מידת ההשתוות

מידת שרה אמנו בנפש האדם 'כולם שווים לטובה'

פרשת ‘חיי שרה’ לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה

הנסיונות של שרה

למרות שם הפרשה, ‘חיי שרה’, הפרשה פותחת בפטירתה של שרה אמנו בגיל מאה עשרים ושבע, “וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן” (בראשית כ”ג). מסיכום קצר זה של חיי האמא הראשונה של עם ישראל עולה דמותה החזקה של שרה, מתגלות תעצומות הנפש שלה וניתנת לנו ההזדמנות לחזק בתוכנו את העבודה הרוחנית של דבקות ואמונה שלמה. רש”י פותח ואומר, “וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה” – “לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו. בת ק’ כבת כ’ לחטא, מה בת כ’ לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק’ בלא חטא ובת כ’ כבת ז’ ליופי”, שהיתה שרה שלמה בכל מידותיה במשך כל ימות חייה. מוסיף רש”י, “שני חיי שרה – כלן שוין לטובה”. החיד”א כותב על המילה “וַיִּהְיוּ” כי “התיבה נקראת קדימה ואחור אותו הדבר, לרמז שכל חייה מתחילתן לסופן היו שווין לטובה”, ואנו מחויבים לשאול – שווים לטובה?! אם רק נהרהר לרגע באותה אישה צדקת איך קמה ועזבה את בית אביה, את סביבתה הטבעית, ללכת אחרי בעלה “אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ” (בראשית י”ב), מסע נדודים ארוך ומפרך שבמהלכו לא נחה לרגע, תמיד עסוקה בהכנסת אורחים וקירוב נשות העולם. דמיינו אותה בעת הרעב בארץ, או כאשר נלקחה לבדה אל ארמון פרעה העריץ, או אל בית אבימלך מלך פלישתים. כאשר בכל המאורעות הללו מלווה אותה תחושת העקרות הקשה, ועל כל אלה הניסיון עם הגר וישמעאל עד לניסיון העקדה של בנה יחידה. שווים לטובה אמרנו?! כדי להבין במה דברים אמורים אנו צריכים לחדור אל פנימיות הסיפור ודמותה הרוחנית של שרה.  

הסיבה האמיתית לפטירתה

שרה אמנו נפטרה ממש באותו היום בו נעקד יצחק על גבי המזבח. חכמים אמרו שפרחה נשמתה משמועת העקדה וגם אמרו שאותו יום היה יום הכיפורים. רבו המדרשים על הדרך בה נודע הדבר לשרה, על הבהלה והצער של האם על בנה. אולם ה”עבודת ישראל” מקוז’ניץ נותן לנו מבט יותר פנימי על אותם רגעים עצומים. הוא דורש שלא יתכן להעלות על הדעת שפרחה נשמתה של אותה צדיקה מחרדה ובהלה כדרך פשוטי העם. שרה אמנו שרש”י כותב עליה שהיתה גדולה מאברהם בנבואה, ונקראה במקורה יסכה, שסוכה ברוח הקודש. אומר ה”עבודת ישראל”, שרה הבינה בקדושתה שנעשה על ידי מעשה העקדה ייחוד רוחני גדול וקדוש. ממרחקים מסרה את נפשה באהבה ובטהרה, להיפרד מהעולם הזה בעת רצון ושעה קדושה כזאת. ברמז, “וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע”, אלה ארבע אותיות השם אדנ’י שבהם כוונת מסירת נפשות וקבלת עול מלכות שמים. הרב שיינברגר שליט”א מלמד ששרה אמנו ראתה מיצחק איך אפשר למסור נפש עוד בחיים בתוך הגוף, איך ניתן למסור את כל הרצונות לרצון הבורא. זה נקרא להפך את הרצון לקבל הטבעי שיהיה לגמרי רצון על מנת להשפיע נחת רוח לבורא. יצחק זה אותיות קץ-חי, שהיה מוכן להיעקד ולאבד אפילו את חייו כדי לקיים את רצון הבורא ולזכות בדבקות. אכן המדרש מספר שגם נשמתו של יצחק פרחה ונשארה בשמיים שלוש שנים והדברים עמוקים ודורשים עיון.  

שרה עם שליטה

מסופר שכאשר בא אברהם לקבור את שרה במערת המכפלה שם היו טמונים אדם הראשון ואשתו, קמה חוה ממשכבה ויצאה מתביישת מהמערה, ‘איך אוכל אני שקלקלתי ופגמתי בחלתו של עולם לשכב יחד עם צדקת זו?!’, ורק לאחר דין ודברים הצליח אברהם לשכנע אותה לחזור למקומה. אמנם יש קשר גדול בין חוה לשרה. ה”פיתוחי חותם” מגלה שבסופי התיבות של המילים, “וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה” מתגלה שם הוי’ה, לרמז שאת מה שפגמה חוה בשם הוי’ה, באה שרה ותיקנה. מכל המדרשים ומההתבוננות בניסיונות הגדולים שעברה משתקפת גדולת צדקתה של שרה אמנו.
השם שרה מלשון שררה ושליטה, כמו שרת מדינה. אלא שזו לא היתה שליטה של שררה חיצונית על בני אדם. שרה אמנו גילתה דרך בעבודת השם, דרך של שליטה וניהול פנימי. מסופר במדרש, “ר’ עקיבא היה יושב ודורש, בקשו העם להתנמנם, אמר, מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ”ז מדינות, אמרה תבוא בת בתה של שרה שחייתה קכ”ז שנים ותמלוך על קכ”ז מדינות” (בראשית רבה, נ”ט). כותב הרב אשר וייס, “וכי איך אפשר למלוך על קכ”ז מדינות… צריך לשים לב לכל כפר, לכל עיירה ולכל מושבה קטנה, שלא תפרוץ חלילה מרידה באחת מהן ותתפשט כאש בשדה קוצים… וזאת למדה אסתר משרה אמנו, כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא! שרה אמנו בקכ”ז שנותיה לא הזניחה אף יום, אף שעה, אף רגע, כולם שוין לטובה”. שרה גילתה את הכח הפנימי שיש לכל אחד מאתנו בנפש, הכח לנהל כל יום מחיינו לטובה, מתוך תפיסת עולם שגם ימי האהבה וגם ימי השנאה, גם הימים המוצלחים וגם ההפך, מכולם יש מה ללמוד ובכולם קיימת עבודת הבורא המיוחדת להם – כולם שווים לטובה. מסופר שכל שנה בשבת חיי שרה, “היסוד העבודה” היה חוזר על דברי רש”י אלו באריכות – ‘כולן שווין לטובה’, והיה מרעיש את העולם במאמר זה, ‘תמיד היה לה טוב על ליבה’ (הרב אלימלך בידרמן באר הפרשה).

אצל שרה אין תלונות

“השפע חיים” מלמד שמצאנו אצל שרה מעלה על כל האימהות. רבקה אמנו לפני שידוכי יעקב בנה אמרה אל יצחק, “קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת, אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה, מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים” (בראשית כ”ז מ”ו). רחל על עקרותה אמרה אל יעקב, “הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי” (בראשית ל’ א’), ועיני לאה היו רכות מרב בכיות על כך שהיתה מיועדת להינשא לעשו. אומר “השפע חיים”, “ואף על פי שאין לנו השגה כלל באמהות הקדושות, מכל מקום הנהגה אחרת מצינו אצל שרה אמנו, שעם כל סבלה – כולן שווים לטובה, בשמחה ובחדווה על ידי התחזקותה באמונה תמימה”, וזה מה שהבאנו מהחיד”א על המילה ‘וַיִּהְיוּ’, שנקראת ביושר ולמפרע אותו הדבר. כך היו חייה, גם כשהדברים התנהלו למפרע, הפוך ממה שרצתה, גם את זה ראתה שרה לטובה.

הכל שווה לה

אנחנו חיים בדור בו צדיקות כשל שרה נראית רחוקה מהאופק יותר מאי פעם ולכן חשוב להבין את שורש העניינים על מנת שנוכל לעסוק במלאכת תיקון מדותנו ותיקון חיינו. האדם בטבעו פועל בצורה אגואיסטית עם הרצון לקבל לעצמו בלבד. כשמשהו לא הולך בדרכו, לפי רצונו, הוא בדרך כלל נופל לרטינות והאשמות. לפעמים די במקרה אחד קטן כדי לקלקל את כל יומו. הכל נהיה “לא שווה”. למעשה תחושת ה”שווה” מופיעה אצל האדם רק כשהוא מרוויח משהו מהעניין שלפניו, כשיש לו תענוג בדבר. אצל שרה אמנו לא היה מושג כזה, “לא שווה”. הכל היה אצלה חלק מעבודת הבורא, לעשות נחת רוח לפניו.

בכל אחד מאתנו קיימת היכולת הזאת, קיים הכח הזה בנפש. אלא, שכנגדו יש כח אחר, זה לעומת זה, הקליפה והפרי. במגילת אסתר אנו מוצאים את המילה ‘שווה’ בפסוק שאמר המן לזרש אשתו, “וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ” (אסתר ה’ י”ג). המן שהיה העשיר הגדול ביותר באומות העולם, שקיבל את טבעת המלך לעשות כל מה שחפץ, ממש יוצא מדעתו בגלל שפרט אחד לא מסתדר לו במציאות. מרדכי היהודי אינו משתחווה אליו כשהוא עובר בשער המלך. בגלל פרט אחד זה המן מכריז ש”הכל לא שווה”. כשמתעורר הכח של המן “וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי”, צריך מיד לעורר כנגדו את הכח של שרה, “כולם שווים לטובה”.

עצת היינו כחולמים

חשוב לזכור שהדברים והמאורעות בחיינו הם לא תמיד בדיוק מה שהם נראים. למעשה, רב הנסתר על הגלוי ולרוב המציאות האמיתית היא ההפך הגמור ממה שנתפס בחושים שלנו. עצה טובה להתמודדות עם קשיים וייסורים העוברים על האדם מביא ה”בית אברהם” מתוך המילים של דוד המלך, “שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב השם אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים” (תהילים קכ”ו). הוא אומר, “היינו כמו יוסף בעל החלומות שעברו עליו כל כך הרבה צרות ובסופו של דבר נתברר שהכל היה לטובה עבורו, שמלך על מצרים ובזכותו ירד יעקב לשם בכבוד גדול”, שהיה אמור יעקב אבינו לרדת למצרים בשלשלות ברזל ובזכות הייסורים שפקדו את יוסף זכה שיביאו את אביו אל מצרים בעגלות מלוכה. מוסיף ה”בית אברהם”, “כמו כן, “בְּשׁוּב השם אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן”, כשתהיה הגאולה יכירו וידעו שכל הייסורים והגלות הכל היה לטובה, ו”אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה” (שם), כמו מי שנתעורר מחלום שהיה רואה בחלומו הרבה צער וכאב, כשקם משנתו כל הצער לשחוק בעיניו, באותו אופן יביטו בזמן הגאולה”. כמובן שלא נאמר שאין כלל ייסורים, “אין החי מכחיש את החי” (פלא יועץ). אלא שאם בעת הייסורים נשכיל ונזכור כי יבוא יום ונכיר באמת שהכל היה לטובתנו, כבר ירווח לנו. עלינו להרגיל את פינו לומר בכל עת – “הכל לטובה”, להתאמן באמונה. בתחילה אולי יהיה זה רק בתפיסה שכלית, אולם בהמשך נגיע להבנה פנימית יותר ולאמונה ודאית יותר שהבורא הוא טוב ומיטיב, ואפילו אם לעיתים זה נראה ומרגיש ההפך, כל מה שחושב עלינו זה הכל בעבור טובתנו השלמה.

מציאת האיזון הנכון

כאשר עובר עלינו מה שעובר עלינו, אנו מצווים “לפשפש ולמשמש” במעשינו (ערובין יג, ב). כמו שנאמר, “וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹקַ” (איוב י”ט כ”ו). חיוני שנתבונן למה באים עלינו הייסורים ומה בורא עולם מלמד אותנו בזאת. אולם בעת הקושי והצער חושב להישמר שלא נתבונן יתר על המידה ולא נחקור יותר מדי, כי אז עלולים לעלות בלבנו ספיקות וקושיות על הנהגת הבורא עמנו, ועלולים אנו ליפול לעצבות וייאוש ח”ו. על כן חייבים למצוא את הדרך הממוצעת, והעצה הטוב היא שנאמין באמונה פשוטה ובתמימות שאביו שבשמים רוצה אך ורק להיטיב לנו, ואף הנהגת הדין הרי היא טובה גמורה עבורנו וכך נמשיך בדרכנו עד כי תבוא ישועתנו.
סיפר “הנתיבות שלום” שבעיר מגוריו בראנאוויטש היה יהודי אחד עני ומרוד ושמו מוטל קופלוביץ’. פרנסתו היתה בתיקון חביות מים. פרנסה דלה שגרמה לו לזמנים של מחסור ומצוקה והיו ימים שבני ביתו ממש רעבו ללחם כפשוטו כי כלתה הפרוטה מהכיס. פעם אחת בליל שישי חישב ומצא ר’ מוטל שביתו ריק ממש ואם לא ישתנה משהו, בני ביתו יצטרכו להתענות ולצום ביום השבת. בלב שבור ישב במעונו ועסק בתורה עד שעה מאוחרת בלילה כשהוא מצפה בכיליון עיניים לישועת השם אולי תבוא. משקרבה שעת חצות ליל והבין שכבר ננעלו כל החנויות ועדין ישועתו בוששה לבא, נעקרה אנחה מליבו ויקרא, “רבש”ע אם לפניך ניחא שאני וששת הנפשות בני ביתי נרעב ולא יהיה לנו מה לאכול בשבת קודש, ניחא הדבר גם לפני”, וכך שכב לישון. אך הנה באישון לילה באו פתאום להעירו ולקרוא לעזרתו. הצינור הראשי של בית המרחץ המרכזי בעיר התפוצץ, ונחוץ היה לתקנו בדחיפות כי למחרת היום ערב שבת. ויקם ר’ מוטל ממיטתו וילך לעשות מלאכתו, ובשכר טרחתו קיבל שכר כפול כנהוג בעבודות לילה, וב”ה לא היה חסר מאומה על שולחנו בשבת קודש. הוסיף “הנתיבות שלום”, “כי מכח אנחה כזו של ר’ מוטל היה מן הראוי שיתפוצץ בית המרחץ כולו ולא רק צינור אחד”. זאת לא היתה אנחה מצד “כל זה איננו שווה לי”, אלא היתה זאת אנחה של כניעה בפני רצון הבורא. זעקה ישירה אל מקור הישועות ללא שום טרוניה. ממש במידתה של שרה אמנו, ועל ידי אנחתו הכל כך מדויקת נוצר הכלי המתאים לפעול ישועות עבורו.

עבודת ההשתוות

דמותה של שרה אמנו עם המסר הגדול של ‘כולם שוים לטובה’ באה לעורר את הכח הפנימי הזה בנפשנו, להאמין שהכל לטובה. דוד המלך ע”ה סיכם את העבודה הזאת בפסוק אחד, “שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד” (תהילים ט”ז ח’). מסביר הרב שיינברגר שליט”א, כמו שאברהם אבינו הוא מרכבה לספירת החסד, כך שרה אמנו היא מרכבה למידת ההשתוות. עבודת ההשתוות עמוקה מאוד ויש בה מדרגות רבות. זוהי עבודת הלימוד, ההתחזקות וההפנמה של האמונה השלמה שיש כאן רק כח אחד שפועל את הכל והוא טוב והוא מיטיב. לכן כותב הרמ”א בפתח הקיצור שולחן ערוך את ההלכה התמידית שיהודי ינהג בה בכל עת. “שויתי השם לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב”ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם השם, מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי”ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח”ג פ` נ”ב) ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי”ת. גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה” (קיצור שולחן ערוך סימן א’). עצה ראשונה לשים את אותיות שם הוי’ה בכל עת לנגד עינינו ולהפעיל את כלי הדמיון על מנת להמחיש לעצמנו לפני מי אנחנו עומדים בכל עת. כמו שאמרו חכמים, “דע לפני מי אתה עומד”. אולם הרב אליהו דסלר מחדד את העבודה, “צריך לשים במחשבתו לנגד עיניו את אותיות הוי’ה, ובודאי זו רק עצה חיצונית לזכור את השם תמיד כדי לבא לפנימיות עניין ‘שיוויתי’ שזוהי עבודה קשה מאוד. שיכוון את כל מחשבותיו ומעשיו רק אל השם ועבודתו, זה בא למעט שלא יתעניין בשום עניין אחר, ואפילו לרגע וככה יעשה תמיד, כל ימי חייו, בלי שום הפסק!” (מכתב מאליהו כרך ג’). זאת האמונה השלמה במדרגתה הגבוהה ביותר, עבודה לשמה.

עומק העבודה

באגרת הבעל שם טוב הוא כותב, “שיוויתי השם לנגדי תמיד – שוויתי לשון השתוות. בכל דבר שיארע לו, יהיה הכל שווה אצלו, בין בעניין שמשבחים אותו בני אדם או מבזים אותו, וכן בכל שאר הדברים. וכן בכל האכילות, בין שאוכל מעדנים, בין שאוכל שאר דברים, הכל שווה בעיניו, שהוסר בזה היצר הרע ממנו מכל וכל” (אגרות הבעש”ט). בספר “חובות הלבבות” נמצא המקור ללשון השתוות. כתוב שם, “וכבר אמרו על אחד החסידים, שאמר לחברו, הנשתוית? אמר לו: באיזה ענין? אמר לו: נשתווה בעיניך השבח והגנות? אמר לו: לא! אמר לו: אם כן עדין לא הגעת. השתדל, אולי תגיע אל המדרגה הזאת, כי היא העליונה שבמדרגות החסידים” (חובות הלבבות, פרק ה’). תכלית האדם בעולמו היא להגיע לדבקות בבורא ית’ וכל העבודה צריכה להיות מכוונת לכיוון זה, ועל כך כתוב ב”צוואת הריב”ש”, “שמחמת טרדת הדביקות אין לו פנאי לחשוב בדברים אלו, שטרוד מאוד לחשוב לדבק בבורא ית’. ובכל דבר שיעשה יחשוב שעושה נ”ר להשכינה. ולא יחשוב במחשבתו אפילו מעט לצורך הנאתו כי הבל וריק, ולמה יעשה להנאתו… רק עיקר תהיה כל עבודתו לצורך השכינה… דבר זה יהיה תמיד במחשבתו” (ליקוטי אמרים), עבודה תמידית.

האבות הם המרכבה

המדרש מביא את דברי ריש לקיש, “האבות הן הן המרכבה שנאמר, ‘ויעל אלקים מעל אברהם’, ‘ויעל מעליו אלקים’, ‘והנה ה’ ניצב עליו’, וביאר שם המהרז”ו, “כמו שיושב כביכול על כסא כבודו בשמים על שרפים וחיות הקודש, כן יושב בארץ על ידי המאמינים בו ובזכותם משכין שכינתו בארץ” (בראשית רבה פ”ב ו). כן ביאר המהר”ל “כי על ידם השכינה שורה בארץ והשכינה היא עליהם ולפיכך הם כסא לשכינה ומרכבתו”. באמונתם השלמה, האבות הקדושים לא הסיחו דעתם לרגע מהבורא, בכל עת לעשות רצונו בלבב שלם, להיטיב כמו שהוא מיטיב, להידבק במידותיו. כתבנו למעלה ששרה זה מלשון שררה, שמשלה בעצמה להנהיג את חייה בדרכי האמונה השלמה בכל יום ויום. אולם הרב שיינברגר שליט”א מוסיף, שרה זה גם מלשון סרה, שעל מנת שתמשול לטובה היתה צריכה לסור בכל עת מהרצון שלה ולדבוק ברצון הבורא. כך גם כל אחד מאתנו חייב להשתדל לפעול, שעל זה אמרו חז”ל, “עשה רצונך כרצונו” (אבות ב’ ד’). מסירות נפש זה למסור את הרצונות הרבים שלי בתמורה למציאת הרצון האחד שיש בכל עת וזמן, הוא רצונו ית’.
האדם חייב להשתלם באמונה והעצה הטובה העומדת לנו היא שנרגיל מחשבתנו תמיד, בכל מקרה אשר יארע לנו, אם טוב ואם רע, להסתכל בשורש הדבר, שהוא מסיבת ההשגחה, ולהתאושש מיד ממקריות וסיבות הטבעים, ולייחס המקרה תמיד להשגחה העליונה. שרה אמנו, יחד עם שאר האבות והאמהות, סללה לכולנו דרך איך למלא את ימינו בעבודה שלשמה באנו לכאן, להפך את הרצון לקבל לעצמנו שיהיה כולו בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא ולבריותיו. מאותו רגע שהאבות גילו כח זה בעולם, ניתנה לכל יהודי האפשרות להצליח במלאכה.

לרכישה של ספר הפרשות “קול הפנימיות” כאן >>

אהבתם? שתפו

מוקדש לשמירה על החיילים שלנו ועל כלל עם ישראל
מוקדש לרפואת יצחק צחי בן ג’מילה, רועי בן נילי, פנחס בן מרים רבקה, ים בת לי, שושנה סוזן בת זוהרה דבורה, קרן נעמי בת עפרה, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו, קרן נעמי בת עפרה בתוך שאר חולי עמו ישראל

השאירו תגובה

אודות הכותב

הרב דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.