כסף מסובב את העולם

קריעת ים סוף מאירה את תאוות הממון העולמית באור חדש

פרשת ‘בשלח’ לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה

הקללה הפכה לדרך חיים

נראה שהעולם כולו שבוי במרדף אחרי הכסף ונראה שתאוות הממון אוחזת בכל חלקה טובה. בני אדם מתירים לעצמם כל אמצעי כדי להשיג מבוקשם זה. כסף נהיה ערך עליון שמותר בעבורו לגנוב, לרמות, לשקר, לעבוד סביב השעון בלי לראות אף אחד רק כדי להשיג עוד ועוד. אמנם עסק הפרנסה הוא חלק ממציאות החיים מאז הקללה שקיבל אדם הראשון, “בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם” (בראשית ג’ י”א), אך במשך הדורות האנושות הפכה את חלק זה של הקללה למקצוע, קריירה, עיסוק עיקרי המאפיל על כל התחומים האחרים של חיינו. עד שבדור האחרון באובדן כל שאר אידאלים אנושיים נותרנו רק עם המרדף הזה אחר הפרנסה והממון. אדם הראשון נצטווה לעשות השתדלות גדולה בעבור לחמו ואנחנו לקחנו את זה ממש אל שיא הקיצוניות. יחד עם זאת, אנו מאמינים שבורא עולם הוא זה שנטע בנו את תאוות הממון וגם הניח אותנו בעולם שכולו אכן טרדות פרנסה יומיומיות, ומתוך אמונה זאת ניתן לצאת למסע התבוננות בתכלית כל המרדף אחר הכסף. פרשת ‘בשלח’ נותנת לנו קרקע פורייה להבין מה התפקיד של כל אחד מהכוחות שהזכרנו ואיך צריך להשתמש נכון בכל מה שהשם נתן לנו.   

אלילי הכסף ואלילי הזהב

הדיבר השני בעשרת הדיברות אומר לנו, “לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם” (שמות כ’ ב’). כמה פסוקים לאחר מכן נאמר בהדגשה, “לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם” (שמות כ’ י”ט). ציווי מפורש שלא לעבוד את אלילי הכסף והזהב. בימינו כאשר העבודה הזרה כמעט ועברה מהעולם נראה כאילו הדברים אינם רלוונטיים ח”ו. אולם התורה היא נצחית ומתלבשת בכל דור בהתאם לתיקונים שלו. כבר לפני כאלפיים שנה אמרו חכמים, “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה” (שבת ק”ה), שבשעת הכעס האדם שוכח את הקב”ה ועובד את האישיות של עצמו. לפני כמאתיים וחמישים שנה רבי נחמן מברסלב אמר, “וְכָל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדָה זָרָה זאת שֶׁל מָמוֹן בָּעוֹלָם, חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם (ליקוטי מוהר”ן י”ג). רבי נחמן אומר במפורש שתאוות הממון היא עבודה זרה ומוסיף שכל הדינים מקורם בתאווה זאת. דבריו מכוונים לדור שלנו השרוי בשלהי הגלות האחרונה רגעים לפני הגאולה הקרובה וכיוון שהגאולה העתידית יונקת מהגאולה הראשונה, עלינו להתבונן היטב במה שכתוב בפרשיות אלו של יציאת מצרים ומלימוד זה נוכל להבין הרבה ממה שעובר על דורנו זה.  

העבודה זרה האחרונה

לאחר מכת בכורות בני ישראל יוצאים ממצרים ביד רמה. אולם הקב”ה מסובב אותם לאחור ואומר אל משה, “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם, לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם”. רש”י מפרש על בעל צפון, “הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותן שיאמרו קשה יראתן”. בעל צפון זהו האליל האחרון שנשאר מכל העבודה זרה של מצרים. צריך להבין את דרכו של הקב”ה שכאשר הוא נפרע מאומה הוא נפרע גם כן מהעבודה זרה שלה. לכן לפני מכת בכורות נאמר, “וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי השם”. הגמרא אומרת, “ואין לך כל אומה ואומה שלוקה, שאין אלוהיה לוקה עמה” (סוכה כ”ט). למרות זאת, הקב”ה משאיר את בעל צפון על כנו, ניצב על ים סוף אל מול פי החירות.

דוקא בעל צפון

הכח שמסמל הצפון הוא כח הגבורה שבקו שמאל. כתוב במדרש על מיקומו של בעל צפון, “וראו שם ישראל זה המקום פתוח וצורת יצחק עומד עליו ומתחנן לפני בוראו על פדות בניו” (ילקוט ראובני בשלח), שהיה באותה עת קטרוג גדול על יציאת בני ישראל ולכן יצחק שעומד כנגד ספירת הגבורה בא לעזרתם. משום שספירת הגבורה משתייכת לצד הדין, קו שמאל. כמו שכתוב, “מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה” (ירמיהו א’ י”ד). מקור הדינים והגבורות הוא בספירת הבינה שגם היא בקו שמאל וממנה נמשך גם כל השפע לעולם. לכן כתוב, “מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה” (איוב ל”ז כ”ב), ו“הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין” (בבא בתרא כ”ה). המדרש מספר על חשיבותו של בעל צפון עבור מצרים, “שם היה גדולתן של מצרים, שם היה תפארתם, שם היה מקום מרומם של מצרים, שם כנס יוסף את הכסף ואת הזהב, שנאמר, וילקט יוסף את כל הכסף” (מכילתא). בעל צפון לא סתם היה מקום האוצרות של מצרים, זו היתה העבודה זרה החשובה להם ולכן הקב”ה השתמש בא כדי להטעותם. כמו שמסיים המדרש, “בעל צפון נשתייר מכל היראות שלהן, נכחו תחנו על הים בשביל לפתות לבן של מצרים להטעותם שהוא הציל את עצמו, ועליו הוא אומר משגיא לגוים ויאבדם וגו'” (שם). הקב”ה נותן בחירה חופשית לגויים לטעות אחרי העבודה זרה שלהם כדי שיוכל לאבד אותם מן העולם, ופרעה אכן טועה, “כיון שראה פרעה את בעל צפון, שמח. אמר, הסכים בעל צפון לגזירתי. אני אמרתי לטבעם במים, הסכים בעל צפון לגזירתי לטבען במים, התחיל אומר ומזבח ומקטר לפני ע”ז שלו, שנאמר לפני בעל צפון, ופרעה הקריב” (מכילתא דרשב”י). גם אנחנו טועים ללכת אחרי אלילי הכסף והזהב. גם בגאולה הנוכחית האליל האחרון שנשאר עומד על תילו הוא העבודה זרה של הממון. הפרעה הפנימי שלנו קורא לנו ללכת אחריו ולבטוח בו, להפוך את עסק הפרנסה לעיקר וכל השאר לטפל, ונראה שהכסף אכן מסובב את העולם.

קשה הפרנסה מאוד

ידועים דברי חז”ל שאמרו, “קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף” (פסחים קי”ח ע”א), ופשוט שעבור הקב”ה דבר אינו קשה. כמו שאומר האלשיך הקדוש, “ומי לא ידע כי אפילו בריאת כל העולמות לא היו לפניו יתברך קושי, כי בלא עמל ובלא יגיעה ברא הקב”ה את העולם, כי ‘בדבר השם’ וכבר ‘שמים נעשו’. כמו שאמרו ז”ל, ומה גם עתה קריעת ים סוף או מזונות האדם או זווגו” (בשלח), ובכל זאת חז”ל סוברים שקריעת ים סוף היתה כביכול קשה עבורו. המהר”ל מסביר שהניסים של קריעת הים אותו היו שבירה מוחלטת של חוקי הטבע. הקב”ה ברא עולמו שיתנהל על פי חוקים מוגדרים ואין הוא חפץ לשנות אותם. אולם בשביל בני ישראל הטבע כולו התהפך. שינוי זה בהתנהלות על פי החוקים נחשב כביכול לקושי אצל הקב”ה. אבל יש כאן קושי נוסף בעניין פרנסת האדם, ולכן מסיים האלשיך, “אין דבר קשה לפניו ית’, זולתי ברצותו להיטיב לאיש ועונותיו מעכבין, והוא יתברך שופט כל הארץ ולא יעוות משפט” (שם). נתינת מזונותיו של אדם דורשת שינוי במשפט הטבעי ובמשפט הרוחני ממש כפי שקרה בקריעת ים סוף. כמו שכותב הזוהר הקדוש, “משום שהקב”ה כל מעשיו הם בדין ואמת ועל דין ואמת מתקיים כל העולם, ובכל יום ויום ובכל זמן וזמן דן את העולם בדין לצדיקים ולרשעים ולכל בני העולם. כמו שאמרו, כי צדיק השם צדקות אהב. וכשהוא דן בני אדם ורואה את בני האדם כמה הם רשעים, וכמה הם חוטאים לפניו, אז קשה בעיניו לתת להם מזון בכל זמן, משום שיש לו לזון את הרשעים ולאלו שחוטאים. והוא עושה עמהם לפנים משורת הדין וזן ומפרנס אותם כפי חסד העליון הנמשך ונוזל על כל בני העולם, ובו הוא זן ומפרנס לכל לצדיקים ולחסידים ולרשעים ולכל בני העולם, ולכל חיות ובהמות השדה, ועוף השמים, מקרני ראמים עד ביצי כנים, ולא נשאר מי בעולם שלא יהיה זן ומפרנס לכל, אף על פי שקשה לפניו, מחמת מעשים של בני העולם, כקריעת ים סוף” (זוהר הסולם תרומה). אם כך, הבה ונחכים בדברי חז”ל. הקושי אינו מצד הבורא. האור הוא תמיד ללא שינוי, “אֲנִי השם לֹא שָׁנִיתִי”(מלאכי ג’ ו’). הבורא תמיד חפץ להשפיע. אלא שמצד הנבראים יש עוונות וחטאים הסותמים את צינורות השפע והפרנסה. הכלים שלנו מלאים בתחושת “כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה” (דברים ח’ י”ז). אנו תמיד טובעים ביתר השתדלות וזה מוליד אצלנו עוד ועוד גאוה, ולכן כביכול קשה לו להשפיע. כמו שנאמר, “צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי” (דברים ל”ב י”ח), בני אדם מקשים על הקב”ה וכביכול מתישים כוחו.

לחם אמונה

במשך ארבעים שנה זכו בני ישראל לנס מתמשך, לחם פלאי שירד מהשמיים, “לֶחֶם אַבִּירִים” (תהילים ע”ח כ”ה), לחם שנבלע באברים ללא פסולת, מזון שנתגלה כל בוקר עטוף בשתי שכבות טל ממטה וממעל, מזון שכל אחד טעם בו את אשר רצה לטעום כיוון שהיו בו כל הטעמים כולם. כשהמן החל לרדת  יצאו בני ישראל לראותו בפעם הראשונה, “וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא, כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן השם לָכֶם לְאָכְלָה”. המילים “מָן הוּא” מצטרפות למילה אמונה. למדנו כבר שהקב”ה אינו חפץ בניסים אלא הנס תמיד בא ללמד אותנו אמונה ובמיוחד במן מוצאים שהחדיר הקב”ה את האמונה באברים של דור המדבר כדי להנחיל לעם ישראל אמונה עד סוף הדורות, לדעת שהקב”ה זן ומפרנס לכל. המן ירד בכל יום ולמאמינים היה מגיע עד לפתח האוהל ממש בעוד שקטני האמונה היו צריכים לצאת וללקוט אותו. המן ירד ששה ימים וביום השישי ירד לחם משנה, כמות כפולה, גם לשבת. כמות המן היתה מדויקת לכל אדם וחלק מהציווי היה, “לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, תִּקָּחוּ”. אולם למעשה נאמר, “וַיִּלְקְטוּ, הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר, וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ”. רש”י מפרש, “יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט, וכשבאו לביתם ומדדו בעומר איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו. ללמד לנו שאין טעם בכל ההשתדלות העודפת בעסק הפרנסה. משום שהחריצות המיותרת בענייני העולם הזה לא מועילה כלום, בסופו של דבר כל אחד מקבל “עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת” כפי שציווה השם. בסופו של יום כל אחד מקבל בדיוק את השפע המגיע לו על פי השם וכפי שנגזר לו כבר בראש השנה.
רבנו תם אומר, “עיקר מכל המידות טובות הוא האמונה והבטחון, היינו שיאמין באמונה שלמה שהבורא ית”ש הוא המנהיג ומשגיח בכל עת ורגע ונותן לכל אחד די מחסורו ואין שום אדם יכול לנגוע במה שמוכן לחברו אפילו כמלוא נימא … שכל מה שמוכן לו מהשי”ת יבוא לידו ממילא בלי שום טורח ולא יבלה ימיו בטרדות והבלים להרבות הון ולהעשיר, כי הוא מאמין ומובטח שאין ביכולתו כלום, רק מה שקצוב לו מן השמים כן יהיה, לא פחות ולא יותר, ואחר שיהא מושרש בלבו האמונה והבטחון … עי”ז יבוא בנקל לקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך” (ספר הישר).

נותנים עצות לקב”ה

מסופר על אישה אחת שבאה אל הצדיק בבקשה להיוושע בעניין מסוים. כל יום היתה באה עם עצה אחרת לקב”ה איך להושיע אותה והיתה מבקשת מהצדיק שיתפלל כי כך יהיה. בסוף לאחר שהגיעה אליה הישועה, חזרה אל הצדיק ובפליאה גדולה הכריזה שעל כזאת ישועה אפילו היא לא חשבה. אומרים בשם הרבי בונם מפשיסחה על קריעת ים סוף, “מסתם התחכמו כמה עצות איך יוושעו. אך דרך זה, לקרוע להם את הים, לא עלה על דעתם. כי באמת היה יותר דרך הטבע להמית את המצרים ביבשה, כעין מחנה סנחריב, או לאיים עליהם כמו על מחנה ארם בימי אלישע הנביא, והיו חוזרין לאחוריהם. כן בפרנסה, אדם מחפש עצות שונות, ובסוף מכלכלו השי”ת בדרך חדש שלא עלה על דעתו, ודפח”ח (‘שפתי צדיק’ לפסח ע”ו). אף על פי שיש בנו אמונה שהפרנסה בידי שמים, בכל יום מחדש אנו טרודים בלתת עצות לקב”ה כיצד נצליח וכיצד נתפרנס. מה שעלינו לעשות זה להשתדל בפרנסה מתוך בטחון ואמונה שהתוצאה אינה תלויה בהשתדלות שלנו אלא ברצון השם.

תכלית תאוות הממון

הרב אשלג כותב, “כי מושכל ראשון הוא, שאין לך פועל בלי תכלית ואין לך יוצא מהכלל הזה זולת הירודים שבמין האנושי. או התנוקות, וא”כ לא יסופק כלל על הבורא ית’, ברוממותו לאין חקר, שלא יפעל ח”ו דבר קטן או גדול בלי תכלית של מה” (מתן תורה ו’). לכן ודאי גם לתאוות הממון שנטע בבני האדם יש תכלית לשרת את הטוב ומתוך הפרשה ניתן ללמוד אודותיה. המדרש מספר, “בשעה שיצאו ישראל ממצרים, יצא פרעה לרדוף אותם… מה עשה, עמד וקישט כל אותן הסוסים באבנים טובות ובמרגליות. כשבאו לים וטבען הקב”ה, היו צפין על שפת הים כל אותן האבנים טובות ומרגליות והיו מושלכים, והיו ישראל יורדין בכל יום ונוטלין מהם” (תנחומא בשלח). אחרי המעמד הנשגב של חציית ים סוף נראה כאילו העם שקע שוב בגשמיות מוחלטת. הכתוב אומר, “וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר” והמדרש מפרש, “שהסיען בעל כרחן שלא בטובתן… ולא היו מבקשים לזוז משם” (שם). אמנם “ביזת הים” לא היתה הראשונה, כבר במצרים נאמר למשה, “דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב”. אולם שם נאמר שמשה נצטווה לשדל את העם לשאול כלים וזאת מפני שלעבדים אין תאווה והשתוקקות לרכוש והביזה היתה רק משום שהקב”ה חפץ לקיים את הבטחתו לאברהם אבינו, “וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל” (בראשית ט”ו י”ד). חז”ל נתנו לנו רמז על שתי הביזות באומרם, “גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים”. בביזת הים, עשו בני ישראל את ציווי השם גם כן, אולם כאן כבר התעוררה תאוותם מצד עצמם. זאת היתה התוכנית האלוקית. עם ישראל בדרכו לקבל תורה על הר סיני. כדי לקבל את האור הכי גדול שיש צריך השתוקקות ורצון גדול. כאמור, לעבדים אין כזה רצון. לכן בשתי הביזות הבורא מלמד את בני ישראל מה זאת השתוקקות. כפי שאומר שלמה המלך על התורה, “אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת השם וְדַעַת אֱלֹקִים תִּמְצָא” (משלי ב’). כדי לזכות ביראת שמיים ודעת אלקים צריך לבקש אותה ממש באותה ההשתוקקות שאנחנו מבקשים את הכסף והמטמונים.

אין סוף תאווה
כתוב “אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף” (קהלת ה’ ט’), ואומר המדרש “לפי שהתאוות הגשמיות כבר ימצא לכל אחד מהם גבול ותכלית, וכאשר תשלם התכלית תשבות התאוה. כי המאכל והמשתה, כשיתאוה האדם אליו ויתמלא ממנו בשיעור מוגבל תפסק תאותו, וגם שיושם לפניו לאכול לא יקחהו, וכן בענין המשגל שבמלאת האדם מתאותו, יקוץ בו. אבל חמדת הממון לא יקוץ בו, כי אין לה תכלית וגבול שתשבות בו, כי כשיגיע ממונו של אדם לשיעור מוגבל גדול, יכסוף יותר, וכן לאין תכלית” (מדרש שמואל). הבורא נטע בנו את תאוות הממון האינסופית כדי שבסופו של דבר נדע להשתמש בכלים האלה כדי לקבל את מה שהוא באמת חפץ לתת לנו. הרבי מלובביץ’ היה נוהג לברך את חסידיו שיתקיימו בהם הדברים, “מי שיש לו מנה רוצה מאתיים”. אלא שיתקיים בהם בהשתוקקות אל המצוות, אל מעשים טובים, קירוב רחוקים ואהבת חברים. התורה היא אור אינסוף וצריך השתוקקות אינסוף כדי לקבלה. נראה שתאוות הממון שאוחזת את כל בני דורנו יש בה תכלית גבוהה מאוד. אנו עומדים לקבל את אור הגאולה, האור הגנוז, אור אינסוף. כלשון התפילה, “אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו”. ההכנה הכי טובה של הכלים שלנו היא דוקא תאוות הממון האינסופית. יש לנו רק להתחזק באמונה ובטחון שהבורא משגיח ומנחה את כל בריות העולם בדרך הכי נכונה אל הטוב הנכסף.
אהבתם? שתפו

מוקדש לשמירה והצלחה של כל החיילים שלנו ושובם בשלום
מוקדש לרפואת משה בן עליזה, ים בת לי, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו, קרן נעמי בת עפרה בתוך שאר חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת אורי אלכסנדר בן גבריאל ז”ל ת.נ.צ.ב.ה

השאירו תגובה

אודות הכותב

הרב דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.