עודפים ומותרות

אנחנו חיים בחברה של שפע גשמי עצום. בפני עצמו זאת הייתה יכולה להיות ברכה גדולה מאוד. אולם אנחנו רואים איך במקביל לעליית מדד השפע כך גם עולה מדד המצוקות השונות. רוב האנושות חיה במרדף שלעולם אינו משיג את מבוקשו. על זה אמרו חכמי הקבלה שאם לא נזהרים אז ה’שפע’ בחילוף אותיות עלול להפוך ל’פשע’. חשוב שנתבונן בתופעה הגלובלית הזאת על מנת שנחכים להשתמש בתנאים המיוחדים של הדור.

במרכז הפרשה קורה דבר מופלא. בני ישראל מתלוננים שאין להם מה לאכול במדבר והקב”ה מצידו מוריד להם לחם מהשמיים. לחם שמזין אותם במשך ארבעים שנות שהותם במדבר. מזון בעל סגולות אין קץ. דוד המלך אומר עליו, “לחם אבירים אכל איש“. המדרש אומר, “אל תיקרא אבירים אלא איברים”, ובמקום אחר מפורש, “לחם ההוא הטהור הנבלע באברים”. האדם רגיל לאכול מזון, לעכל ולהיפטר מהפסולת. האריז”ל מסביר, “הנה מאכל אדם, כל מה שהוא אוכל, יש בו חיות עליון, ולפי שהאדם בגופו הוא גשם, גם המאכל הוא גשמי, ואחר שניזון הגוף מן החיות שבו, המותר שלא נשאר בו שום חיות כלל יוצא לחוץ”. כלומר, בתהליך האכילה האדם מברר את החיות העליון ולאחר מכן הגוף נפטר מהפסולת. בלשון חכמים פסולת זאת נקראת ‘מותרות’. מסיים האר”י, “ולכן אוכלי המן לא היו מוציאים כלל רעי, כי כל המן היה אוכל בלי פסולת. אבל שאר המאכלים, אחר שנברר חיות לזון את האדם, יוצא הפסולת לחוץ בלי שום חיות”. ניתן לומר שסגולה זו עלתה על כול הסגולות שהיו במן. זה היה מזון מדויק רוחנית ולכן הוא נבלע באיברים בלי להותיר כל פסולת.

בציווי על לקיטת המן נאמר, “זה הדבר אשר ציווה השם, לקטו ממנו איש לפי אכלו, עומר לגולגולת מספר נפשותיכם איש לאשר באוהלו תיקחו”. איסוף המן היה חייב להיות במידה מדויקת הנקראת ‘עומר’. והכתוב ממשיך, “ויעשו כן בני ישראל, וילקטו המרבה והממעיט. וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו”. רש”י מסביר שנעשה כאן נס גדול, “יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט, וכשבאו לביתם ומדדו בעומר איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באוהלו והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת”. כל אחד קיבל בדיוק לפי צורכו. ועל זה אומר המדרש, “וכשהן באין לידי מדה, וימודו בעומר, אמרו אוכל כשיעור הזה הרי הוא בריא ומבורך”. הברכה האמתית מתגלה איפה שמידות המזון באות בצורה מדויקת, לא פחות ולא יותר. הקללה היא איפה שיש עודפים. אומר בעל הסולם, “ונמצאים כלי המאכל והעיכול, מתייגעים לריק ולבטלה בשבילם, ועל כן הולכים ונפסדים, עד לכליון“. הבלאי של גוף האדם קשור בהכרח לעודפים שאנחנו צורכים.

אולם מזון האדם אינו מסתכם רק באוכל גשמי. יש גם מזון שכלי ויש גם מזון רגשי ומזון רוחני. חלק עיקרי מתופעת השפע בדור הזה בא לביטוי בכמות המידע שאנחנו ניזונים ממנו. האדם הממוצע מופגז בכמויות של אינפורמציה וידע. הצריכה הזאת גורמת לשחיקה גדולה בנפש. לכן אנחנו חייבים למצוא את האיזון הנכון במציאות שלנו. חשוב להתבונן שכאשר התורה אמרה, “ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר”, היא דיברה אלינו. התורה היא נצחית ומתלבשת בכל אדם ובכל זמן. יש כאן הוראת דרך ניצחית שלא להמעיט מהצרכים הבסיסיים אבל בהחלט לא להעדיף עליהם. חברה טובה היא חברה בה חבריה צורכים כדי צורכם ומשפיעים כפי יכולתם. חברה בה השפע מנוהל בצורה מאוזנת ושוויונית. חברה ללא מותרות היא חברה בריאה יותר.