פרשת ‘בא’ לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה
חירות מהאשליות
התורה היא נצחית ובכל דור ודור ולכל אדם ואדם יש את היציאת מצרים הפרטית שלו. בני אדם שבויים באשליות ומשועבדים לכל מיני דמיונות של העולם הזה. הפרשה מלמדת אותנו על כך ומראה לנו את הדרך איך לצאת מהאשליות והדמיונות ולחיות חיים של אמונה שלמה. בשיא הפרשה נאספים בני ישראל כולם יחד לצאת ממצרים, “וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף… וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת השם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”. כבר בתחילת שליחותו נאמרה למשה רבנו תכלית השחרור מהעבדות הנוראה, “וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ, בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה” (שמות ג’ י”ב). התכלית של יציאת מצרים היא לקבל תורה בהר סיני. התורה שכתוב עליה, “וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת” (שמות ל”ב ט”ו). “אל תקרא חרות אלא חירות” (אבות ו’ ב’). בהר סיני מקבלים חירות. לא להיות עבדים של פרעה ולא של שום כח אחר בעולם. הבורא ברא עולם שאמנם נראה כמו ציור ריאליסטי מאוד, אך זהו רק ציור ומטרתו היחידה היא לעזור לנו לגלות את הכח האחד שנמצא מאחורי כל הכוחות, להיות חופשיים מהעבדות לאשליות ולדמיונות בחיים שלנו.
אתה לא לבד במשימה
השחרור מאשליות העולם הזה הוא אתגר לא פשוט והוא מפגיש אותנו עם אחת האשליות הקשות ביותר, הדמיון שאנחנו פועלים לבד במערכה. לכן הפרשה פותחת בדברי השם אל משה, “בֹּא אֶל פַּרְעֹה”, וכבר ידועים דברי הזוהר הקדוש, “אמר רבי שמעון, עתה יש לגלות סודות שהם מתדבקים למעלה ולמטה. מה כתוב, בא אל פרעה, הלא, לך אל פרעה, היה צריך לומר, מהו בא?” (זוהר הסולם ‘בא’ ל”ו). לפני שלוש המכות האחרונות המוזכרות בפרשה, משה חושש מהעימות האחרון עם פרעה ולכן הקב”ה אומר לו, בא אל פרעה, אתה ואני נלך יחד. תזכור שאתה לא לבד. האשליה של ה’לבד’ מחלישה אותנו מאוד. לכן דוד המלך אומר, “גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי” (תהילים כ”ג ד’). בכל הבעיות והצרות שלך, ברגעים הקשים, בהתמודדויות עם יצר הרע הפנימי שלך, תדע שהקב”ה איתך. הוא ברא לך יצר רע, הוא העמיד שם את פרעה והוא גם זה שיעזור לך להתמודד איתו. זה הרי לא דבר פשוט לבא אל פרעה ולבקש שישחרר אותנו. אבל מי שרוצה להיות בן חורין חייב לעשות את זה, וחייב להשתחרר מהאשליה שהוא צריך לעשות את זה לבד. אתה לא לבד במשימה הזאת ואתה לא לבד אף פעם! “השם שֹׁמְרֶךָ, השם צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ” (תהילים קכ”א ה’).
אשליית העבדות
מצרים היתה ממלכה מלאה בכוחות כישוף. מסופר במדרש שבכל שער של מצרים היתה דמות של בעל חיים מסוים ואם עבד ניסה לברוח מאותו השער מיד כל בעלי החיים מאותו סוג שבשער זה החלו להשמיע את קולם וכך נודע דבר הבריחה. חז”ל אמרו, “מִתְּחִלָּה לֹא הָיָה עֶבֶד יָכֹל לִבְרֹחַ מִמִּצְרַיִם שֶׁהָיְתָה סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת” (מכילתא יתרו א’). למעשה אף עבד מעולם לא רצה לברוח ממצרים. הכישוף החזק של אותה ממלכה היה ש”מצרים זה הכי טוב שיש!”. כל העולם היה משועבד לרעיון של מצרים. מצרים היתה מרכז העולם, מרכז התרבות והמסחר, המקום הכי עשיר ועוצמתי בעולם. עד כדי כך שכולם האמינו שעדיף להיות עבד במצרים מאשר איש חשוב או פשוט בן חורין במקום אחר. הרב שיינברגר שליט”א אומר, “הטבע של הבן אדם זה שמה שהוא מתרגל אליו הוא מרגיש שהוא כבר לא יכול להסתדר בלי זה”(שיחה ‘בא’). לכן בכל פעם שיש לעם ישראל קושי במדבר הם מיד רוצים לחזור למצרים, “זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים” (במדבר י”א ה’). ממש כמו מה שהיה עם אמריקה במאה הקודמת. כל העולם האמין ש”אמריקה זה הכי טוב!”. תוצרת אמריקה, לא חשוב איזה זבל זה, זה הכי טוב. מוטב למכור בעגלות בקניונים באיזה מקום שכוח בארצות הברית מאשר להיות עם חופשי בארצנו. דרך שטיפת המח של הוליווד התמכרנו והשתעבדנו לרעיון של אמריקה. בני ישראל במצרים היו משועבדים לאשליה של מצרים. מצרים עודדה את הבהמיות שבאדם. להיות שבוי של תאוות ורצונות הגוף והנפש הבהמית. כך גם אנחנו משועבדים לאשליות של היצר הרע שלנו. “בעל הסולם” אומר, רע זה ראשי תיבות ‘רצון ‘עצמי’. אנחנו משועבדים לפרעה הפנימי שלנו, הרצון לקבל לעצמנו בלבד, האגואיזם שמשכנע אותנו שבלעדיו ובלי “הסחורה” שלו אנחנו לא נוכל לחיות.
דרך מילוט
הדרך שלנו להשתחרר מהעבדות היא להפך את הרצון לקבל שיהיה על מנת להשפיע. במאמר “מהות הדת ומטרתה” כותב “בעל הסולם”, “כי בשעה שהאדם ממאס כל קבלה עצמית ונפשו קצה בכל מותרות מתענוגי גופניים הקטנטנים וכבוד וכו’, נמצא שמטייל לחפשי בעולמו של הקב”ה, ומובטח שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם, שהרי כל הנזקים מורגשים ובאים לאדם רק מבחינת הקבלה העצמית המוטבע בו, והבן זה היטב”. הרב שיינברגר שליט”א מאיר את הדרך, “כשאדם רוצה להיות אמיתי, לשפוט דבר באמיתיות, הוא צריך להתנתק מהמציאות שבה הוא נמצא! המציאות קושרת אותו, ממש מדביקה אותו למציאות שלו, עד כדי כך שהוא לא רואה מציאות אחרת… צריך לעלות למעלה מעשרה טפחים לשמוע את דבר השם” (שיחה שבט תשע”ב). כדי לצאת מהשעבוד צריך “לקפוץ מעל המציאות”, להתנתק רגע, להתבונן, לעשות כל תרגיל אפשרי כדי לראות את המציאות האמיתית, למצוא את הדבר האמיתי שבלעדיו אי אפשר לחיות. הקב”ה ברא את השעבודים שלנו ליצר הרע כדי שנלמד להתנתק מהמציאות הזאת, להתגבר על האשליה ולהתחבר אליו באמונה.
אשליית הזמן
אחת האשליות הגדולות ביותר שפועלות על הדור שלנו היא אשליית הזמן. מצד אחד אנחנו חיים כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם בגלגול הזה. כמו שאומר הזוהר הקדוש, ”בוא וראה, אדם הולך בעולם הזה, והוא חושב ששלו הוא תמיד, וישאר בו לדורי דורות” (הסולם ‘נשא’ קי”א). מצד שני כולנו רצים במרוץ מטורף להספיק לעשות את כל חפצנו בעולם הזה. מצד זה ומצד זה אנחנו משועבדים למימד הזמן. כדי להשתחרר מהאשליה המשעבדת של הזמן חשוב שנבין שברובד הרוחניות לא קיים זמן. הזמן עצמו הוא ברוא ככל הברואים ולכן הקב”ה הוא המושל בזמן. כמו כן, מימד הזמן “משתנה” בהתאם למעשינו. אם אנחנו עושים את רצונו של הבורא הזמן יעבוד לטובתנו, אך אם נהיה עסוקים רק במרוץ הרצונות לקבל שלנו נשאר שבויים באשליית הזמן ולעולם מתוסכלים אל מול האויב המביט בנו מבין המחוגים. לכן אמר שלמה המלך, “בִּרְצוֹת השם דַּרְכֵי אִישׁ, גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ” (משלי ט”ז ז’).
פרעה הכריז על עצמו מלך על כל כוחות הטבע ובמכת צפרדע משה רבנו מלמד אותו כי הקב”ה הוא השליט על הכל, גם על מימד הזמן. כאשר פרעה ועבדיו שוקעים בים הצפרדעים שהציף את מצרים, משה אומר לפרעה, “הִתְפָּאֵר עָלַי, לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ” (שמות ח’ ה’). המדרש מספר שפרעה לא רצה להראות בהילות ולמרות הסבל הנורא מהצפרדעים אמר למשה שיסיר את הצפרדעים רק למחר. משה שרט שריטה בכותל והודיע לו שכאשר השמש תגיע שוב אל מקום השריטה יוסרו הצפרדעים. משה מתפלל אל הקב”ה ואכן למחרת בשעה המדויקת מסתיימת מכת הצפרדעים.
שותפים בניהול הזמן
כהכנה למכת בכורות וליציאת מצרים עצמה, בני ישראל מקבלים את מצות קידוש החודש, “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה”. המצוה הזאת הופכת את עם ישראל לשותפים של הקב”ה בניהול הזמן. כמו שאומר הנביא, “וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה” (ישעיהו נ”א ט”ז), ודרשו בתיקוני זוהר, “אל תקרא עמי, אלא עימי בשותפות” (תיקון ס”ט). בקצרה, מצות קידוש החודש נותנת לעם ישראל מנדט לשליטה בזמנים. הסנהדרין היו מקבלים את עדותם של שני עדים שראו את מולד הלבנה והיו קובעים את הזמן של ראש חודש. לפי קביעה זאת נקבעו גם החגים והמועדים. כל העניין הוא שצריך לקדש את החודשים ולעבר את השנים כדי שהחגים יתאימו לעונות. העיבור של חודש אדר מבטיח שהחורף יסתיים ובניסן כבר יהיה אביב, כי הרי כתוב, “הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב”. הפלא הגדול הוא שכאשר הסנהדרין קובעים את הזמן מיד בשמיים מכריזים על החודשים והעונות. כפי שאומר הרב שיינברגר שליט”א, “כל מה שחכמי ישראל קובעים כך נעשה בשמים ובארץ, כל הטבע, כל המציאות נוהגת לפי קביעת החודשים של חכמי ישראל!” (הרב שליט”א שיחה ‘בא’), והרב מוסיף, “אפילו טועים, אפילו מזידים, גם כן קובע. וזה נקרא אמונה מעל הדעת. לכן כתוב, “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, ר”ת רחל, כמו בפסוק, “חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ” (איכה ג’ כ”ג). העיקר זה עניין חיזוק האמונה, “רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ”. זאת אומרת “אמונה למעלה מן הדעת”, שאפילו השכל אומר שבית דין עשה טעות, קידשו את החודש בטעות, אפילו אח”כ נתברר כך למפרע, מצד הדעת זה היה צריך להתבטל. אבל זה פירוש, “אמונה למעלה מן הדעת” (שיחה ‘בא’). הכח היחיד שעולה מעל אשליית הזמן הוא כח האמונה.
אשליית הניגודים
כל הבריאה מיוסדת על ניגודים, חסד וגבורה, חם וקר, טוב ורע. לעיתים אנחנו מתבלבלים ולא יודעים להבחין מה נכון ומה לא נכון עבורנו, מהו טוב ומהו רע. כמו שאומר הנביא, “הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר” (ישעיהו ה’ כ’). האדם נתון באשליה שהוא יודע מה טוב לו ומה רע לו, בעוד רק הקב”ה יודע מהו טוב באמת ומה להפך. כתוב על מכות מצרים, “וְנָגַף השם אֶת מִצְרַיִם, נָגֹף וְרָפוֹא, וְשָׁבוּ עַד השם וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם” (ישעיהו י”ט כ”ב), ועל מכת חושך כתוב, “וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם,וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ”, ומצד שני כתוב, “וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם”. המקובלים מסבירים שכל מכה היתה בעצם אור עצום שהתפשט מהבורא. המצרים חוו אותו כמכה וחושך ובני ישראל חוו אותו כאור ורפואה, אותו האור התקבל כשתי תופעות מנוגדות. הרב שיינברגר שליט”א מסביר, “הקב”ה שולח אור, אז מי ששייך לאור, זה מאיר לו יותר ומי שלא שייך לאור, זה מחשיך לו” (שיחה ‘בא’). הרבה אנשים מאמינים שאם הם רק יזכו בסכום כסף גדול אז החיים שלהם ישתפרו פלאים. מאידך, אנו שומעים על אנשים שזכו בסכומים אדירים בהגרלות שונות ורובם מספרים סיפורי חיים אומללים ביותר. זאת אומרת, הכסף לא הביא רפואה אלא להפך, חושך גדול. כמו כן, אשליית הניגודים פועלת גם בעניין החולי והרפואה ולא כאן המקום להרחיב, אבל כבר ברור שדברים שחשבנו שהם רפואה מסתבר שהביאו יותר חולי ודברים שחשבנו אותם למסוכנים מסתבר שהם היו ההצלה שלנו. הדבר היחיד שיכול לכוון אותנו בתוך הבלבול של אשליות הניגודים זה להשתדל לעשות רצונו של הקב”ה ולהתחזק באמונה שלמה שכל מה שהוא שולח לנו, באיזו תחפושת שזה לא יהיה, זה תמיד האור הכי גדול והרפואה הטובה ביותר עבורנו.
אשליית כח אחר מלבדו
במצרים וכן בכל שאר תרבויות האלילים מעולם לא הכחישו שיש בורא לעולם. הם פשוט סברו שהוא גדול מדי בשביל להתעסק בעניינים הקטנים של העולם הזה ולכן המציאו לעצמם כל מיני אלילים שישרתו את מטרותיהם. פרעה הגיע לשיא הטירוף בהכריזו על עצמו כבורא שאמר, “לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי” (יחזקאל כ”ט ג’). העניין הוא שגם אנחנו נופלים באותה אשליה ומייחסים כוחות לעצמנו וכוחות לגורמים חיצוניים כמו רופאים, עורכי דין, שרי ממשלה, חברות ביטוח, בנקים וכו’. בדיוק כחיסון לעניין זה מקבלים בני ישראל את מצות קורבן פסח רגע לפני היציאה ממצרים. האליל הגדול של מצרים היה בדמות טלה ולכן מצווה הקב”ה את משה, “בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת… וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם”. בני ישראל שהיו עד עתה עבדים נרצעים לאומה המצרית, שבויים תחת הכח המאגי של מצרים, לוקחים את האליל של מצרים וקושרים אותו בבתים שלהם למשך ארבעה ימים. אפשר לתאר איזה רעש גדול היה במצרים מפעיית הצאן ואיך הרגישו המצרים. מהלך זה מגיע לשיאו רגע לפני מכת בכורות, בני ישראל שוחטים את השה וצולים אותו. אפשר לדמיין את העשן והריחות שהיו על פני כל ארץ מצרים. בנוסף הם מצטווים, “וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ”, והמדרש מספר שהיו הכלבים של מצרים גוררים שלדים שלמים של הטלה בכל הארץ. המסר לפרעה ובני עמו היה ברור. אולם המסר היותר גדול היה לבני ישראל עצמם, לקחת את סמל העוצמה של מצרים, לשחוט אותו, ולראות בעצמם שאין בו שום דבר! המסר הזה הוא לכל אחד מאתנו בכל הדורות מאז, אין ממש באלילים, אין ממש בשום כח אחר מלבדו. בני ישראל נצטוו לקחת את דם השה ודם המילה ולתת ממנו על המשקוף והמזוזות של כל פתח, “וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם, וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”. רבנו בחיי אומר, “אין הדם מונע את הנגף ולא מניעתו מביאה הנגף. אבל לימדך הכתוב, כי מי שהאמין בהקב”ה אמונה שלמה ותלה בו בטחונו ולא חשש לאימת פרעה וגזרתו, וזבח בפרהסיא תועבת מצרים ונתן מדם הפסח על המזוזות ועל המשקוף. הרי זה צדיק ובטח בהקב”ה – ראוי הוא שיגן עליו מן הנגף והמשחית”. שורש העניין הוא שנדע לצאת מאשליית הכוחות שאנחנו מאמינים ששולטים בחיינו ונתחזק בבטחון ואמונה שלמה שאין עוד מלבדו. הוא היה, הווה ויהיה, בעל הכוחות כולם, והתחזקות זאת היא המפתח שמוציא אותנו מהמצרים שלנו בכל דור ודור.
אשליית אורך הגלות
אשליית המציאות היומיומית כל כך חזקה שגם המאמינים הגדולים שבינינו מתקשים להאמין בגאולה הקרובה. כיוון שכבר נאמר, “אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ” (קהלת א’ ט’), לכן עלינו לשוב לסיפור גאולת מצרים ולהתחזק משם. בציווי על קורבן פסח נאמר, “מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח”. במדרש על פסוק זה מסופר על שיח בין העם ומשה רבנו, “אמרו ישראל למשה, רבנו משה, היאך אנו נגאלים? לא כך אמר הקב”ה לאברהם אבינו, “ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה”, והלא אין בידינו אלא מאתים ועשר? אמר להם, הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על הקיצים ומקפץ על החשבונות והעיבורים. בחודש הזה אתם נגאלים. אמרו לו, רבנו משה, האיך אנו נגאלים וארץ מצרים מלאה מטינופת עבודה זרה שלנו? אמר להם, הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם. אמרו לו, רבנו משה, האיך אנו נגאלים ואין בידינו מעשים? אמר להם, הואיל והוא חפץ לגאולתכם אינו מביט אלא בצדיקים שבכם. אלא מעכשיו משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה” (מדרש פסיקתא רבתי ט”ו). סיפורי יציאת מצרים באים כדי ללמד אותנו אמונה. מתוכם אנו יכולים ללמוד עד כמה הקב”ה אוהב את עם ישראל ועד כמה הוא תמיד חפץ בטובתנו. לכן אל נשגה ונאמר שאנחנו לא ראויים, אלא נתחזק בבטחון שכאשר הקב”ה רוצה הוא פוסח על כל העניינים וגואל את האדם מצרותיו ואת ישראל מגלותם. בבטחון ובאמונה שלמה נזכה לצאת מכל האשליות ולהיות בני חורין בעולמו של הקב”ה.
מוקדש לשמירה והצלחה של כל החיילים שלנו ושובם בשלום
מוקדש לרפואת משה בן עליזה, ים בת לי, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו, קרן נעמי בת עפרה בתוך שאר חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת אורי אלכסנדר בן גבריאל ז”ל ת.נ.צ.ב.ה
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.