מאמר בהשראת חג השבועות ופרשת ‘נשא’ לפי הקבלה והחסידות
נישואין בהר סיני
ליל שבועות נקרא בזוהר הקדוש “הלילה של הכלה”. הלילה בו לימוד התורה של עם ישראל נהיה קישוטים לכלה שהיא השכינה הקדושה. הכלה שנכנסת בבוקר בזמן תפילת מוסף אל החופה, יחד עם אותם הלומדים, השושבינים שלה, למעמד החתונה עם הקב”ה. כולנו עכשיו קצת כמו חתן וכלה לאחר נישואיהם. אחרי שחידשנו את השבועה בחג השבועות, אחרי שחתמנו על הכתובה, שמחנו בשמחה הגדולה של קבלת התורה, עכשיו מתחילים חיים חדשים. שלמה המלך אומר, “צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ, בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ” (שיה”ש ג’ י”א), וחז”ל פרשו, “ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש” (תענית כ”ו ע”ב). מתן תורה זה יום חתונתנו ועכשיו צריך לבנות את בית המקדש “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”, כדי שישמח לבנו ונזכה להתחבר לאחד ותשרה האהבה בינינו.
עבודת חיבור
שם הפרשה נָשֹׂא מגיע מאותו שורש של המילה נישואין. התורה וחכמיה המשילו את יחסי הקב”ה והשכינה ליחסי חתן וכלה, איש ואישה. בספרים הקדושים השכינה מסמלת את האמא הרוחנית של עם ישראל שבה נכללות כל נשמות ישראל. בפרשה זו התורה מחזירה אותנו ליום הקמת המשכן, “וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת כָּל כֵּלָיו. וַיִּמְשָׁחֵם, וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם”. רש”י אומר, “יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה”, ועל זה אומר הזוהר, “ויהי ביום כלת משה, שירדה כלת משה לארץ. כי ע”כ כתוב כלת בחוסר ו’, להורות על הכלה העליונה שהיא המלכות, שירדה לארץ לשרות בישראל” (הסולם תרומה רס”ג). המשלה זאת באה ללמד אותנו על מהות העבודה שיש לנו לעשות בעולם הזה, עבודת החיבור. כשהנשמה באה לעולם היא נכנסת בגוף גשמי ומתנתקת ממקורה הרוחני. ברמז, ‘תינוק’ זה אותיות ‘ניתוק’, ואלה גם אותן אותיות של המילה ‘תיקון’. התיקון הוא למצוא את החיבור המחודש עם הבורא. חיבור המתבטא גם בין חתן וכלה, בין איש ואישה ובין אדם לחברו.
גרושים מהירים מדי
מידת העצלות היא מידה קשה ביותר. כמו שכותב שלמה המלך, “עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב, וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים (קוצים) כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה” (משלי כ”ד). הפרשה פותחת, “וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם, לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם”. חז”ל דרשו שהשם גרשון מלשון גרושים. עבודת החיבור בין איש לאשתו היא עבודה מאומצת וממושכת. לצערנו, בדור הזה מיד כשמשהו קטן לא עובד ממהרים לפרק את החבילה ולהתגרש. במובן מסוים, אנחנו דור מאוד עצל. אם משהו אינו עובד בלחיצת כפתור מידית, ממהרים להכריז עליו כעל חסר תקנה ופונים משם הלאה. התורה מלמדת שזאת לא רק בעיה של הדור שלנו, אלא זאת תכונה הטבועה בטבע האדם. הנה מיד לאחר מעמד הר סיני כתוב, “וַיִּסְעוּ מֵהַר השם” (במדבר י’ ל”ג), והרמב”ן מפרש, “עניין המדרש הזה, כמבואר באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות, וזהו ‘ויסעו מהר השם’, שהיתה מחשבתם להסיע עצמם משם מפני שהוא הר השם, וזוהי פורענות ראשונה“. פורענות ראשונה היא לראות את גודל העבודה ולהיכנע לרצון לברוח. עבודת הנישואין היא אולי היגיעה הגדולה ביותר מפני שבקרבה מסתתר גם החיבור אל האור הגדול ביותר, וכידוע,“יגעת ומצאת, תאמין” (מגילה ו’), צריך יגיעה. אחרי האורות הגדולים של החופה, אחרי המוזמנים והקייטרינג, המוסיקה והריקודים, הצילומים והמתנות, מגיע שלב עבודת הכלים. חכמת הקבלה מלמדת אותנו שאם לא עושים כלי, האור האינסופי שקיים כל הזמן, אינו יכול להתגלות. בעל הסולם מדגיש בכתביו שהאדם צריך להתרחק מהחיפוש אחר קבלת האורות ובעיקר לחפש יגיעה ועבודה. ממש כמו האורות של חג השבועות, גם האורות של החתונה הם מתוקים אבל הם מסתלקים אם לא עושים כלים עבורם.
שומרים על היום שאחרי
בפרשה מופיעה רשימה ארוכה של קורבנות הנשיאים, “וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ”, וכבר למדנו שקורבן זה מלשון התקרבות, ובהקשר שלנו ‘נשיאים’ זה גם כן מאותו שורש של המילה נישואין. הצלחה בבניית קשר הנישואין מצריכה עבודת התקרבות. פעמים זה דורש קורבן אישי – לותר, לתת מעצמי, לחשוב על השני, להשפיע גם כשלא נח ואין כח, לקיים ‘ואהבת לרעך כמוך’ בבית. התורה אומרת, “זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, מֵאֵת, נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל”. ה”אמרי אמת” מגור מסביר שלא די בכך שמקבלים את רב ההשפעות “בְּיוֹם הִמָּשַׁח”, ביום חג השבועות, ביום החופה, בזמן של ההתעלות. אלא העיקר להמשיך את קדושת היום אף “אַחֲרֵי הִמָּשַׁח”, אחר לכתם של האורות מעמנו. “העבודה האמתית המוטלת עלינו היא לראות שיהיה בינינו בנין עדי עד, בקשר של קיימא” (ליקוטי יהודה).
הרב אלימלך בידרמן מביא רמז נפלא על היום שאחרי האורות. כתוב בשירת הים, “אָמַר אוֹיֵב, אֶרְדֹּף, אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל” (שמות ט”ו ט’). האויב זה יצרו הרע של האדם. ר”ע זה ראשי תיבות רצון עצמי, האגואיזם, אותו כח טבעי שנמצא בקרבנו ואינו חפץ להשפיע. המילה “שָׁלָל” היא ראשי תיבות מהפסוק שנאמר לבני ישראל במעמד הר סיני, “שׁ’וּבוּ לָ’כֶם לְ’אָהֳלֵיכֶם” (דברים ה’ כ”ו). מסביר הרב בידרמן, “עיקר מלחמת היצר אחר המעמד האדיר של קבלת התורה היא לכבות את האש הגדולה אשר ראו עיניו במעמד הר סיני. שוב לאהליך, להנהגתך ולסדר יומך. כמו שהיה עד עתה, ומה לך לקבל על עצמך עול תורה ועבודה?!” (באר הפרשה). שגרת הלימוד, שגרת העבודה, שגרת הנישואין הם כלים ביד היצר הרע המנסה לשכנע אותנו שאחרי האורות הגדולים שום דבר לא השתנה, בטח שלא אנחנו, ושאין בידינו היכולת לקום ולשנות את הטבע שלנו. אלא שעצת התורה היא, “וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר” (שמות י”ט י’). אל תתנו ליצר הרע לקחת את השלל שלכם, את האורות הגדולים. קומו והתקדשו. לא רק היום, גם מחר. ככה צריכים לנהוג אחרי מתן תורה וככה צריך לנהוג מיד אחרי החתונה.
הבית היהודי כמבנה רוחני
כשניגשים לעבודה צריך מניע טוב. המוטיבציה לעבודת החיבור היא הבנת השורשים הרוחניים של הבית היהודי. חכמת הקבלה מלמדת שכל דבר בבריאה מורכב ממבנה של עשר ספירות. שורש הכל זה שם הוי’ה, השם הקדוש בין ד’ אותיות. קוצה של האות י’ כנגד ספירת הכתר, האות י’ כנגד ספירת החכמה, האות ה’ הראשונה כנגד ספירת הבינה, האות ו’ כנגד ספירת התפארת המחולקת לשש ספירות, והאות ה’ האחרונה כנגד ספירת המלכות. ניתן להתייחס אל עשר הספירות כצינורות דרכם מושפע השפע מהבורא לנבראים. שם הוי’ה, על עשר הספירות שבו, מתגלה גם בבית היהודי. הספרים הקדושים מסבירים שכאשר איש ואישה מתחתנים הם עומדים כנגד ספירות התפארת והמלכות, שהן כנגד אותיות ו’ ו-ה’ בשם הוי’ה. אולם כאשר נולדים הילדים כל המערכת עוברת שדרוג. האיש נהיה אבא והאישה אמא. האיש עולה לספירת החכמה כנגד האות י’ והאישה עולה לספירת הבינה כנגד האות ה’. עכשיו הבן כנגד האות ו’ והבת כנגד האות ה’ האחרונה, תפארת ומלכות. כל הבית היהודי נהיה מרכבה לשם הקדוש וצינור להשפעת שפע קדושה בעולם.
לכן, “דרש רבי עקיבא, איש ואשה זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן” (סוטה י”ז). באיש יש את האות י’ ובאשה את האות ה’. ביחד זה שם השם י”ה. אם לא זכו להשכין אותיות אלו ביניהם, מה שנותר באיש ואשה זה רק אש ואש. אורות גדולים ללא כלים זאת מציאות שעלולה להיגמר בנזק גדול. לכן נאמר, “הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ“ (קהלת ב’ י”ד). מוטב להקדים תרופה למכה ולעשות את העבודה הנכונה. כמו כן, חשוב להבין ולזכור שאנחנו לא לבד בעבודה הזאת. כפי שאומרת הגמרא, “תנו רבנן שלשה שותפין יש באדם – הקב”ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין והקב”ה נותן בו רוח ונשמה” (נידה ל”א), וניתן לומר שגם בבית היהודי יש שלושה שותפים. נישואין זה לא רק אגו מול אגו. יש כאן שתי נשמות שבעבודה נכונה ובסיוע משמיים יכולות להפוך לדבר אחד ממש, ולזכות להשראת השכינה. די לזכור את כל זה כדי לקבל כוחות התחדשות ותמריץ תמידי לעשות את היגיעה בעבודת החיבור.
בשורה לעולם
כולם היו רוצים לראות ולחיות בעולם יותר טוב. חכמים אמרו שהטוב האמיתי מתחיל בבית והרבה ממנו טמון בכוונה הראשונית בעת הקמתו ותחילת בניינו. בספר אליהו זוטא מוסבר על כמה סיבות מדוע אדם נושא אישה וגם מובאות התוצאות של כל אחת מהן, “יש שנושא אישה לשום זנות (תאווה), ויש שנושא אישה לשום ממון (חמדנות), ויש שנושא אשה לשום גדולה (כבוד), ויש שנושא אישה לשם שמים (לעשות רצון בוראו). הנושא אשה לשום זנות – סופו שמוציאין ממנו בן סורר ומורה, הנושא אשה לשום ממון – סופו שמצריכין אותו לאחרים, הנושא אשה לשום גדולה – סופו שמעמידין עליו מאותה משפחה כדי למעט זרעו אחריו, והנושא אשה לשם שמים – סופו שהווין לו בנים שמושיעין את ישראל בעת צרתם”. תמצית העניין היא שהאדם צריך לראות שכוונתו אינה חיצונית בלבד, רק מה הוא יכול לקבל מהקשר הזה, אלא שתהיה כוונתו פנימית, לנתינה, לשם שמיים, על מנת להשפיע.
הרב אליהו דסלר כותב, “וכן אני אומר תמיד לזוג בעת שמחת כלולותיהם: היזהרו יקרים, שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה, כאשר תרגישו בכם בשעה זו, ודעו אשר ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה, הנה כבר אשרכם מכם והלאה” (מכתב מאליהו, שידוכים). בית שמיוסד על קבלה עצמית ואגואיזם סופו להחריב את העולם, לעומת זאת יש בידינו היכולת להקים בית שמיוסד על הטבה לזולת, בית שתצא ממנו בשורת ההשפעה. הרש”ר הירש מסביר כמה חשובה השמירה על רוח הבית היהודי עבור העולם כולו, “השקפת היהדות …תמיד יהיה ליהודי בית, בו יחיה באוירה יהודית טהורה, ובו יקבל את המורשה הרוחנית-מוסרית…”. הוא ממש זועק, “הקימו בתים! כך תהיו דואגים לטובת בני האדם… רוח ההתמסרות והאהבה לזולת תפרח רק במסגרת של משפחה טהורת-מוסר”, והוא מוסיף, “שרק בעלי מוסר צרוף כזה, מסוגלים להחדיר את היסוד המוסרי לתוך הפעילות למען טובתה שלומה אושרה וישעה של האנושות. זו הדרך היחידה לכך, אין בנמצא שום תחליף למוסר הבית”.
בגידה במבנה הרוחני
לאחר ההתבוננות במבנה הרוחני של הבית היהודי ובכוונה שצריכה להיות מוחדרת בו, ניתן להבין עד כמה חמור עניין אישה שׂוטה המובא בפרשה, “אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל”. שׂוטה מלשון שטות, “אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות” (סוטה ג’), ורש”י מפרש, “אִישׁ אִישׁ” – “ללמדך שמועלת בשתים, באיש מלחמה של מעלה ואישה מלמטה”. האישה השׂוטה בוגדת לא רק בבעלה אלא גם בקב”ה, והגרוע מכל שיוצרת פגם במבנה הרוחני של המשפחה, בשם הקדוש. בכל מהלך התיקון שעוברת האישה השׂוטה, הכוונה היא אחת – לחדש את השלום בין איש ואשתו. שלום בית הוא ערך עליון ביהדות, ולכן כתוב, “וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר, וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים”. הקב”ה מצווה למחות את שמו הקדוש בן ד’ אותיות על המים כדי לבדוק את האישה. “ואמר מר, גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה, שמו של הקב”ה שנכתב בקדושה ימחה על המים” (חולין קמ”א). השם שאינו נמחק, ימחק כדי להביא שלום.
גודל מעלת השלום
הגמרא אומרת, “אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כ”ט י”א) השם עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, השם יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם” (עוקצין ג’ י”ב). בדור שלנו המילה שלום עברה שחיקה נוראית ולכן כל כך חשוב לחזור אל האמת הפשוטה. הזוהר הקדוש אומר, “בוא וראה, הקב״ה נקרא שלום. הוא שלום ושמו שלום, ונתקשר הכל בשלום” (הסולם ויקרא קמ”ו). כל עבודת החיבור הרוחנית סובבת על יצירת כלי ראוי להשכנת השלום בין איש ואשתו, אדם וחברו, וכמובן אדם ובוראו. תפילת שמונה עשרה נחתמת בברכת ‘שים שלום’, ברכת המזון נחתמת בשלום וגם ברכת הכהנים שבפרשה נחתמת בשלום. כה גדולה חשיבות השלום.
המגיד מקוז’ניץ אומר, “אין לך דבר נברא שאיננו מורכב מד’ יסודות אש רוח מים עפר, והם יסודות מתנגדים… שכל הבריאה שברא הקב”ה לכאורה היא מלאה כוחות מנוגדים (יום ולילה, קיץ וחורף, קר וחם, חסד וגבורה, אהבה ושנאה) … ובאופן טבעי אין קיום לכל חלקי הבריאה… ורק מידת השלום היא כח על טבעי שנתן הקב”ה בבריאה, המחברת וממזגת כל היסודות והניגודים יחד והיו לאחדים… נמצא שכל קיום הבריאה תלוי בזה, שעל ידי השלום העולם מתקיים” (עבודת ישראל). אין ניגודים גדולים יותר מאיש ואישה, עולמות שונים כל כך. לכן עבודת השלום בבית היא אתגר האתגרים, להשרות את שמו של הקב”ה על הניגודים ולהפכם לאחד.
ברכת השלום והאהבה
כאמור, בפרשה מוצאים את ברכת הכהנים, “וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם. יְבָרֶכְךָ השם, וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר השם פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא השם פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרְכֵם”. שואלת וקובעת הגמרא מה מברכים הכהנים לפני נשיאת כפיהם, “מאי מברך? אמר ר’ זירא אמר רב חסדא, אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה” (סוטה ל”ט). הכהנים מזכירים שני דברים שלא מוזכרים באף מצוה אחרת, ‘קדושתו של אהרן’ ו’באהבה’. הסיבה לשני אלה מובנת על פי המשנה באבות, “הלל אומר, הווה מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה” (אבות א’ י”ב). כל העבודה צריכה להיות מלאה במידת החסד של אהרן ורצופה בכוונת אהבה. כמו שאומר הזוהר, “למדנו כל כהן שהעם אינם אוהבים אותו, לא ישא את כפיו. ומעשה היה בכהן אחד, שקם ונשא כפיו, ומטרם שהשלים נעשה גל של עצמות, מה הטעם. משום שלא ברך באהבה. וקם כהן אחר ונשא ידיו וברך ותקן יום ההוא. כל כהן שהוא אינו אוהב את העם, או העם אינו אוהב אותו, לא ישא ידיו לברך את העם, שכתוב, טוב עין הוא יבורך. אל תקרי יבורך, אלא יברך” (הסולם נשא קפ”ג).
עבודת החיבור בינינו צריכה להיעשות ברוח הזאת של רדיפת שלום ואהבת הבריות, בבית ומחוצה לו. עבודה ויגיעה שבסופו של דבר יולידו אהבה. כמו שכתוב, “עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת השם, אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן” (במדבר כ”א י”א), אומרת הגמרא, “אמר רבי חייא בר אבא, אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר, “אֶת וָהֵב בְּסוּפָה”, אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ” (קידושין ל’). כך צריך לנהוג גם בבית היהודי ואז מובטח שתתגלה האהבה לא רק בְּסוּפָה חולפת המשאירה נזקים, אלא גם בְּסוֹפָהּ, שישרה אור האהבה בתמידיות.
מוקדש למען זיווגים טובים ושלום בית לכל עמו ישראל
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.