כח מסך השתיקה

המאורעות השונים ומקרי החיים שעוברים עלינו, בין גדולים ובין קטנים, הם כולם משחק של אורות וכלים. כל הבריאה בנויה על היחסים בין אור הבורא לכלים השונים שרוצים לזכות בו. רצון הבורא הוא להיטיב לנבראיו. כל התנועה של האור היא נתינה. לכן ברא את האדם מהחומר הרוחני של ‘הרצון לקבל’. עבודת האדם היא ללמוד איך לקבל את האור בצורה נכונה. הבעיה היא שאנחנו תמיד רוצים את המילוי של האור עכשיו ותכף מיד. במיוחד בדור שהתרגל שהכל מגיע בלחיצה על כפתור. אנחנו צריכים ללמוד מהי עבודה עם מסך ואיך מקבלים את התענוג השלם דווקא על ידי דחייתו.

בפרשה מתואר המעמד הנשגב שהיה ביום השמיני להקמת המשכן, זה היה בראש חודש ניסן, יום חנוכת המזבח. אהרן הכהן עושה את עבודת הקורבנות בפעם הראשונה ובכך מתגלה כבוד השם במשכן. השכינה שורה בשלמות על עם ישראל – השמחה עצומה, כל העם שרים, שמחים ונופלים על פניהם. במעמד נשגב זה לוקחים שני בניו של אהרן, נדב ואביהוא, את מחתותיהם ומקריבים אש זרה על המזבח לפני השם. בו ברגע יוצאים חוטי אש מהמזבח ושורפים את נדב ואביהוא. לנוכח הטרגדיה הנוראה שפוקדת אותו מתגלה גדולתו של אהרן. הכתוב אומר, “וידום אהרן”. אהרן הכהן מקבל עליו את הדין בשתיקה דוממת.

כתוב בספר איוב, “תולה ארץ על בלי-מה”. וכתוב במסכת חולין, “אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה”. דווקא בזמן מריבה כשאתה מרגיש שהאדם מולך גונב לך את כל האנרגיה ואתה רוצה לחטוף אותה בחזרה, דווקא אז, תבלום. דווקא כשאתה ממש רוצה לקבל את המילוי של האור, ואולי אפילו בצדק, דווקא אז תעצור. חכמת הקבלה מלמדת אותנו שהכלי של הרצון לקבל לעצמנו רק מרחיק אותנו מהאור. הרצון לקבל הוא בשינוי צורה מהנתינה של האור. שינוי צורה הוא הכח המפריד ברוחניות.

חכמת הקבלה מלמדת שכאשר אנחנו בולמים ודוחים את הסיפוק המיידי, אנחנו “עושים מסך” על האור. התוצאה היא שנוצר ‘אור חוזר’ והוא הופך להיות כלי ראוי יותר לקבלת האור הנחשק. עיכוב האגו מתגובה טבעית ספונטאנית ונמהרת של קבלה לעצמי מאפשר לי לזכות בקבלה מתוקנת. אני מקבל רק על מנת להשפיע, מקבל כדי להיטיב. התוצאה היא שאפילו בסיטואציות בלתי אפשריות ניתן למצוא מציאות חדשה, מילים חדשות, טובות יותר, מציאות יותר מחברת ומחוברת. על זה כתב התנא בפרקי אבות, “כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה”. הגוף זה ‘הרצון לקבל’, וטוב לו שישתוק. וזה שכתוב, “הנעלבין ואינן עולבים, שומעין חרפתן ואין משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”.

אם אנחנו באמת רוצים להתחבר לאור כדאי שנלמד מאהרן הכהן. ברגע קשה מנשוא בו ודאי היה יכול לבא בכל טענה ולזעוק זעקה גדולה – “וידום אהרן”. חכמים אמרו בזכות זה זכה אהרן שמיד יצא דיבור מיוחד של השם רק אליו. אם נתבונן בדברי הנביא יחזקאל נבין את עניין השתיקה עוד יותר לעומק. הנביא מדבר על התגלות השם, “לא ברוח השם, ואחר הרוח רעש, לא ברעש השם. ואחר הרעש אש, לא באש השם, ואחר האש קול דממה דקה”. החיבור האמיתי נמצא בפנימיות הדברים, בפנימיות האדם, בקול דממה דקה. וזה מה שרש”י אומר על המילים “תולה ארץ על בלי-מה”, “אין כלום ביסוד, כי הם עומדים באויר, על חוזק זרועותיו של הקב”ה”. כל הארץ והכוכבים הגדולים תלויים בחלל רק בכח רצון הבורא ולא על שום יסוד אחר. כשאנחנו מבינים ומאמינים שהכל תלוי בקב”ה, הכל זה הוא, אז אין מקום להתרעם, אין מקום לכעוס ולשבור את הכלים. הבורא טוב ומיטיב וכל מה שהוא עושה אתנו זה לטובה.

הפה הוא אחד הכלים החזקים שלנו לקבל או להפסיד אור. שתיקתו של אהרן הכהן זיכתה אותו באור השם. מסתבר שלא מי שצועק הוא הצודק. דווקא מי שמחריש בעת הניסיון זוכה לכל הברכות. ביום הרביעי למעשה בראשית נבראו שני המאורות הגדולים. הגמרא במסכת חולין אומרת, “רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים. וכתיב: את המאור הגדול ואת המאור הקטן? אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך”. השמש שתקה לנוכח הקטרוג וזכתה שכל אנרגיית וכוחות החיים של העולם הזה מגיעים דרכה. והמבין יבין.

גולשים, תלמידים, חברים, מנויים
מצטרפים להפצת חכמת הקבלה >>