הלאה.
לצד האמונה צריכה להיות גם עבודת התבוננות גדולה, “בּוֹאוּ חֶשְׁבּוֹן”. אמנם, לא כל אדם בקיא בדרכי התורה כדי שיידע איך לנהוג בכל צעד וצעד. לכן, יזכור כל הזמן את הכלל הפשוט שאמר רבי עקיבא, ‘ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה’ (ב”ר פכ”ד). הרב אשלג סיכם את כל העבודה בפשטות מפחידה – יזכור האדם שבעצם יש רק מצוה אחת – מצות השפעה. השפעה זו דרכה של תורה. לכן החשבון של האדם עם עצמו הוא פשוט, האם במקום בו אני נמצא אני משפיע או מקבל. חובת האדם היא בכל רגע ורגע לבדוק את עצמו ואם צריך, לחשב מסלול חדש.
מוקדש לרפואת רועי בן נילי, פנחס בן מרים רבקה, ים בת לי, שושנה סוזן בת זוהרה דבורה, קרן נעמי בת עפרה, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו, ליאת דבורה בת אסתר בתוך שאר חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת לאה בת חיים ז”ל, עפרה בת עמנואל ז”ל ת.נ.צ.ב.ה
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.