הגיע הזמן להבין שאין דבר כזה מבט אובייקטיבי על המציאות. המבט שלנו הוא תמיד סובייקטיבי. אנחנו רואים את מה שאנחנו מסוגלים לראות בהתאם לרמת התודעה שאנו נמצאים בה באותו פרק זמן. אנו רואים לפי התיקונים האישיים והנטיות הטבעיות של הנפש שלנו. שני אנשים יכולים לעמוד בכיכר העיר וכל אחד מהם יחווה את המציאות אחרת לגמרי. האחד יראה דברים מסוימים ופרשנותו תהיה ייחודית לו, והשני יראה דברים אחרים ויתייג אותם עם הפרשנות הייחודית שלו. הכל קשור בכלים של המתבונן.

בפרשה מתואר המפגש הגדול בין עשיו ויעקב והוא דוגמא קלאסית לתובנה זו. חלפו עשרים שנה מאז שהאחים נפגשו. יעקב חוזר עם כל משפחתו מחרן ועשיו יוצא לקראתו עם ארבע מאות לוחמי גרילה. יעקב מכין את עצמו למלחמה אבל הוא גם שולח מתנות ומסרים מפייסים לעשיו. בסופו של דבר, במעמד גדול, יעקב משתחווה לפני עשיו שבע פעמים ועשיו רץ אליו, מחבק ומנשק אותו. ממש תמונה מרגשת של איחוד בין האחים. סביר להניח שאפילו כתבי החדשות שהגיעו לסקר את האירוע ההיסטורי הזילו דמעה לנוכח הדרמה המשפחתית.

אולם חשוב שנעצור ונתבונן מה באמת התרחש באותו מפגש. היו שם ודאי צופים שראו את כל העניין וחשבו לעצמם, איזה יופי, יעקב נכנע בפני עשיו, הנה הוא משתחווה לו. לעומתם, חכמים הביעו תמיהה כיצד יעקב איש האמת משתחווה לעשיו שהוא שיא השקר והטומאה, בחינת אל אחר ועבודה זרה. הרי זה ודאי אסור מהתורה. והתשובה לשאלתם נמצאת בספר הזוהר הקדוש. כתוב בסיפור הפרשה שיעקב העמיד את נשותיו ובניו בסדר מסוים על מנת שיעברו לפני עשיו, ואז כתוב, “והוא עבר לפניהם”. כפשוטו, יעקב עבר לפניהם. אבל הזוהר מסביר כי בעת ההיא יעקב הגיע למדרגה שכל מה שהוא רואה במציאות זה את בורא עולם הולך לפניו. בדיוק ברגע הקריטי של המפגש עם אחיו, יעקב חווה גילוי שכינה עצום ואז הוא משתחווה לפניה שבע פעמים. בחיצוניות כולם ראו איך הוא משתחווה לאחיו. מעטים אולי ראו את מה שיעקב ראה בראיה הפנימית שלו.

הדמעות לא נפסקו שם. עשיו בסופו של דבר מחבק ומנשק את אחיו. שוב, כביכול, מעמד מרגש של פיוס. אבל חכמים אמרו, לא נשיקה, אלא נשיכה זאת הייתה. עשיו ניסה להרוג את אחיו בשיניו. ועל כך רבי שמעון בר יוחאי אומר, “הלכה, עשו שונא ליעקב”. אזהרה לכל הדורות שלא ליפול למבט חיצוני על בני עשיו בפרט ועל המציאות בכלל. תמיד ראוי להשתדל לראות אל לב הדברים, אל פנימיותם.

הכל מתחיל בתודעה, בדעת שלנו. תודעה של חיצוניות בלבד היא זאת שמייצרת מבט חיצוני, גשמי ושטחי. לרוב היא עלולה להוביל אותנו למסקנות שגויות ולהוליד תוצאות לא מדויקות ולא רצויות. לכן הכרחי לשלב יחד עם המבט החיצוני גם תודעה של פנימיות. תודעת הפנימיות מייצרת מבט פנימי, עמוק ורוחני יותר. השילוב הנכון בין השתיים מצייר תמונות חיים שלמות ומדויקות יותר.

אהבתם? שתפו

מוקדש לשמירה והצלחה של כל החיילים שלנו שובם בשלום
מוקדש לעילוי נשמת אורי אלכסנדר בן גבריאל ז”ל ת.נ.צ.ב.ה
מוקדש לרפואת יצחק צחי בן ג’מילה, רועי בן נילי, פנחס בן מרים רבקה, ים בת לי, שושנה סוזן בת זוהרה דבורה, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו, קרן נעמי בת עפרה בתוך שאר חולי עמו ישראל

השאירו תגובה

אודות הכותב

הרב דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.