עבודת פנימיות הנפש עלולה ליצור עבורנו מלכודת אגו חדשה. מרוב התבוננות בפנימיות של עצמנו אנחנו עלולים לשכוח לראות את הזולת. עם ישראל הקימו משכן במדבר. “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. המפרשים אומרים, “בתוכם”, בתוך כל אחד ואחד מהם. כל אדם אמור לבנות את עצמו כמשכן לאור הבורא. אולם הנקודה כאן היא לא להתבלבל. לא לשכוח שאני לא המשכן היחידי על פני כדור הארץ. חשוב לזכור שגם הזולת הוא משכן לאור הבורא וככה אני אמור להתייחס אליו. האמת היא שאם העבודה הפנימית מדויקת אז זה יתבטא גם ביחס שלי אל הזולת. הרב אשלג מלמד שכל מדרגת ההתפתחות הרוחנית של האדם נמדדת ביכולת שלו להרגיש את הזולת.

הפרשה הנוכחית פותחת במילים, “ואתה תצווה את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד”. ‘תצווה’ מלשון ‘מצוה’. ‘מצוה’ מלשון ‘צוותא’, כלומר ‘חיבור’. מעשה המצווה מחבר את האדם אל בוראו ואמור גם לחבר אותו אל זולתו.

המצווה המדוברת כאן היא הבאת “שמן זית זך כתית למאור”. שמן להאיר את מנורת הזהב במשכן. המילה ‘כתית’ מתארת את תהליך כתישת הזיתים במכתשת. להוציא מהם את הטיפה הראשונה המובחרת. שאר תהליך הטחינה נעשה בריחיים. אצל הנביא ישעיהו מופיעה המילה כיתות בהקשר שונה לגמרי. “וכיתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”. הנביא מדבר על הזמן של לעתיד לבא, על ימי ביאת משיח. כשכלל לא נזדקק עוד לכלי מלחמה.

כביכול אין קשר בין שתי הכתישות. זו מדברת על יצירת שמן למאור וזו על כיתות החרבות לכלי עבודה. אולם כשמביטים במבט פנימי יותר מתגלה הקשר. לא סתם אמרו חכמים שעם ישראל משול לזית. כמו שהזית עובר כתישה כדי להאיר כך אנחנו צריכים לעבור כתישה כדי להאיר באור הנשמה. החומר של האגו שלנו, הרצון לקבל לעצמו, הוא זה שמפריד אותנו מהזולת וגורם לכל הצרות. החומר הזה חייב לעבור כתישה, או בדרך תורה או בדרך ייסורים, או בעבודה יזומה או דרך ניסיונות החיים. מטרת הכתישה והזיכוך של החומר שלנו היא לאפשר לנשמה שבקרבנו להאיר. זהו חלק מהותי של העבודה הרוחנית. אבל זה לא הכל.

הגמרא במסכת שבת אומרת על הדלקת נר חנוכה, “מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה”. איש הישראלי אינו מאיר רק לעצמו. הוא נועד להשפיע טוב ולהאיר את הזולת. אם ראית חבר מדוכדך, דע לך שיש לך משימה. תשתדל “להדליק” אותו עד שיאיר מעצמו, עד שיהיה “עולה” מאליו. תכלית העבודה היא לא להיתקע בתוך האגו המאיר שלי. העבודה היא לעשות חיבור בינינו.

הבנה עמוקה זאת היא המסוגלת להביא את העולם למצב של “כיתות חרבות”, החרבות הפנימיות והחיצוניות, והפיכתן לכלי עבודה אל עבודת הקודש של “ואהבת לרעך כמוך”. עלינו לשנות את אותיות ח.ר.ב לאותיות ח.ב.ר. רק אז יתקיים בנו סיום הפסוק מהנבואה, “לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”. ה”אז” הזה יכול להיות עכשיו. זה תלוי בכל אחד מאתנו.

אהבתם? שתפו

מוקדש לשמירה והצלחה של כל החיילים שלנו ושובם בשלום
מוקדש לרפואת משה בן עליזה, ים בת לי, רויטל בת חביבה, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו, קרן נעמי בת עפרה בתוך שאר חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת אורי אלכסנדר בן גבריאל ז”ל ת.נ.צ.ב.ה

השאירו תגובה

אודות הכותב

הרב דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.