פרשת ‘תולדות’ לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה
שתי מלכויות בפנימיות האדם
הפרשה פותחת, “וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה. וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַהשם לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ השם, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ”. זהו הריון היסטורי בתולדות האנושות. רבקה בצער ההריון פוסעת ברחובות, כשעוברת ליד בית המדרש יעקב מפרכס לצאת וכשעוברת ליד בית עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. היא אינה יודעת את נפשה והולכת אל בית מדרשו של שם לקבל תשובות מה זה ועל מה זה. “וַיֹּאמֶר השם לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ”. רש”י אומר, “ושני לאמים – אין לאום אלא מלכות”. זו ממש אינה בשורת תאומים רגילה. אין כאן רק זוג תאומים לא זהים השונים זה מזה בתכונותיהם. יש כאן שתי מלכויות, הנהגות שונות לחלוטין. מרבקה אמנו יוצאות שתי דרכים שונות שעליהן מתנהלת האנושות עד גמר התיקון, שתי הדרכים בחיצוניות המציאות של העולם ושתי דרכים בפנימיות נפש האדם, והחיוב שבבחירה בין שתיהן רק הולכת ומקצינה בדור שלנו ככל שאנו מתקרבים אל גמר התיקון.
גניבת הברכות ומכירת הבכורה
הסיפור ידוע. הילדים גדלים ועד גיל בר המצוה לא ממש מבחינים בהבדלים חריגים ביניהם. אולם מיד לאחר מכן, “וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים”. עשו פורש לדרכו הרעה ויעקב לדרכו שלו. כאשר נפטר אברהם אבינו, הסבא שלהם, יעקב נוהג מנהגי אבלות ומכין נזיד עדשים. עשו שבא עייף ויגע ממסעות הצייד שלו, חומד את הנזיד ויעקב מנצל את ההזדמנות וקונה ממנו את הבכורה. התורה מספרת, “וַיֹּאכַל, וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם, וַיֵּלַךְ, וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה”. לאחר מכן, כאשר יצחק זקן ורוצה לברך את בכורו עשו, מאיצה רבקה את יעקב לרמות את יצחק ולגנוב את הברכות. מעמד עצום שמעורר המון שאלות על התנהגותה של רבקה, על הנהגת יעקב, על המרמה הגדולה ועוד רבו שאלות המפרשים בכל הדורות.
פנימיות גנבת הברכות
הזוהר הקדוש מגלה סודות עליונים על שלוש הדמויות העיקריות בסיפור וכיצד ברובד הפנימי של הפרשה מסתתר תיקונו של עולם ממש. חז”ל אמרו על יעקב שהיה לו מהיופי של אדם הראשון והזוהר אומר, “…שיעקב היה דומה לאדם (הראשון), ורבקה היתה דומה לחוה, ועשו היה בחינת הנחש, ששרו של עשו שהוא סמאל רוכב עליו…” (פרוש הסולם, מאמר הברכות, פרשת תולדות), וממשיך הזוהר, “משום זה הלך יעקב במרמה ועיקשות, והביא ברכות על יעקב שהוא כמו אדם הראשון, ונלקחו מהנחש, שהוא שפת שקר, שהרבה שקר אמר, והרבה דברי שקר עשה, כדי לפתות (לאכילת עץ הדעת), ולהביא קללות על העולם. משום זה בא יעקב במרמה והטעה את אביו, כדי להביא ברכות על העולם, ולקחת מן הנחש מה שמנע מן העולם, ומדה כנגד מדה היא… ומימיו של אדם הראשון, נועד יעקב לקחת מאותו הנחש כל אלו הברכות, ונשאר הנחש בקללות, ולא יצא מהם לעולם… בא יעקב, ולקח משלו את כל אלו הברכות. פירוש, כי הוא היה בחינת אדם הראשון, שהנחש מנע ממנו את הברכות, ועתה בא יעקב והחזירם כמקודם לכן, כמטרם החטא דעץ הדעת. ונמצא משלו לקח” (שם). מתגלה כאן עבודת תיקון עצומה של כלל המציאות שהתקלקלה בחטא עץ הדעת.
דרכו של יעקב
הרב ה”תולדות יעקב יוסף” אומר שאת ההבדל בין עשו ויעקב ניתן לראות בשמות שלהם, ונתחיל ביעקב. בלידתם כתוב, “וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב”. העקב הוא סיום הגוף ויעקב מייסד דרך חיים של עקביות, שיטתיות ושיקול דעת – לראות תמיד את העקב של כל דבר, את סופו ותכליתו. כמו שאמרו חז”ל, “איזהו חכם הרואה את הנולד” (אבות ב’ ט’). אדם צריך בכל מעשיו לבדוק את התכלית ולהשתדל לראות כמה שיותר רחוק מה ישתלשל ממעשים אלה. בסיום הזוהר של פרשת תולדות יש מאמר המראה לנו עד כמה רחוק חשב יעקב, על בניו, על הדור האחרון, “בעת ההיא שראה יעקב את עצמו בכל אלו הברכות, אמר, באיזה מהן אשתמש עתה? אמר, בברכה החלשה שבהן, ומי היא, זו היא האחרונה שברכו אביו. ואף על פי שגם הוא ברכה חזקה, אמר, אינה חזקה בשליטת עולם הזה כראשונות. אמר יעקב, אקח עתה ברכה זו ואשתמש בה, ואדחה כל האחרות לזמן שיהיה נצרך לי ולבני אחרי. מתי יהיה זאת? הוא יהיה בזמן שיתקבצו כל האומות להאביד בני מן העולם. שכתוב כל גוים סבבוני בשם השם כי אמילם, סבוני גם סבבוני וגו’, סבוני כדבורים וגו’, הרי כאן שלשה פסוקים כנגד ג’ ברכות שנשארו, שעוד לא נשתמש בהן, אחת הוא ברכה ראשונה שברכו אביו. השניה היא, הברכות שברכו הקב”ה. השלישית היא, הברכות שברכו המלאך. אמר יעקב, שמה אני צריך כל הברכות, שיגינו עלי מפני המלכים וכל האומות שבכל העולם שיסבבוני, וע”כ אדחה אותן שמה. ועתה, לעשו, די לו בברכה זו. דהיינו ברכה השניה שברכו אביו כנ”ל. .. יעקב כך אמר, לנגד עשו, מספיקות לו עתה גם אלו הברכות שברכו אביו כשהלך לפדן ארם כנ”ל, אבל שאר כל הברכות, אדחה אותן לאותו העת, שיהיו נחוצים לבני לנגד כל המלכים והשליטים שבכל העולם, שיקומו עליהם... מכאן נשמע ששאר הברכות של יעקב נשארו לישראל לעתיד לבא”.
דרכו של עשו
הרב ה”תולדות יעקב יוסף” אומר, עשו מלשון עשיה. עשו אינו עוצר להתבונן לפני הפעולה אם יפסיד או ירוויח ממנה ברוחניות או בגשמיות. עשו אינו מסתכל בתכלית, הוא חי את הרגע בתאוה גדולה למלא ולספק את הרצון לקבל לעצמו. כפי שאומרת הפרשה, “עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם”, על שם מהותו שלא לראות מעבר לרגע החולף. עשו הרגיש עצמו, “הוֹלֵךְ לָמוּת”, ואמר, “וְלָמָּה זֶּה לִי, בְּכֹרָה”. הוא לא חשב על שום דבר חוץ מ“הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה”. לא חשב על תוצאות המהלך. כמו אדם שבאותו רגע שבאה מילה לפיו מרגיש שהוא חייב להוציא אותה. בלי לחשוב שמיד אחרי יציאתה מפיו הוא כבר אינו “בעל הבית” עליה. כפי שמלמד הרמב”ן באגרתו המפורסמת, “חשוב הדיבור בטרם שתוציאו מפיך”. הרב שיינברגר שליט”א מלמד שאדם חייב לעצור בטרם דיבוריו ומעשיו ולהשתדל בכל כוחו, כישוריו ויכולותיו להתבונן כמה שיותר רחוק על ההשלכות של פעולותיו.
דורות אחרי עשו ויעקב יבואו הצאצאים שלהם וינהגו כל אחד בדרך שהתווה לו אבי אביו. המדרש מספר על המן שהיה מזרע עמלק, נכדו של עשו ועל מרדכי שהיה משבט בנימין, בנו של יעקב, איך היו שניהם שרי צבא של המלך ונשלחו לשדה הקרב עמוסים בצידה, כל אחד לגדוד שלו. המן לא חישב צעדיו והוא ואנשיו חיסלו במהרה את כל מזונם ואילו מרדכי כלכל את מעשיו, חישב כמה מזון יש, כמה חיילים ועל איזו תקופת זמן מדובר. המן נאלץ לפנות אל מרדכי בבקשת עזרה, ומרדכי ניצל את ההזדמנות וקנה את המן לעבד, בהכינו בכך את העתיד לבא.
חשבונו של עולם
רואים אנו שתי דרכים, שתי הנהגות מציאות שונות לחלוטין, והפלא הגדול הוא ששתי דרכים אלו קיימות ופועלות יחד בנפשו של כל אדם, ועל האדם מוטלת הבחירה באיזו דרך ילך – הדרך של עשו שרוצה לבלוע את הכל או הדרך של יעקב שבגדלות המוחין מכוון כל מעשיו לתכלית. כדי לבחור בין שתי הדרכים, הטובה והרעה, צריך התבוננות גדולה. הרמח”ל כותב, “וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו” (מסילת ישרים), ונותן לנו כלל, “יהיה האדם מעיין על מעשיו כולם, ומפקח על כל דרכיו שלא להניח לעצמו הרגל רע ומדה רעה, כל שכן עבירה ופשע, והנני רואה צורך לאדם שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עתים ושעות לזה שלא יהיה משקלו עראי, אלא בקביעות גדול, כי רב התולדה הוא, וחכמים זכרונם לברכה הורונו בפירוש צורך החשבון הזה, והוא מה שאמרו ז”ל (בבא בתרא עח): על כן יאמרו המושלים בואו חשבון – על כן יאמרו המושלים ביצרם, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה וכו’…” (מסילת ישרים ג’). זו הדרך הטובה לנהל את עולם הבחירה הפנימי והחיצוני שלנו.
המכשלה הגדולה
כולנו חשופים בדור הזה לים של בלבולים, כמות המידע ששוטפת כנגדנו עצומה, מציאות מלאה סתירות. כולנו מוכרחים לעשות אינסוף בחירות במשך כל יום, מהקטנות שבהן ועד למכריעות. איך נדע לחשב את צעדנו בעוד מבפנים היצר מבלבל אותנו כל כך, רצונות שונים שצפים ועולים ומושכים כל אחד אל כיוונו. על כן חשוב לזכור את מה שאומרת התורה, “לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם” (דברים ט”ז י”ט). המשחד הגדול שיושב אצלנו בפנים, היצר הרע, הרצון לקבל לעצמו הוא הסכנה הגדולה ליכולת ההתבוננות הנקיה. כדי להצליח לערוך “חשבונו של עולם” אצלנו בפנים, עלינו בכל פעם מחדש להציב מסך על הרצון לקבל לעצמו ולבחון את הדברים כמו יעקב אבינו, בעקביות, בראיה תכליתית – האם הבחירה שלי תקרב אותי אל התכלית או להפך. המבחן הכי גדול הוא בעת הניסיון, ממש ברגע בו עולה הרצון המקולקל וניצב אל מול הידיעה הטובה, אז צריך לאסוף את כל הכוחות ולהשתדל לנהוג בגדלות.
כלים לעבודת הבחירה
הקב”ה הכין עבורנו שתי מערכות כלים של בירור על מנת שנעשה את העבודה שלשמה באנו לעולם. במאמר “הקדמה לפנים מאירות ומסבירות” כותב הרב אשלג, בעל הסולם, כי יש בירור מר ומתוק ויש בירור אמת ושקר. בירור מר ומתוק הוא חוש טבעי הפועל בדומם, צומח, חי ומדבר. זהו בירור רגשי, אינסטינקטיבי הידוע גם כחוק התענוג והמכאוב – כל בעל חיים יודע להרחיק את המר לו ולקרב את המתוק לו. כפי שכותב שם הרב אשלג, “הכל מפותח עם הכח של האבחנה שמה שטוב בשבילם זה אהוב עליהם, מה שלא טוב הם פולטים בצורה של פסולת…”. הבעיה היא שאצל האדם בירור זה השתבש, החושים התגשמו והיוצרות התהפכו. כמו שכותב הרמב”ם (הלכות דעות פרק ב’) במשל חולים פיזיים אשר “טועמים המר מתוק והמתוק מר, ויש מן החולים מי שמתאווה ותאב למאכלות שאינן ראויין לאכילה, כגון העפר והפחם, ושונא המאכלות הטובים, כגון הפת והבשר, הכול לפי רוב החולי. כך בני אדם שנפשותיהם חולות, מתאווים ואוהבים הדעות הרעות; ושונאים הדרך הטובה, ומתעצלים ללכת בה, והיא כבדה עליהן למאוד, לפי חוליים. וכן ישעיהו אומר באנשים הללו, “הוי האומרים לרע טוב, ולטוב רע: שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר” (ישעיהו ה’ כ‘). הרי אנו רואים ששיבוש החושים והדעות שהתחזק מאוד בדור שלנו גרם לנו לאבד את הבירור הטבעי של מר ומתוק עד שבני האדם נמצאים מקרבים את המר (הרע) ומרחיקים את המתוק (הטוב). על כן הכין לנו הבורא את מערכת הבירור הנוספת המיוחדת רק לאדם והיא כח השכלי הפועל, “המסוגל לדחות ענייני שקר וריקות, במיאוס עד להקאה, ומקרב עניינים אמיתיים, וכל תועלת באהבה גדולה… הכח הזה פועל אצל כל אחד לפי מדרגתו” (בעל הסולם, שם). אלא שצרה גדולה לנו, שאף את יכולת הבירור הזאת איבדנו, ודברי הרמב”ם תקפים גם לגבי ענייני אמת ושקר. יוצא שכדי לצאת מהסבך ולעשות בירורים נכונים בחיינו אנו חייבים להגדיר מחדש מהי אמת ומהו שקר, וכמובן לשמוע לעצת הרמב”ם שכותב, “ומה היא תקנת חולי נפשות? ילכו אצל החכמים, שהם רופאי הנפשות, וירפאו חוליים בדעות, שמלמדין אותם עד שיחזירום לדרך הטובה” (שם).
אמת ושקר באמת
נחזור אל שני גיבורי הפרשה שלנו, עשו ויעקב. ה”דגל מחנה אפרים” אומר, שמו של עשו בא מלשון שווא ושקר, ואילו יעקב הוא כפי שנאמר, “תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב” (מיכה ז’ כ’). הרב אליהו דסלר מלמד שאנו חייבים לצמוח מהתפיסה הילדותית של אמת ושקר. אנו חושבים שכאשר מספרים עובדות זה אמת וההפך זה שקר. המציאות היא שלפעמים צריך דוקא לשנות כדי שיהיה תועלת ולא נזק. הדוגמא הכי טובה לכך היא מה שכתוב באהרן הכהן. היינו מצפים שאהרן אשר ודאי היה אחד הצדיקים הגדולים שהיו לעם ישראל בכל הדורות ידבר תמיד אך ורק דברי אמת. המציאות היא שאת הכינוי, “אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה“ (אבות א’ י”ב) קיבל אהרן דוקא בזכות ש”שיקר” קבוע. המדרש מספר שהיה אהרון הולך במחנה ופוגש חברים שרבו ושוב אינם מדברים או בני זוג שהתרחקו זה מזה, והיה מספר לזה עד כמה השני שבור ומלא געגועים אליו ומספר לזולתו שחברו ממש נואש מהפירוד הנורא, עד כדי כך שכאשר היו הזוג נפגשים מיד היו נופלים זה על צואר זה, מתפייסים ומשלימים. “נמצא שאמת היא מה שמביא לרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, הסיטרא אחרא” (מכתב מאליהו). רצון הבורא הוא להיטיב לנבראיו ולכן אמת היא מה שמוליד הטבה לזולת ושקר הוא מה שמוליד את ההפך. שקר לשם אמת הוא אמת. הכל נבחן על פי התכלית וכמובן שצריך זהירות רבה, כפי שממשיך הרב דסלר, “כי לא יצליח אדם לכוון הנהגתו אל האמת לאמתו כל זמן ששולטים בו רצונות של גשמיות ורע, כי עניו מעוורות, ומטה הכל על פי שאיפותיו” (שם).
העצה הטובה
כדי ללכת בדרכו של יעקב, לפעול בנפש עם כוחו של יעקב ולהתרחק מדרכו של עשו, נדרשת אמונה רבה. העולם הזה משול לים ובחיינו אנו חייבים לראות מעבר לפני הים השטוחים אל תוך עומקי העומקים של המציאות. עלינו ללמוד איך לדחות סיפוקים מידיים. עלינו להאמין בדברים שהם מעבר למציאות הגשמית המידית הדוחקת ולבחון את כל המאורעות שפוקדים אותנו כנגד התכלית של העניין ולא מתוך דחפים רגעיים של רצון לקבל לעצמנו. הרמח”ל אומר, “כללו של דבר, צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו, מה הוא הדרך האמיתי לפי חק התורה שהאדם צריך לילך בו” מסילת ישרים, ג’). הדרך להצליח ולעשות בירורים מועילים ומדויקים היא “לפי חק התורה” ועל ידי התבוננות עמוקה, כל אחד לפי מדרגתו.
מוקדש לשמירה על החיילים שלנו ועל כלל עם ישראל
מוקדש לעילוי נשמת אורי אלכסנדר בן גבריאל ז”ל ת.נ.צ.ב.ה
מוקדש לרפואת יצחק צחי בן ג’מילה, רועי בן נילי, פנחס בן מרים רבקה, ים בת לי, שושנה סוזן בת זוהרה דבורה, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו, קרן נעמי בת עפרה בתוך שאר חולי עמו ישראל
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.