בין פסח לשבועות זמן מיוחד של תיקון ההתנהגות ואפשרות לבריאת לב חדש בקרבנו
פסוקי הלב
התורה הקדושה פותחת בתיבות “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” ומסיימת בתיבות “לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל”. האות הראשונה בה היא האות ב’ והאחרונה ל’, וביחד אנחנו מקבלים ‘לב’, אולי לרמוז לנו על כוונת כל התורה כולה לגלות את הלב האמיתי שלנו. התורה והכתובים מלאים התייחסות אל הלב כעיקר העבודה של האדם. כבר בסיפור המבול, שם מוזכרת המילה לב בפעם הראשונה, נאמר, “כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו” (בראשית ח’ כ”א), להורות לנו על הטבע המולד של הלב. על זה דוד המלך מבקש, “לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים, וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי” (תהילים נ”א י”ב). דוד המלך מחפש בריאה חדשה אשר בה יוכל לשכון הרוח הנכון. בחומש דברים מורה משה רבנו לעם ישראל את דרך העבודה השלמה, “וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה השם אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת השם אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת השם אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁ” (דברים י’ י”ב), ומוסיף, “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי השם הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד” (דברים ד’ ל”ט). כתוב, בכל לבבך ולא בכל לבך ובמסכת ברכות דרשו, “בכל לבבך – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע” (ברכות נ”ד א’), ואנו צריכים להבין מה עניין שני הלבבות. בנוסף, משה רבנו מצוה אותנו, “וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם, וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד” (דברים י’ ט”ז), ועל כל זה מתנבא יחזקאל הנביא, “לָכֵן אֱמֹר, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי השם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים, וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וּבָאוּ שָׁמָּה, וְהֵסִירוּ אֶת כָּל שִׁקּוּצֶיהָ, וְאֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ מִמֶּנָּה. וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשָׂרָם, וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר. לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ, וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם, וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹקִים” (יחזקאל י”א). יוצא שבבואנו לתקן את דרכנו עיקר העבודה היא עבודה שבלב.
כלי נכון לאור
תכלית האדם היא להגיע לדבקות עם הבורא. בעל הסולם מלמד שדבקות רוחנית מושגת ע”י השוואת הצורה. כל עוד הלב רע מנעוריו לא נוכל להשיג את הדבקות הרצויה. רע זה ראשי תיבות ‘רצון עצמי’. הבורא הוא כולו השפעה ולכן הרצון לקבל לעצמנו בלבד הוא זה שמפריד אותנו מהבורא. המסע הגדול שעשו בני ישראל ממצרים להר סיני, הוא מסע של השגת דבקות רוחנית שמגיעה לשיאה בקבלת התורה. ברובד הרוחני המסע הזה מתרחש בכל שנה בין פסח לשבועות, והוא גם קורה בפנימיות של כל יהודי בכל עת. זהו מסע מתודעה של עבד לפרעה, תנועת הר”ע שבקרבנו, האגו, אל עבר תודעה של עבד להשם, בהיות האדם בן חורין המבוטל אל האור האלוקי. התורה היא אור ועבודת הלב היא ההכנה לקבלת האור שלה. כמו שאומר הרב חיים ויטאל, שתיקון המידות הוא כיסא ומרכבה לקבלת האור של התורה. זה גם מה שאומר הזוהר הקדוש, “רבי אליעזר אומר, לב טוב, הוא בנין של הגוף והנשמה. ומשום זה כתוב, ואהבת את השם אלקיך בכל לבבך, כי הלב הוא עיקר הכל” (זוהר תולדות נ”ז), והאבן עזרא אומר, “כל מצוות הכתובות בתורה, או המקובלות שתיקנו האבות, אף על פי שרובם הם במעשה או בפה, הכל הם לתקן הלב, כי כל לבבות דורש השם, וכל יצר מחשבות מבין”. על זה אמרו חז”ל, “רחמנא ליבא בעיי” – הרחמן, האוהב שלנו, רוצה את הלב שלנו. עיקר העיקרים של עבודת תיקון המידות הוא תיקון הלב.
הסרת ערלת הלב
עבודת הלב ותיקון המידות היא מלאכה שאדם מצווה עליה במהלך כל השנה, אולם יש זמנים המסוגלים לכך יותר, כמו הזמן של ספירת העומר. בברכה של ספירת העומר אנו מבקשים“טהר אותנו מקליפותינו ומטומאותינו”. כותב בעל הסולם, “לכל איש ישראל יש נקודה פנימית שבלב, שהיא בחינת אמונה פשוטה. והוא מירושת אבותינו שעמדו על הר סיני. רק שמכסין עליה הרבה קליפות, שהם הרבה מיני התלבשות משלא לשמה. וצריכין להסיר כל הקליפות, והיסוד שלו יהיה נקי, שהוא בבחינת אמונה בלבד בלי שום תמיכות וסיוע מהצד” (שמעתי ק”ח). כדי לגלות את הלב האמיתי שבקרבנו אנו צריכים להסיר את הקליפות, העורלה, הלב הרע שמכסה ואוטם את לבנו הטוב. כפי שאומר הספר ‘ראשית חכמה’, “הלב הוא כמו אגוז שיש לו קליפות וערלה” (שער היראה), ועל זה אנו מצווים, “וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם” (דברים י’ ט”ז). ממש כפי שבברית המילה מלים את התינוק, כך כל אחד מאתנו צריך לעמול להסיר את עורלת ליבו. זוהי גם כוונה יפה לכל מי שזוכה להיות נוכח בברית מילה, לכוון שבעת שמלים את העורלה מהתינוק תוסר גם עורלת הלב שלנו.
ארבע קליפות
כדי להבין מעט יותר לעומק את העבודה שלנו צריך להכיר את ארבעת הקליפות העוטפות את הטוב, ממש כפי שהקליפה עוטפת את הפרי. יחזקאל הנביא מתאר את המראה הנבואי שראה,“וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב” (יחזקאל א’ ד’). אלה הן ארבע הקליפות הידועות: רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת וקליפת נגה. שלושת הקליפות הקשות הן הראשונות וסופי התיבות שלהן מרמזות על כך – רוח, ענן, אש – סופי תיבות נחש. זוהי קליפת הנחש שנוצרה מחטא אדם הראשון. אלה הן שלושת הקליפות שאותן מלים בברית המילה וקוברים אותם בעפר, “וְנָחָשׁ, עָפָר לַחְמוֹ” (ישעיהו ס”ה כ”ה), לקליפת הנחש אין תיקון, תיקונה הוא כריתתה. אולם מלבד המילה יש גם את הפריעה וזאת הקליפה הדקה הנקראת נגה, אותה מהפכים בברית כלפי מעלה ומצרפים אותה אל הקודש. זו קליפת הביניים בין הטומאה והקדושה, והיא אשר תלויה במעשה האדם, אם יפנה לכאן או לכאן. פריעה זה מלשון גילוי, וזהו תפקידנו לגלות את הלב הפנימי, הלב הטוב.
קול דממה דקה
למעשה הקליפות הן כוחות שליליים הניתנים בנו מטבענו על מנת שנזכה לעשות את עבודת ההתגברות ולזכות באור בכוחות עצמנו כביכול. אליהו הנביא מתנבא ואומר, “וְהִנֵּה השם עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי השם, לֹא בָרוּחַ השם, וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ השם. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ השם, וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה” (אליהו, מלכים א’). בספר ‘ראשית חכמה’ (שער היראה) מפורש שגם בפסוק זה מיוצגות ארבעת הקליפות רק בשמות אחרים במקצת – רוח גדולה וחזק, רעש, אש, קול דממה דקה. הראשונה – רוח גדולה וחזק, זוהי הגאוה שבאדם שעליה נאמר, “תּוֹעֲבַת השם כָּל גְּבַהּ לֵב” (משלי). אם אדם נופל בפיתוי הקליפה הזאת הרי זוהי תועבה גמורה, וכבר אמרו חז”ל, תועבה מלשון תועה-בה, טועה בדרך השם הישרה. השניה – רעש או קושי עורף, שעליה נאמר, “וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם, וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד” (דברים י’ ט”ז). זהו הרעש הפנימי של האגו העקשן שאינו נותן לנו להיכנע בפני הרצון העליון. השלישית – אש היצר, המפתה את האדם לכעס, דיבור קשה ותאוות העולם הזה. על זה מביא הרמב”ן באגרת שלו את דברי שלמה המלך, “וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ” (קהלת י”א י’), ומוסיף, “וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה” (אגרת הרמב”ן). הרביעית – קול דממה דקה, שהיא כנגד קליפת נגה, אשר הזוכה להפכה אל הקודש, זוכה לגלות את הלב הטהור. כפי שנאמר בפסוק, “לֹא בָרוּחַ השם… לֹא בָרַעַשׁ השם… לֹא בָאֵשׁ השם…” אלא, “קוֹל דְּמָמָה דַקָּה” (שם). העבודה היא להשקיט את הנפש עד שישמע הקול הזה, הקול של הנשמה.
מוסר חז”ל ועצות לדרך
הרבה עצות נתנו חז”ל כיצד להתמודד עם הקליפות הנ”ל על מנת לזכך את החומר שלנו. כותב בעל הסולם, “אמנם, זה סוד אורייתא (התורה), שיש בה תרי”ג (613) אורחין (דרכים) שההולך עליהם סופו שיזדכך כל כך עד שגופו לא יהיה מחיצה של ברזל בינו לקונו, כמו שכתוב (יחזקאל לו, כו) “והסירותי את לב האבן מקרבם”. ואז יתדבק בקונו ממש כמו שהיה דבוק טרם התלבשות נשמה בגוף” (אגרת כ’), או בלשוננו, עד שיגלה את הלב האמיתי השוכן בקרבו. לשם גילוי זה אדם צריך לשבור את ליבו הרע, אולם בעל הסולם מזהיר ומדייק על עבודת השבירה הזאת, “ותזכור מה שאמרתי לך שהשעה הראשונה אחר הקימה תשבר את לבך ותעסוק בתיקון חצות דרך מחשבה, ותצטער עצמך בצער השכינה שסובלת בגרם מעשיך, אמנם לא תאריך בזה יותר משעה אחת. ואחרי זה תיכף תגביה את לבך בדרכי השי”ת באמונה ובטחון כנ”ל בשלימות, ותעסוק כל היום בתורה ועבודה בשמחה. ואם תרצה, תוכל לעסוק בשבירת הלב גם חצי שעה טרם השינה. אבל הזהר מתחבולות היצר שרוצה דוקא להעציב את האדם בעת עסקו בעבודת השי”ת, ובעת כזאת אומרים להיצר הרע, אע”ג שהצדק אתך, עם כל זה המתן, כי יש לי שעה קבועה לכך ואז נחשוב בזה, ולא בעת עמדי לפני המלך” (אגרת כ”ח). זאת הדרך המאוזנת. מלבד זאת ועל מנת לנטרל את הקליפה החזקה ביותר שהיא קליפת הגאוה, הורו לנו חז”ל שאדם צריך תמיד לחשוב שהוא לפני המלך ולהתמלא ביראה מפניו. ממש כפי שמשרתי המלך המתהלכים בארמונו, לעולם לא יגביהו קולם ולא יתנהגו בגסות רוח מפני אימת המלך, או כפי שכותב זאת הרמב”ן, “בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶֹיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ, וּבְכָל עֵת – חֲשׁוֹב בְּלִבָּךְ כְּאִלוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא הָעוֹלָם. וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ”. מעשים אלה מסוגלים להשקטת הנפש ולמציאת הענוה הרצויה.
דיוק העבודה
עבודת תיקון המידות מתפרטת לפרטים רבים ומשתנה בזמנים שונים ובין אדם לאדם, אולם בעל הסולם פישט עבורנו את מציאות העבודה המוטלת עלינו. ראשית הוא מסביר לנו את“עניין מציאות מהות הטומאה והקליפות… שזה הרצון לקבל הגדול” (הקדמה לספר הזוהר י’). שורשן של כל המידות המקולקלות שלנו, כל הקליפות וכל הדברים שעומדים כמחיצה בינינו לבין האור האלוקי שבלב, זה אך ורק הרצון לקבל לעצמנו. שנית הוא אומר, “צריכים לתת תשומת לב בעבודה שבלב, שיהיה בבחינת השפעה, ולא בבחינת קבלה. ומצד הטבע מתוק לו לאדם רק קבלה, והשפעה הוא מר, והעבודה – להפוך את הקבלה להשפעה, וזה נקרא עבודה שבלב” (שמעתי י”ט). כדי לגלות את הטבע האמיתי של הלב שלנו צריך להפך את הקבלה להשפעה. בהתמודדות האישית עם הגאוה, הכעס, הקנאה והתאוה, צריכה תמיד להישאל השאלה – האם אני מקבל או משפיע?! זאת השאלה המסוגלת להביא אותנו לתיקון המידות שבלב עד להיפוך מוחלט של הרצון, בעבודה של להשפיע על מנת להשפיע.
ריפוי המומים
במדרש תנחומא כתוב, “כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, הָיוּ בָּהֶן בַּעֲלֵי מוּמִין מֵעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בְּטִיט וּבִלְבֵנִים, וְהָיְתָה הָאֶבֶן נוֹפֶלֶת עָלָיו מִן הַבִּנְיָן וְשׁוֹבֶרֶת יָדוֹ וְקוֹטַעַת אֶת רַגְלוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵינוֹ דִּין שֶׁאֶתֵּן אֶת תּוֹרָתִי לְבַעֲלֵי מוּמִין. מֶה עָשָׂה? רָמַז לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיָרְדוּ וְרִפְּאוּ אוֹתָן. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן סוּמִין? שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כ, טו). וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן חֵרְשִׁין. שֶׁאָמְרוּ, נִשְׁמָע (שמות כד, יז). וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן גִּדְּמִים שֶׁאָמְרוּ נַעֲשֶׂה (שמות יט, ח). וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן חִגְּרִין, דִּכְתִיב: וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר (שמות יט, יז).” (יתרו אות ח’). מוסבר שבמהלך המסע של ארבעים ותשעת הימים ממצרים להר סיני, עברו בני ישראל מהלך של ריפוי המומים. התורה היא נצחית ולכן בכל שנה ושנה מתגלה הכח הזה של ריפוי המומים בתקופת ארבעים ותשעת הימים של ספירת העומר. ב’הקדמה לספר הזוהר’, בעל הסולם מסביר שבעצם יש רק מום אחד – הרצון לקבל לעצמו (הקדמה אות כ”ה). ימי ספירת העומר היונקים מאותה תקופת מסע של בני ישראל במדבר, והחלים בעיקרם בחודש אייר אשר שמו הן ראשי התיבות “אני השם רופאך”, הם הזמן המסוגל לרפא את המום של הרצון שלנו באופן שורשי. כל הניסיונות והקשיים של תקופה זאת הינם מתנות מאת הבורא שרוצה שנתעלה מעל הטבע ונמצא את עצמנו מוכנים לקבלת התורה בשלמות.
עניין של כבוד
ה”בני יששכר” אומר שארבעים ותשעת ימי העומר עולים כמנין לב טוב. כתוב בגמרא, “שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא… וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה… תנא וכולם מתו מפסח ועד עצרת” (יבמות ס”ב). לכן אנו נוהגים מעט מנהגי אבלות בימים אלה, לזכר אותם עשרים וארבע אלף התלמידים הענקיים של רבי עקיבא. רבי עקיבא שחרט על דגל משנתו את הפסוק, “ואהבת לרעך כמוך”, איבד תלמידיו במגיפה על שום שלא נהגו כבוד זה בזה. כבוד בגימטרייה 32, אותה הגימטריה של ‘לב’. מה שהיה חסר לאותם ענקי רוח זה לב. היתה בהם הרבה תורה והרבה דרך ארץ, אבל הלב לא היה נקי אל זולתם. נראה שבתוך האבלות של ספירת העומר אנו צריכים להתאבל מעט על הלב שלנו שעדיין ברובו ערל ואטום. תורה אפשר לקבל רק ‘כאיש אחד בלב אחד’. המשנה באבות אומרת, “והוי דן את כל האדם לכף זכות” (אבות א’ ו’). מתי נדע שהסרנו את הקליפות?! מתי נדע שהתפתחנו רוחנית וגילינו עוד קצת מהלב האמיתי שלנו?! כשנדע לדון לכף זכות כל אדם. כשהדבר הראשון שיעלה לנו בראותנו אדם אחר הפועל שלא כשורה, יהיה לדון אותו לכף זכות. המדד להתפתחות רוחנית הוא ‘הרגש הזולת’ ובשביל להיות מסוגלים לכך עלינו לעסוק באופן תמידי בהסרת העורלה ובטהרת הלב, ולהאמין ולקוות אל היום בו יתקיים בנו הכתוב,“וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם, וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר” (יחזקאל י”א), היום בו נזכה ללב אמיתי, לב טוב.
מוקדש לרפואת אודליה בת לאה, קרן נעמי בת עפרה בתוך חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת עמרם חיים בן יהודה ז”ל, דב שמואל ישראל בן מרדכי ז”ל ת’נ’צ’ב’ה
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.